מציאות
נשמה חדשה באה לעולם. התפעלות לאלוהים וברכות לטלי ולאיתמר וגם לרות. אני כותב לך – דווקא בגלל שעוד לא ידעתי את שמך ושאת עצמך עדיין לא מבינה מילים, ודאי תביני אותי. ללכת בדממה בזריחה ולהודות – על שהתעוררתי, על שלא לקחתי את האופניים, על החברות עם עאידה שהולכת לידי בשקט ועל החיים שמתעוררים מסביב – "חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה". לשתות ממי המעיין שמזכיר לי שהמציאות היא פרדסית כלומר מרובדת, או שפשוט יש מציאות אחרת, זו שלבעלי החיים אין מציאות אחרת מלבדה. ולתהות איך יצרנו חוקים ונורמות וסמכויות והפסקנו להאמין במציאות שיצרה אותנו. אני מעז לערער על צייתנותי למשטרת המחשבות הפנימית, לצבא הכיבוש שבלב, לכומר-רב-אימאם-גורו שצרובים בי. ומגלה שאם באמת אנו יצורים שמימיים שבאו ארצה כדי לחוות חווייה ארצית, כדי שהמשחק יהיה מעניין דרושה מידה הגונה של הזדהות עם הסיפור הביוגרפי. וכך גם באהבה – אני רואה את אלוהים דרכו, ובכל זאת – דרכו. וכך גם בשש-בש – אני מנסה לשחרר את המלחמה התחרותית שלמדתי מאחי היקר ולהישאר עם האנרגיה הגבוהה של המשחק. וכך גם הדפוס של בדידות וניכור – אט אט מתפוגג ומבעד לטראומה הקולקטיבית שהותירה התרבות הפטריאכלית מתבהר המקום שיודע לחבור לעוד אנשים ולחבר ביחד פיסות מידע ולגלות מציאות משותפת ביחד. שהרי חיים המכירים בעצמם, חיים הרואים ומגלים את היופי שבחיים – זו אהבה.

אהבה
שבעה ימים בתמרה. שבעה מכתבי אהבה מתוך שבעים. זמן לשחרר את הצורך לאחוז ולהיאחז. זמן להתבונן בהשלכות ("פרוג'קשן") ובמה שמאחוריהן. זמן לפתוח את הלב אל העולם, ולהיזכר איך זה לגלות את העולם ביחד איתו. לגלות שקצת אחרי פורים כתבתי במחברת שלי “אני רוצה להתאהב” ולהיזכר בצורך לדייק בתפילות וגם להודות. “היקום לא יודע קונצים” אמא אמרה, וברי סחרוף הוסיף: "כי ככה זה לאהוב את עצמך לא מול המראה… בתוך תוכך היא מחכה, שתקפוץ לתוך המים ותפתח את העיניים עד שזה ישרוף לך. קצת. בתוך תוכך תדע".
להתבונן בסיפורי האהבה שמסביב ולזכור שאחרי השלב הוורוד מגיעים גם אתגרי החיים ולאהוב אותם ואותו לא פחות. כלומר לאהוב את חקירת האהבה, את המחקר המשותף שממנו צומחים, ולהחליף קנאה בסולידריות נאמנה. זה אולי נשמע פחות רומנטי אבל יותר יציב ובר-קיימא. כי גם אחרי שינשרו לו השיניים או שיווצר בינינו קונפליקט – המקום הזה שאוהב יישאר. כמו שאלוהים נשאר. לכן תמונת האהבה החדשה שלי לא תלויה בהרמוניה שטחית או נוחות מרדימה כי אם בנאמנות למודעות לאהבה ולאמת, כמו לנשימה שתמיד שם ובכל זאת מזמנת נס גדול. נס החיים. ומימוש האהבה הזו – תלוי במימוש העצמי שלי כאינדיבידואל שהוא חלק מקהילה, מזוגיות, מהעולם ומהיקום כולו. ולכן אהבתנו לא מציבה גדר מסביבנו אלא דוחפת אותי פנימה (ללב) והחוצה (למרחבי אין-קץ) למצוא את מקומי ולעבוד את הקב"ה בצורה הטובה ביותר. עובד ציבור.

ציבוריות
מוזר שכל-כך הרבה סרטים, שירים, ספרים נכתבו בנושא ועדיין נותרנו כל-כך ביישנים כשזה נוגע לנו. והרי זה תמיד ואף פעם לא נוגע לנו. אמש בבר טליתה היפה קמה והעניקה הצהרת אהבה פומבית לבחור הבריטי שאוהב את המים ואותה ועוזב היום. מול זרים ואוהבים ומול היקום כולו היא ניסתה לתאר את הסיבה לחיות והצרה על מוגבלותן של השפות כולן בבואנו לתאר את שטף החיים שעובר דרכנו באהבתו ("גוף הפך מקום"). ואני הרגשתי כאילו אני היחיד שמבין אותה. היא גם דיברה על הפשע שבלא לחלוק את הבשורה. בשורת האהבה. ואני נזכרתי באחד הסטודנטים בקורס שעשינו באפריל שאמר שבכל פעם שאנו אוכלים בננה אנו עושים פרסומת לבננה. וכך גם לגבי נייקי או לחילופין אהבה – מוטלת על כתפינו האחריות לתת מילים ולהדהד את המתרחש בליבנו. לכן אני כותב. קופי רייטר של הזכות לאהוב. שהרי גם הרוח מתגעגעת לחומר, כמו שהתוהו ובוהו מתגעגע לצורה, כמו שהרגשות והמחשבות מתגעגעות למילים.

געגוע
שבעה ימים בניכר או במולדת. מחזור חיים של חולין וקדושה. שבעה ימי אבלות הפרידה. זמן ללמוד אהבה ללא גוף. זמן להתמסר לכאב הגעגוע. כאב מתוק החוגג את היש. מקשיב באוזניות לאוסף השירים שרקח עבורי ("בקרוב את תדברי אלי שוב וגופי יחוש את חומך ואת נשימותיך") ומתענג על זיכרון הלילה האחרון שבו נדב הנדיב נתן את ברכת הדרך (“אני יודע עוד רבה הדרך, אבל אלך בה עד ייכלה כוחי. אתה לי ארץ אבודה לנצח, אך שורשיך כבר בתוך תוכי"). בלילה ההוא הקשבנו לגלים של הים התיכון (המהדהדים את הגלים של סיני המהדהדים את פעימות לבו של העולם הזה). בלילה ההוא הוא תמך בי כמו אח, ודאג לי כמו אבא, וסירב להשלים עם פרידתנו כמו ילד. וגם אני ידעתי שככה זה טוב ובכל זאת כל גופי התקומם להרף של נצח כאילו נגזר עלי לחולל ניגונים שמעולם לא שמעתי. ורק כשראיתי את הנהר מתחת למטוס (מעוף הציפור) המתפתל כאילו לא רוצה להגיע ליעד מסויים, הכחול כאילו מים אינם שקופים – משהו בי נרגע והרפה והתפלל "היה נא טוב אלי" כמו שהעננים לאדמה. וידעתי צל ומי באר.
לבלות לילה עם חברים בפרדייס פלייס מסביב למדורה ולגלות את המקום שמחליט אם להקשיב למוסיקת הטראנס של הצעירים שהתנחלו בצד השני של הנחל, או לשכשוך המים שלידי, אם להתגעגע אליו ולסבול או להתגעגע אליו ולהודות, אם להתגעגע אליו או לאלוהים כלומר לנצח. אם ללחוץ מאה פעמים על המקש המעדכן את תיבת הדואר האלקטרוני שלי או להרפות מהתלות שבמילים שלו (“אני שם את ידי על לבך”). להקשיב לשיר הגעגועים וללמוד להשתוקק ללא ציפייה, לשלוח ללא לקבל, להתרגש ולהירגע ביחד. למצוא בתוכי (ביקום) – בית.

בית
תמרה – "עכשיו נוסעים הביתה הלוך חזור". מוזר קצת לבוא כמבקר או אורח לבית שלי. לצד ההיזכרות בכמה אני אהוב, יש גם מתנה במבט החיצוני שמאפשר לי לא להזדהות עם שינויי מצבי הרוח הקולקטיביים, ועם המשבר המתרגש על קהילה הממשיכה לחקור ולהשתנות ולחפש. הרבה חשים אבודים בתום תקופה ארוכה ללא עבודת פורום מתמשכת וללא מבנה חברתי חלופי לפילרים שהתפרקו. ואני מביט דרך המשבר המזמן גם שינוי רדיקלי שנחוץ בזמן הזה ורואה פשוט גן עדן. הפרחים מעולם לא היו כל-כך מרוצים מהחיים ("ורומזים איזה קיץ הולך להיות"), הצפרדעים מזמרות הלל ויוצרות קהילה בתוך קהילה, בבוקר הקריר שיח ורדים מפיץ ריחו עד לנשמתי, ולפנות ערב השמש מאירה את הצבעים של כל החרקים והציפורים שמעניקות פסקול לכל זה והאנשים היפים. כמה הם יפים. יפים במחוייבותם לאמת ולבניית תרבות של אמת. וגם אני מלא וגדוש כתמרה: מצייר עם שלושה מכחולים מבוקר עד ערב ומנסה שלא לשכוח את קריאתו של העולם: “אורי, אורי, שיר דברי!”. מגלה שהפרחים והצמחים ששתלתי לפני שנים שרדו חצי שנה ללא תשומת לבי. עושה אהבה לצלילי השיר "אללה הוא אכבר". הנמלה שעל ברכי והגבעות שמסביב מזכירות לי שאנחנו לא לבד, שאלוהים איתנו ("יש לי סיכוי להינצל אני יודע"), ושיש עוד עבודה. ברגעים האלה לחיות זה מרגש, כי “אז מתוכך פורץ מעיין ומתגבר ומתגבר".















