החיים כנמשל

גם כאן אפשר להתחיל עם קצת היסטוריה. שוב אוניברסיטת תל-אביב. קבוצת קריאה לתיאורייה קווירית. לא הבנתי כל מה שדיברו אבל גיליתי שם עולם פוליטי, מודע וסקרן שמעבר לזהויות הצרכניות שראיתי בארגוני הלהט"בים. תמיד אזכור חסד נעורים לידידי ד"ר אייל גרוס על אותם ימים שבין הארון לחירות שהציע פוקו בעצם הכפירה בהגדרות שידעתי עד אז. אגב, אגדה אורבנית מספרת על סטודנטית שנה ג' בחוג למגדר שציטטה באחד השיעורים את "מיכאל פוקלט" (Michel Foucault).

בין חומסקי לפוקו אני רוצה להיות פוקו. אולי פחות אנרכיסט אבל הרבה יותר מעניין. בעצם הרבה יותר אנרכיסט. אמנם פוסט מודרניסט אך מעורר השראה והשתאות ומשיכה ודחייה. הביוגרפיה שלו מטשטשת את הגבולות המדומים בין פרטי לציבורי, בין אישי לפוליטי. הפרקים ממוספרים ללא כותרות משטחות ופשוט עוקבים כרונולגית אחרי הנער המבריק שהפך לאיש אקדמיה ואושייה חוקרת ללא הפסק. תזכורת שהחיים האלה מורכבים גם מאגו וקנאות ומחלות ואף פעם לא מסתיימים בניירות המולבנים המלאים מילים שמייצרת האקדמיה או העיתונות או הוצאות הספרים.

איש העולם הגדול. לא רק הגיאוגרפי כי אם גם גבולות (או העדר גבולות) המחשבה. משוודיה השתעמם, ביפאן פלירטט עם הזן-בודהיזם, מפולין וגם מתוניס הורחק בשל קשרים עם קטינים. נודע כחובב סאדו-מאזו לא רק בתיאוריה המעודדת משחקי תפקידים והיפוכי כוח. על הזוגיות ארוכת השנים עם דניאל דפר דווקא לא מסופר רבות (מלבד שלא היתה מונוגמית). בסוף (1984) נפטר מאיידס עוד לפני שהמחלה התגלתה כמגיפה.

הקורא את הביוגרפיה שלו יהנה מלקחת אל.אס.די ולגלות שאכן עולם אחר אפשרי, מלצאת לרחובות במאי 1968 ולשאוף גז מדמיע, מלהקים אוניברסיטה אלטרנטיבית ולהתאכזב מכישלונה בשל תככנות מאואיסטית או אובדן דרך בשם האנרכיזם (אחת המרצות הבטיחה נקודת זכות לכל סטודנט שיירשם לקורס שלה, ללא קשר לנוכחות או לביצוע המטלות, כחלק ממאבקה במערכת). אני מתמוגג מהמילה "חתרנות" ומתגאה בחשאי (ממש) על שהצלחתי להחדיר את פוקו לצהובון "מעריב" בין המחילות שמתחת לבית הכלא.

ולקינוח – התרגום לאנגלית של הספר "Toward a New Culture” של דיטר דום [לינק לפוסט הכי מטוקבק בתולדות הבלוג שלי] יצא לאור כעת, 30 שנה לאחר שנכתב, לכבוד התנועה העולמית המתעוררת לקראת חזון חדש. היה לי העונג לקרוא את הספר יחד עם אהובתי אניה במשך שבוע של אהבה בים המלח ובסיני. אני קורא לה, היא קוראת לי, בתום כל פיסקה אנחנו מסכמים, שואלים, חושבים. אני לומד שאהבה זה גם ללמוד ביחד. ובאמת מעשה אהבה שלאחר קריאת הפרק "מבנה חברתי חדש של המיניות" הרבה יותר מרגש. דיטר דום נכנס בשמאל לא פחות מאשר במערכת הישנה. הוא רדיקלי ופיוטי במידה ומייצר טקסט חובה למהפכן שאינו מוכן להישאר במימיה הרדודים של ההתנגדות בלבד, והמחפש חזון חיובי ליום שאחרי (הקפיטליזם-הכיבוש-מוסד המשפחה). אקנה לי בתמרה 10 עותקים ואפיץ ברחבי וול סטריט. לקוראים העבריים – הנה תרגום של קטעים נבחרים מהספר:

אלימות הינה התפרצות של כוחות חיים שנחסמו. מנגד, פציפיזם – אין פירושו לנסות להרגיע בעדינות את האלימות, וגם אין פירושו להתגבר על קונפליקטים על ידי יישוב הסכסוכים בדרכי שלום. פציפיזם במהותו העמוקה, הוא ההתחייבות הרדיקלית של אדם להוציא לחופשי את כל כוחות החיים והיצירה הקיימים בתוכו. פציפיזם הוא מאבק עקבי בכל צורה של דיכוי הכמיהות האנושיות. פירושו של פציפיזם הוא עמידה בלתי-מתפשרת בעד כל היצורים החיים. הוא מחויבות בלתי מעורערת לחתירה לאמת פנימית ולחופש. מכיוון שפציפיזם הוא, בראשית כל, תהליך הפיוס של האדם עם עצמו.

בני אדם רבים ברחבי העולם מחפשים אחר מערכות חיים שונות ממערכת החיים הקונבנציונאלית שכרוכה בהרס שיטתי של הטבע, בניכור חברתי ובהעדר חזון ומשמעות. אבל הניסיונות הרבים שנעשו עד כה על ידי קבוצות שונות להקים מערכות אנושיות שמגלמות את השינוי המבוקש בתרבות ובחברה, גם אלה עם הרעיונות הנעלים והעמוקים ביותר, נפלו קורבן לתהליכי הרס פנימיים. תהליכי הרס פסיכולוגי ואידאולוגי הנובעים מן התבניות האנושיות הקבועות של קונפליקטים רגשיים, ברובם הגדול בנושאים של אהבה וכוח.  

למערכת חיים או לתרבות חדשה באמת, צריך שיהיה בסיס חדש של יחסים בין המינים. הנקודה הזו, של מלחמות סביב קנאה וכוח, היא נקודה מכרעת. למעשה, היא זו שתכריע אם העתיד של האנושות יהיה שווה לחיות אותו או לא.

אין אפשרות לעשות עבודה כלשהי למען כדור הארץ מבלי להצטרך לעבוד יחד עם אנשים ולהתמודד עם האספקט האנושי. האירועים המכריעים לגבי יצירת עתיד חדש מתרחשים במישור הפנימי של חיינו: במישור האירוטי, במישור המודעות ודרך החיים הקהילתיים שלנו. כאשר נוצר חיבור לחוקים האוניברסליים וקיימת התרחבות של התודעה האנושית, נובעות מתוך כך באופן טבעי איכויות אנושיות תומכות-חיים, כגון: עוצמה ללא כוחנות; חוזק ללא קשיות; בהירות ללא קור; מתיחות ללא מועקה; גופניות מעוצבת אך לא נוקשה; רכות שאיננה חולשה; יופי ללא יוהרה; סתגלתנות ללא הקרבה-עצמית; כוח ללא מניפולציה.

אם אנו רוצים לבנות חברה חדשה ותרבות חדשה, עלינו להתמיר את הגישה שלנו ולעבור מדפוס של מחאה והגנה לדפוס פעולה של "מתקפה חיובית", כלומר יצירת אלטרניבה חיובית להרס המתרחש. ההצלחה של מאמצינו להגן על החיים האנושיים ועל כדור הארץ  תלויה באופן מלא ביכולתינו לפתח מבנים חברתיים ותרבותיים חדשים, בהם המנגנונים ההרסניים הפועלים במישור הרגשי בין אנשים יכולים להיחשף במלואם ולקבל הזדמנות לעבור שינוי.

אורח חיים חדש פירושו אופני חיים ועבודה חדשים, דרכים חדשות לפתרון קונפליקטים, צורות תזונה חדשות, צורות חדשות של חיי אהבה, מיניות, וחיי קהילה: הוצאתם של כל הנושאים שהיו נחשבים עד היום שייכים לתחום הפרטי של החיים אל התחום הציבורי של הקהילה, מתוך העיקרון של שקיפות חברתית. פרויקטים קבוצתיים רבים יותר התפרקו בשל בעיות בלתי מדוברות בתחומים של מיניות וקנאה מאשר בגלל קשיים פוליטים או כלכליים.  תרבות חדשה באמת, תהיה מבוססת על צורה חדשה של יחסים בין המינים. הארוס בימינו מוקף בחוסר אמון, שנאה וקנאה. מיניות כיום שבויה ברשת של השלכות, פחדים, והעמדת פנים. הלב של כל נסיון ליצור תרבות אקולוגית בת-קיימא צריך להיות מערכת יחסים של אהבה אקטיבית, חופשית ולא סנטימנטלית עם כל היצורים החיים. 

שלושה ספרים: דיטר דום, מישל פוקו ונועם חומסקי. איזה כיף להתחיל ולסיים בשבוע אחד של חסד בסיני. כן, סיני, למרות הכל. ברור. אבל קודם כל חומסקי. קודם כל קצת היסטוריה.

בבוקר של סוף נובמבר 1999 טיפסתי במדרגות של גלי-צה"ל לחדר של גיא זוהר שהגיש באותו יום את תוכנית האקטואליה “עושים צהריים”. סיפרתי לו בהתרגשות שעשרות אלפי אנשים הגיעו בימים האחרונים מכל העולם לעיר סיאטל כדי להפגין מול כינוס ארגון הסחר העולמי נגד המדיניות הכלכלית-אקולוגית-תרבותית. הצעתי לו לראיין בחור ישראלי שנמצא בסיאטל ויכול להסביר נגד מה הם מפגינים ולספר מה קורה שם. אני יכול לשחזר במדויק את נפנוף היד המזלזל שלו שליווה את המשפט "זה מאוד מעניין, לא אותנו". הוא צדק. למחרת התעוררתי בשש בבוקר מביפר בהול. דסק החדשות של גלי-צה"ל זקוק לעזרתי כדי לאתר את הישראלי שבסיאטל. המהומות התחילו והעירייה הכריזה על מצב חירום. תנועת האנטי-גלובליזציה פרצה לתודעה העולמית.

אחרי שהשתחררתי מגלי-צה"ל למדתי באוניברסיטה עם טניה ריינהרט ז"ל "כתוב בעיתון – תקשורת בגישה חומסקיאנית" [לינק למאמר הספד שפרסמתי ב"וואלה" שמסביר למה ואיך ריינהרט וחומסקי שינו את חיי]. קורס שעונה על השאלה הפשוטה: איך זה ש- 10% מהחברה מחזיקים ב- 90% מהמשאבים? וגם- איך לקרוא עיתון, לחשוף את העובדות שנמצאות בו אבל מתועלות לתבניות שקריות. שקריות ומשוכפלות, כי אם לא היה כתוב בעיתון על מחאה בסיאטל גם לא יהיה על זה אייטם ברדיו.

כשגרתי בממלכה הבריטית זכיתי לפגוש בלונדון את חומסקי שביצע מהפכה בתחום הבלשנות ונודע כמבקר החריף ביותר של האימפריה האמריקאית. הרצאתו באוניברסיטת לונדון יצרה היסטריה השמורה רק לכוכבי רוק ואולם ההתעמלות  נפתח כדי להקרין בוידיאו את ההרצאה בפני מאות האנשים שלא הצליחו להיכנס להיכל הגדול. אני זוכר איך דיבר על המלחמה המתקרבת בעיראק ועל שיתוף הפעולה של טוני בלייר עם הקאובוי בוש, בניגוד גמור לרצונו של העם הבריטי שאין לו כל עניין להרוג או להיהרג במפרץ הפרסי. בסוף ההרצאה הוא נשאל על היוזמה להחרים אקדמאים ישראליים בדומה למדיניות כלפי דרום אפריקה בשנות האפרטהייד. הוא הסתייג מחרם אקדמי. "אם בכלל להחרים אז את ארה"ב" הוא אומר. "הם האחראים, הם המקור. ישראל הולכת רחוק ככל שארה"ב נותנת לה". ואוי, כמה היא נותנת לה.

בישראל חומסקי ההוגה, הפילוסוף והפעיל הפוליטי מושתק בגלל דעותיו החורגות מגבולות הקונצנזוס הציוני. חזרתי הביתה (לקמברידג') וחיפשתי בארכיון של Ynet "חומסקי" ומצאתי אזכור אחד ויחיד לאיש שנמצא בין עשרת המקורות המצוטטים ביותר בתחום מדעי הרוח (לצד שקספיר והתנ"ך). מאז, בעיקר בזכות הסירוב הישראלי להכניסו לארץ (“הממשלה איננה מרוצה מהדיעות שלך" הסביר החייל בגשר אלנבי למי שהיה נער בקיבוץ הזורע) גדל מספר האיזכורים וגם פורסמו מעט ספרים שלו בעברית ("בלי ידע – אין אופוזיציה" אמר).

אם יש איש אחד שניתן להצביע עליו ככוח המניע, המאחד, ההשראה לתנועת האנטי-גלובליזציה – זה חומסקי. הפרשנות שלו למצעד האיוולת של העולם הזה מאחדת את הסטודנט למדעי המדינה שמפגין לצד האיכר הצרפתי שצועק לצד הלסבית הרדיקלית שזועמת לצד מנהיג איגוד העובדים שחוסם את הכביש לצד המובטל הארגנטינאי שיוצא לרחובות ותובע את זכויותיו. אחרי ה- 11 בספטמבר הספידו את התנועה הזו. כרטיסי הטיסה לוושינגטון (שם היה אמור להתכנס שוב ארגון הסחר העולמי) שכבר היו מונחים אצלי במגירה בוטלו אחרי שהתאומים קרסו והתארגנות המחאה בוטלה. אבל המחאה לא בוטלה. ובמידה רבה התנועה המתעוררת שוב לחיים בקיץ הזה היא ממשיכת דרכה. מאבק חוצה זהויות של הדור הצעיר למען הדורות הבאים.

אז מה למדתי מהביוגרפיה של חומסקי? שדודו שהיה בעל דוכן עיתונים בניו-יורק השפיע על תודעתו הפוליטית יותר מכל מורה או הורה. “מה העיצה לאנשים שמתעניינים באותם הדברים, שמזדהים עם המסורת שאתה בא ממנה, ושרוצים להיות מעורבים בפעולות התנגדות?” שואל אותו כותב הביוגרפיה המשמימה וולפגנג שפרליך. הוא לא אשם, שפרליך, לא בשם שקיבל מהוריו וגם לא בהפרדה המוזרה שגזר על עצמו חומסקי בין חייו הציבוריים לחייו הפרטיים (איש משפחה למופת, אבא מושלם) שמותירה חומות וגדרות מסביב לאנרכיסט המזדקן הזה. תשובתו של חומסקי עשויה להעיר ציפור קטנה בלב כל חובב קהילה ובלב כל מי שמאווררת את האוהל שלה לקראת הקיץ הקרוב:

“לעשות בדיוק אותו דבר כמו נערות בתי החרושת במפעלי הטקסטיל בלואל לפני 150 שנה: הן חברו לאחרים. לעשות את הדברים האלה לבד זה קשה באופן בלתי רגיל, במיוחד כשאתה עובד חמישים שעות בשבוע כדי להביא פרנסה הביתה. אם תחבור אל אחרים, תוכל לעשות הרבה דברים. זו הסיבה שבגללה איגודי העובדים היו תמיד מובילי ההתפתחות לקראת קידמה חברתית וכלכלית. הם מארגנים יחד קבוצוה של אנשים עניים, פועלים, מאפשרים להם ללמוד זה מזה, למצוא להם את מקורות המידע העצמאיים שלהם, ולפעול באופן קולקטיבי. כך נעשו השינויים תמיד – התנועה לזכויות האזרח (לשחרור השחורים), התנועה הפמיניסטית, תנועות הפועלים, תנועת הסולידריות (עם העולם השלישי). זה שאנחנו לא חיים היום בתוך תהום נוראה, זה מפני שאנשים חברו זה לזה כדי לשנות דברים. והדבר הזה לא שונה היום בשום צורה ממה שהיה בעבר. לאמיתו של דבר, רק בארבעים השנים האחרונות ראינו איך מתחוללים כך שינויים מרשימים".