טה-טה-טה-טה-טה!!! יורים עליך!! תרקוד! היא אמרה לי – תרקוד!!!
הברושים לא ידעו אם לצחוק או לבכות.
ילדה עם מבטא אמריקאי רואה תירס ביד שלי ושואלת "מה זה?". אני מסביר לה שזה צמח שגדל בקיץ. היא מודה שמעולם לא ראתה או שמעה על היצור הזה. אני שואל לגבי "פופקורן" והיא כמובן מכירה ומוקירה. ואני חושב לעצמי שזה סיפור שראוי שיסופר כחלק מההספד לאומה האמריקאית הלא היא מעצמת התירס (מייצרת מחצית מהתוצרת העולמית!). בחורה אמריקאית אחרת מספרת לי שאיבדה את הטלפון הסלולארי שלה וזה אומר שהיא איבדה את החברים שלה, וכל מה שבא לה לעשות זה לחזור הביתה, אבל בלי הסלולארי היא לא יכולה להגיע הביתה. ואני רציתי לומר לה שלאבד את הסלולארי זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לה, אבל במקום זאת הצעתי לה לימונדה עם מנטה שקטפנו בעצמנו בתמרה.
פסטיבל טראנס אלטרנטיבי הדוגל בקהילה, קיימות ושלום, שגדל והתמסחר וכעת הוא רווי סתירות: שירותי קומפוסט ל- 30,000 ישבנים אבל את הזבל לא ממחזרים; גינות מסביב עם גידולים אורגניים ומנגד שדירת מסעדות בשר זה רצח; טיפולי וואצו, טקסי סווטלודג' ושיעורי יוגה בחינם ומאידך 150 יורו בכניסה ותור ארוך 24 שעות ביממה מול הכספומטים שהוצבו מול האגם היפה; איזור אוטונומי ארעי רק שהארעיות כל-כך ארעית שבא לבכות על כל היצירתיות והאנרגיה המנוקזים לעשרה ימים, פעם בשנתיים, ובא לשאול: מה בין לבין?; אירוע אקולוגי שהוא אסון אקולוגי (טיסות, זבל וצריכה מאסיבית); סרטים דוקומנטאריים מעולים (כולל חומסקי) אבל מוקרנים בין 2:00 ל-6:00 בבוקר; הרצאה מעוררת השראה של ד"ר ונדנה שיבא (סטרהוק ההודית) מול 300 איש ואישה שנראים כאילו קורצו מהפגנה נגד הג'י-8, היא מדברת על המאבק נגד מונופול ייצור הזרעים וברקע עולים קולות מלחמה מרחבת הריקודים.
עם כל הכבוד לסמים, ויש כבוד, המביט מסביב ורואה את כל הלומי האל.אס.די ושאר טיפות, אבקות וכדורים מרגיש כמו בשדה קרב, כשהפצועים עדיין שרועים בשטח ומחכים לחילוץ. המביט בעת זו יסכים שטוב לו לאדם שלא ייקח סמים. על רחבת הריקודים צעקתי: "החיים הם הסם הטוב ביותר!". מותר לאבד את הראש, בגילם גם אני נגעתי בברוש. ובכל זאת – סמים עושים אותך פאסיבי וחסר אונים. לפחות כלפי חוץ. לפחות בכמות הזאת בתנאים ההמוניים האלה וברעש הגובר. רציתי לעבור מאחד לאחד ולהציע מים או לימונדה אבל פחדתי להיכנס לטריפ לא לי.
במקום זה ניצלנו את האקטיביות הסחית שלנו, השארנו שניים לשמור על הגחלת במסעדה, הלכנו כולנו לרקוד כמו משוגעים ואז רצנו ערומים מתחת לירח לתוך האגם שם אלתרנו פורום עם השפרצות במקום מראות. כמו אז, בחופש הגדול של סוף כיתה ט' בחוף שמול בית האופרה, כשסיימנו את "אמנויות" רגע לפני שהתפזרנו לתיכונים שונים, וידענו שזה סוף הילדות ועוד יותר מזה ידענו שעכשיו זה הזמן לגלות את המיניות בעולם ולא רק במגזינים. אגב, המחפש ארוטיקה בבום יתהה האם האנרגיה המינית מתועלת לריקוד אינסופי ואולי מודחקת תחת כמויות הסמים ואולי סקס זה לרכי לבב ואילו אנחנו קשוחים.
זה כואב כל כך בגלל הפער בין היומרה למעשה. הרי גם לצפות ב- 30 אלף זוגות בורגנים הבוהים בטלוויזיה זה כואב, אבל פחות. רביאה היפה אומרת שאנחנו צריכים לשנות את המניפסטים שלנו כדי להבהיר מה זה באמת "תרבות חדשה", כי מי שקורא את התעמולה הבומית יתקשה לזהות את ההבדל בינה לבין ההגות התמריאנית. ואני חושב בדיוק הפוך: מאסתי במלים. אנחנו צריכים להתאמץ יותר כדי שהמעשים שלנו יתקרבו למלים שלנו. קצתי בסתירות שבאורח חיי. אני מזמין התבוננות והתמודדות אמיצה בפער שבין המילים למעשים. עולה בי חשק להתנתק לגמרי מהמערכת ולאכול רק מה שצומח כאן ועכשיו ולבנות מבוץ ולא מעץ מיובא מגרמניה. אני רוצה להגיד פחות ולעשות יותר.
היו להם הרבה אפשרויות ומעט זמן לנוח. ראשה הצעיר של רביאה על ראשי. ראשי על השק"ש המכסה את המגבת השרועה על המזרון הצנוע המונח על אמא אדמה. באוזניים שלי טחובים אטמי אוזניים אבל הרמקולים הרחוקים מרעידים את האדמה וחודרים לנשמה. מוסיקה מחרישת אוזניים ואוטמת לבבות, שגרמה לי לתהות למה לסאמר יוניברסיטי הגיעו 200 אנשים ולבום הזה 30 אלף? אני קולט כמה המוסיקה חשובה למהפכה. וגם כמה השקט חשוב לה למהפכה. אולי לא היה זה זיכרון הלמות התוף והריקוד עד כדי אקסטזה של השבט הקדום שהביאו את ההמונים להיקרע ככה, אלא דווקא זיכרון דפיקות הלב של אמא, אמא שלנו, בעודנו עוברים זעירים בין שמיים לארץ. בום-בום-בום-בום.
מסביב ישראלים על כל שעל. אורך השיער כאורך החודשים מאז השחרור מהצבא. אנחנו הכנו לכבודם חומוס ושלט: "חומוס מטמטם! הנחה למשתמטים". אחר כך שתקו, כצעדים מתרחקים/ השמים נפתחו. נסגרו ספרי החוקים/ "מה את אומרת?", "מה אתה אומר?"/ שיערך הארוך, נערה, שיערך הקצר. רק בשעתיים שמסביב לשקיעה הרמקולים דוממים ואז אפשר לשמוע רק את הטראנסים הכואבים של ה"אנטי-בום" – הפסטיבל הפיראטי המתעלק לאותו אגם מסכן בסוף העולם ומוחה על התמסחרותו של הראשון. ובכל זאת זמן לנוח. לקחת פסק זמן ולא לחשוב/ לשבת מול הים ולא לדאוג/ לתת לראש לנוח מהפיצוצים/ לתת ללב לנוח מהלחצים…
ואז, במנוחה, אפשר גם להודות על הכיף שהזדמן לי לשרת את הלקוחות שלנו שמצאו במסעדה הצנועה שלנו קהילה בזעיר אנפין. להודות על כל שהתרחש מאחורי הקלעים של המסעדה, על שיחות הנפש והצמיחה המשותפת של 20 סטודנטים שלא באו הנה להתעשר אלא לתרום להומניזציה של זרימת הכסף מתעשיית המלחמה לבניית תרבות של שלום. לא, לא התעשרנו אבל לפחות כיסינו את ההוצאות ולמדנו עוד שיעור בקהילה, כסף ומצב העולם הלום המלחמה המשתוקק לאלטרנטיבה.
בסוף הבום הקודם לפני שנתיים, בזמן שאספו את בדלי הסיגריות וטונות האשפה והמבנים הפסיכודליים הארעיים – מצאו באחד האוהלים גופה של אחד המשתתפים בפסטיבל. יותר מידי סמים ופחות מידי מים.
היא אומרת: עזוב, זו שקיעה שכזאת.