פסטיבל בום בום

טה-טה-טה-טה-טה!!! יורים עליך!! תרקוד! היא אמרה לי – תרקוד!!!
הברושים לא ידעו אם לצחוק או לבכות.

ילדה עם מבטא אמריקאי רואה תירס ביד שלי ושואלת "מה זה?". אני מסביר לה שזה צמח שגדל בקיץ. היא מודה שמעולם לא ראתה או שמעה על היצור הזה. אני שואל לגבי "פופקורן" והיא כמובן מכירה ומוקירה. ואני חושב לעצמי שזה סיפור שראוי שיסופר כחלק מההספד לאומה האמריקאית הלא היא מעצמת התירס (מייצרת מחצית מהתוצרת העולמית!). בחורה אמריקאית אחרת מספרת לי שאיבדה את הטלפון הסלולארי שלה וזה אומר שהיא איבדה את החברים שלה, וכל מה שבא לה לעשות זה לחזור הביתה, אבל בלי הסלולארי היא לא יכולה להגיע הביתה. ואני רציתי לומר לה שלאבד את הסלולארי זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לה, אבל במקום זאת הצעתי לה לימונדה עם מנטה שקטפנו בעצמנו בתמרה.

פסטיבל טראנס אלטרנטיבי הדוגל בקהילה, קיימות ושלום, שגדל והתמסחר וכעת הוא רווי סתירות: שירותי קומפוסט ל- 30,000 ישבנים אבל את הזבל לא ממחזרים; גינות מסביב עם גידולים אורגניים ומנגד שדירת מסעדות בשר זה רצח; טיפולי וואצו, טקסי סווטלודג' ושיעורי יוגה בחינם ומאידך 150 יורו בכניסה ותור ארוך 24 שעות ביממה מול הכספומטים שהוצבו מול האגם היפה; איזור אוטונומי ארעי רק שהארעיות כל-כך ארעית שבא לבכות על כל היצירתיות והאנרגיה המנוקזים לעשרה ימים, פעם בשנתיים, ובא לשאול: מה בין לבין?; אירוע אקולוגי שהוא אסון אקולוגי (טיסות, זבל וצריכה מאסיבית); סרטים דוקומנטאריים מעולים (כולל חומסקי) אבל מוקרנים בין 2:00 ל-6:00 בבוקר; הרצאה מעוררת השראה של ד"ר ונדנה שיבא (סטרהוק ההודית) מול 300 איש ואישה שנראים כאילו קורצו מהפגנה נגד הג'י-8, היא מדברת על המאבק נגד מונופול ייצור הזרעים וברקע עולים קולות מלחמה מרחבת הריקודים.

עם כל הכבוד לסמים, ויש כבוד, המביט מסביב ורואה את כל הלומי האל.אס.די ושאר טיפות, אבקות וכדורים מרגיש כמו בשדה קרב, כשהפצועים עדיין שרועים בשטח ומחכים לחילוץ. המביט בעת זו יסכים שטוב לו לאדם שלא ייקח סמים. על רחבת הריקודים צעקתי: "החיים הם הסם הטוב ביותר!". מותר לאבד את הראש, בגילם גם אני נגעתי בברוש. ובכל זאת – סמים עושים אותך פאסיבי וחסר אונים. לפחות כלפי חוץ. לפחות בכמות הזאת בתנאים ההמוניים האלה וברעש הגובר. רציתי לעבור מאחד לאחד ולהציע מים או לימונדה אבל פחדתי להיכנס לטריפ לא לי.

במקום זה ניצלנו את האקטיביות הסחית שלנו, השארנו שניים לשמור על הגחלת במסעדה, הלכנו כולנו לרקוד כמו משוגעים ואז רצנו ערומים מתחת לירח לתוך האגם שם אלתרנו פורום עם השפרצות במקום מראות. כמו אז, בחופש הגדול של סוף כיתה ט' בחוף שמול בית האופרה, כשסיימנו את "אמנויות" רגע לפני שהתפזרנו לתיכונים שונים, וידענו שזה סוף הילדות ועוד יותר מזה ידענו שעכשיו זה הזמן לגלות את המיניות בעולם ולא רק במגזינים. אגב, המחפש ארוטיקה בבום יתהה האם האנרגיה המינית מתועלת לריקוד אינסופי ואולי מודחקת תחת כמויות הסמים ואולי סקס זה לרכי לבב ואילו אנחנו קשוחים.

זה כואב כל כך בגלל הפער בין היומרה למעשה. הרי גם לצפות ב- 30 אלף זוגות בורגנים הבוהים בטלוויזיה זה כואב, אבל פחות. רביאה היפה אומרת שאנחנו צריכים לשנות את המניפסטים שלנו כדי להבהיר מה זה באמת "תרבות חדשה", כי מי שקורא את התעמולה הבומית יתקשה לזהות את ההבדל בינה לבין ההגות התמריאנית. ואני חושב בדיוק הפוך: מאסתי במלים. אנחנו צריכים להתאמץ יותר כדי שהמעשים שלנו יתקרבו למלים שלנו. קצתי בסתירות שבאורח חיי. אני מזמין התבוננות והתמודדות אמיצה בפער שבין המילים למעשים. עולה בי חשק להתנתק לגמרי מהמערכת ולאכול רק מה שצומח כאן ועכשיו ולבנות מבוץ ולא מעץ מיובא מגרמניה. אני רוצה להגיד פחות ולעשות יותר.

היו להם הרבה אפשרויות ומעט זמן לנוח. ראשה הצעיר של רביאה על ראשי. ראשי על השק"ש המכסה את המגבת השרועה על המזרון הצנוע המונח על אמא אדמה. באוזניים שלי טחובים אטמי אוזניים אבל הרמקולים הרחוקים מרעידים את האדמה וחודרים לנשמה. מוסיקה מחרישת אוזניים ואוטמת לבבות, שגרמה לי לתהות למה לסאמר יוניברסיטי הגיעו 200 אנשים ולבום הזה 30 אלף? אני קולט כמה המוסיקה חשובה למהפכה. וגם כמה השקט חשוב לה למהפכה. אולי לא היה זה זיכרון הלמות התוף והריקוד עד כדי אקסטזה של השבט הקדום שהביאו את ההמונים להיקרע ככה, אלא דווקא זיכרון דפיקות הלב של אמא, אמא שלנו, בעודנו עוברים זעירים בין שמיים לארץ. בום-בום-בום-בום.

מסביב ישראלים על כל שעל. אורך השיער כאורך החודשים מאז השחרור מהצבא. אנחנו הכנו לכבודם חומוס ושלט: "חומוס מטמטם! הנחה למשתמטים". אחר כך שתקו, כצעדים מתרחקים/ השמים נפתחו. נסגרו ספרי החוקים/ "מה את אומרת?", "מה אתה אומר?"/ שיערך הארוך, נערה, שיערך הקצר. רק בשעתיים שמסביב לשקיעה הרמקולים דוממים ואז אפשר לשמוע רק את הטראנסים הכואבים של ה"אנטי-בום" – הפסטיבל הפיראטי המתעלק לאותו אגם מסכן בסוף העולם ומוחה על התמסחרותו של הראשון. ובכל זאת זמן לנוח. לקחת פסק זמן ולא לחשוב/ לשבת מול הים ולא לדאוג/ לתת לראש לנוח מהפיצוצים/ לתת ללב לנוח מהלחצים…

ואז, במנוחה, אפשר גם להודות על הכיף שהזדמן לי לשרת את הלקוחות שלנו שמצאו במסעדה הצנועה שלנו קהילה בזעיר אנפין. להודות על כל שהתרחש מאחורי הקלעים של המסעדה, על שיחות הנפש והצמיחה המשותפת של 20 סטודנטים שלא באו הנה להתעשר אלא לתרום להומניזציה של זרימת הכסף מתעשיית המלחמה לבניית תרבות של שלום. לא, לא התעשרנו אבל לפחות כיסינו את ההוצאות ולמדנו עוד שיעור בקהילה, כסף ומצב העולם הלום המלחמה המשתוקק לאלטרנטיבה.

בסוף הבום הקודם לפני שנתיים, בזמן שאספו את בדלי הסיגריות וטונות האשפה והמבנים הפסיכודליים הארעיים – מצאו באחד האוהלים גופה של אחד המשתתפים בפסטיבל. יותר מידי סמים ופחות מידי מים.

היא אומרת: עזוב, זו שקיעה שכזאת.

קטגוריות: מסעות | 8 תגובות

קורס "סנגהא"- קהילה כדרך רוחנית, וכפתרון לבעיות העולם

קורס "סנגהא"- קהילה כדרך רוחנית, וכפתרון לבעיות העולם.
עם אורי אילון,  אמה שם-בה אילון ועאידה שיבלי  (וחברים מיוזמת כפר החקר לשלום במזרח התיכון)
בהשראת קהילת "תמרה" בפורטוגל.

הקורס מיועד לאנשים שסקרנים להכיר קצת יותר מקרוב את הנושא של חיים קהילתיים

או לכאלו שנמצאים כבר בתוך יוזמה קהילתית ורוצים להרחיב את האפשרויות והכלים שמאפשרים לחיות יחד בצורה משמעותית.
או לכאלו שחושבים להגיע לתמרה ורוצים להכיר קצת יותר מקרוב את האנשים והאווירה.
וגם לכאלה שכבר היו בתמרה ורוצים להתחבר מחדש.
וגם לכאלה שעושים עבודה רוחנית ורוצים להבין יותר לעומק מה משמעותה של קהילה בדרך הרוחנית.

קהילה – ללמוד לחיות יחד

חיבור מחדש של בני אדם למערכת של אמון אמת ושקיפות.
שיטת הפורום כפי שפותחה ומיושמת בקהילת תמרה בפורטוגל ככלי שיוצר בסיס חברתי יציב לקהילה, מתוך מודעות לכך שהבסיס האנושי הוא תנאי מוקדם לכל קהילה בת קיימא.
 
נעסוק בשאלות:
מהו החזון שלנו עבור ההתפתחות האנושית?
מהו התפקיד של המזרח התיכון בתהליך הריפוי העולמי?
האם ישנו סיכוי אמיתי לריפוי גלובאלי?
מהו התפקיד שלי בריפוי הכלל?
מה הקשר בין רפוי גלובאלי וטרנספורמציה אישית רדיקאלית?
מה המשמעות של קהילה בהקשר הזה?
מה בין בניית קהילה ומודעות פולטית?
מה הקשר בין עשיית שלום בעולם לעשיית שלום באהבה?

סדר יום:
יום חמישי
20:00 מבוא – על קהילה כדרך רוחנית – הרצאה ושאלות ותשובות
22:00 שיחה (אמת או חובה)

יום שישי

7:30 הליכה שקטה למעיין לימוד טקסט שיתוף בזוגות. איסוף בקבוצה
ארוחת בוקר ליד המעין (עין קובי)
10:30 הליכה שקטה ליד טוואי חומת ההפרדה בואלאג'ה – הקשר בין עבודה רוחנית ותודעה פוליטית
14:00 ארוחת צהרים
16:00 פורום
17:30 סיכום ופרידה
סיום משוער  18:00
2-3 בספטמבר במבוא ביתר בדוג'ו בהרים

הוראות הגעה באתר                     http://www.taichiway.net
תשלום עבור המקום ועבור המורים בדאנה (בתרומה לפי נדיבות לב) 
נא להביא: אוכל לארוחות משותפות – בוקר וצהריים, שק שינה למי שרוצה ללון במקום.
לפרטים נוספים על קהילת תמרה ועל הכפר לחקר השלום
www.tamera.org
www.prvme.org

הרשמה: קרולינה 050-8804464

קטגוריות: טקסטים לא שלי, שוטף פלוס, תמרה | להגיב

לעצום עיניים ולתת אמון

פוסט אורח של אחותי אמה שם-בה

יש קהילה בדרום פורטוגל שהיא עולם אחר. קוראים לקהילה הזאת "תמרה" והיא מקום רחוק מלא פרחי בר. אני מכירה את הקהילה הזאת כבר שמונה שנים וכל פעם אני נדהמת מהאנשים המנסים ליצור תרבות אחרת, תרבות שמושתת על ביטוי של אמת ועל בניית אמון. "תמרה" היא מרחב של מחקר, זו קהילה שבה חוקרים כיצד לעשות שלום בעולם, ובנסיעה האחרונה שלי (שממנה חזרתי לפני כמה ימים) החלטתי לקיים שם ניסוי מיוחד – לעצום עיניים למשך עשרה ימים. בתור ציירת אני חווה את העולם הרבה דרך העיניים. אני מפתחת אינטימיות עם הטבע ועם בני האדם דרך עיניי. כשהייתי בת ארבע שאלתי את אמא שלי, "אמא, נכון שהעיניים שלי נוצצות כי גם אלוהים וגם אליהו הנביא נתנו לי נשיקות בעיניים?" ובכל זאת, החלטתי לתת לעיניים הנוצצות לנוח לזמן מה וליצור אינטימיות עם העולם בדרכים אחרות. לקרוא את ההמשך

קטגוריות: טקסטים לא שלי, תמרה | 8 תגובות

שירים קצרים

לקראת הסאמר יוניברסיטי

מי סופר? (אלוהים שלי)
ביום הולדתי ה- 31 הדוור הגיע ללא בשורה
ארבעה ימים מאוחר יותר הגיעו שלושה מכתבים מאהובים
בציפייה ובהודייה על כל אלה
שלך באהבת אמת,
א.

41 מעלות בצל
האגו שלי מתאדה

לכי תשאלי את הכוכבים
עם מי לעשות אהבה הלילה

גחלילית ירקנית זרחנית
מאירה דרכה הללויה

אתה הקוץ הכי יפה שראיתי בחיי

אני אדם מאושר בשל תאנה בשלה
ובשל שהיתה לי אמא טובה

המוות כמורה לחיים (שם-בה)
כמו לקוטג'
גם לי יש תאריך תפוגה
אינני רוצה להחמיץ

קטגוריות: שוטף פלוס | 2 תגובות

תפילת יום הולדת

עוד שבועיים הילד בן 31. הילד מעוניין בתשומת לב שתגשר בין העולמות. הילד רוצה לשבור את המבנה הדואלי של הבלוג: הוא מתחבט וכותב והם קוראים ופאסיביים. הילד מאס באי-מיילים והוא רוצה לקבל מכתב עם בול מידיו של הדוור של תמרה. ובמכתב יהיו מילים מחבר נאמן או קורא אלמוני, אולי תמונה מעלה נשכחות ואולי ציור משובב נפש. הלוואי. הילד גם ישמח להיות מופתע מחבילות שבהן זעתר או טחינה (עטופה בשתי שקיות) או חלווה או אגוזים (מכל הסוגים) או ספר מומלץ בעברית (לא פרוזה, רק עיון) או אולי די.וי.די של סרט שאסור לו להחמיץ (עדיף עם סוף טוב). הילד גם רוצה מה שנקרא אם פי 3 ישן כדי לגבור על רעש מנוע המטוס (אולי ממישהו שרכש אייפוד חדש והטמין את הישן במגירה). הילד ישמח כל-כך לקבל תרגום לעברית של שיר של הרמן הסה – "מדרגות" או "שלבים" (שלושה תרגומים לאנגלית מצ"ב למטה בתגובות) – אולי למישהו יש על המדף או אולי יהיה בספרייה ויואיל להעתיק ולשלוח במטותא. ואולי גם המלצות למה כדאי לעשות בבלגיה או את מי לפגוש שם בסוף אוגוסט. כי הילד יחגוג את יום הולדתו שמח בחלקו, כי שפר עליו גורלו, ויסיים את תפקידו כמפיק הסאמר יוניברסיטי, וימכור תירס בבום פסטיבל, ויבקר בקהילה צעירה בצפון בלגיה, ויגיע אי"ה לארץ הקודש לעמוד על דוכן הנאשמים במשפט ישן, ולרקוד על רחבת הריקודים בחתונה של הבת-דודה ולנוח בסיני ולטייל עם המשפחה ולהתחבר לחברים הישנים ולהתחיל שנה חדשה.  ואם תקרוס כבר המערכת הכלכלית אני מוותר על הווקמן הדיגיטלי (מחשבים/בטריות?) או אם תפסקנה תנועת המטוסים אבוא אולי באונייה רק בסוכות. אלוהי המתנות והפרחים, הלוואי שזה או משהו טוב מזה יקרה. אמן.

Healing Biotope – Tamera
Uri Ayalon
Monte do Cerro
7630 Colos
PORTUGAL

קטגוריות: שוטף פלוס | 5 תגובות

מצווה גדולה להיות בשמחה

[08:28:59] Uri Ayalon: פטץ' אדאמס מבקר כאן ומעורר את השראתי
[08:29:07] Gilad Ayalon: איך?
[08:29:22] Uri Ayalon: חיים של תקווה, הודיה, שמחה מתמדת בשירות העולם
[08:29:33] Gilad Ayalon: אתה רוצה לעשות לי טובה?
[08:29:36] Uri Ayalon: החלטתי לפתוח ולסיים כל יום בתפילת הודיה
[08:29:45] Uri Ayalon: כן, אשמח לעשות לך טובה
[08:30:24] Gilad Ayalon: תכתוב פוסט על איך מעוררים השראה בעצמינו כאשר נדמה לפעמים שהמשימה גדולה מדי, בלתי אפשרית מדי, שאנחנו לבד.
[08:31:00] Gilad Ayalon: תתן שם כל מיני רעיונות שניתן לישם אותם בחיי ביום יום (כמו תפילת הודיה).
[08:31:53] Gilad Ayalon: כתבת – "שמחה מתמדת בשירות העולם". מה עושים כאשר אין שמחה? איך מעוררים אותה?

אני חוזר מביקור נוסף בליסבון, שם אני מדבר במרכז אנרכיסטי עתיק על דרכי הפוליטית: עתיד ללא חומות – מ"אנרכיסטים נגד הגדר" ל"תמרה". 10 אקטיביסטים מנומנמים מתבוננים במצגת הישנה שהכנתי לפני 7 שנים לכבוד מסע ההרצאות באנגליה בתוספת כמה שקופיות על תמרה. באופן מפתיע הם מתעניינים בעיקר בקשר שבין סבל העולם לסבל שלנו, ובאפשרות לשנות את העולם על-ידי שינוי פנימי. כולם מזהים את הרגע הזה שבו קבוצה של אנרכיסטים הופכת ליחידה צבאית, את הייאוש של הדרך שרק נלחמת נגד ואת השלב המבעס שבו כולם שונאים את כולם (במיוחד אם מנסים לגור ביחד).

אני מדבר על משימת חיי: להפוך מאדם פרטי לאדם קהילתי. מה זה אומר? בבסיס תודעת האדם הפרטי מונחת תודעת פירוד (אני כשלעצמי ולא כחלק מהשלם) ומכאן רכושנות (זה שלי ורק שלי) ומכאן גם תודעה יחידנית (הסיפור שלי הוא יחיד ומיוחד ולא חלק מהסיפור הגלובלי) ומכאן גם באים סודות (אני מסתיר מהתחום הציבורי/קהילתי שאני…) ומכאן בא גם מצפון לא נקי (אני לא שלם עם עצמי כי אני לא מעז להראות מי שאני באמת) ומכאן גם שקרים (מסכה לכיסוי המצפון העכור). ההיפוך הוא לא תודעה חברתית ולמעשה גם לא קהילתית, אלא תודעה אנושית (קהילת בני האדם): ראייתי את עצמי כחלק מריקמה מחוברת, הקדשת חיי לא לשירות נורמות חברתיות אלא לשירות הבריאה ואמירת אמת במלואה ללא מורא וללא משוא פנים. מהי אמת? זוהי האמת שלי, זו שתתגלה אם אהיה שקוף, במיוחד זו שאני נוטה להסתיר.

מכאן שמהפכני העתיד הם מנהיגי תודעה, יוצרי מציאות, בוני תרבויות, מחפשי וחוקרי אמת. זו לא יכולה להיות האמת של מארקס באקונין או דיטר דום. זוהי האמת שנוצרת ברגעים של קירבה-נגיעה-חדירה בבשר או בנשמה, בחיים או במוות. ואותם רגעים ניתנים להרחבה על-ידי מודלים חברתיים, כלים קהילתיים, רעיונות, מחוייבות וחזון. כלנו מאמינים בהמון דברים, אבל בגלל טראומה קולקטיבית ואישית – מעל כל האמונות שלנו עומדת האמונה בכישלון. אני לומד להסיט את הזרם האדיר של המחשבות שלי, של התודעה שלי, של האנרגיה שלי – למקומות חיוביים יותר החבויים מעבר להפרדה בין קורבן ומקרבן, בין כוחות האור לכוחות החושך, מעבר להפרדה. חיבור למה שהופך את הגולם לפרפר, מה שמרפא את השריטה בכף ידי, מה שמשותף לכולנו. אני מאמין בריפוי, ואף על פי שהתמהמה בוא יבוא.

"תיקון הוא לא תהליך ריפוי אלא התובנה שאיננו חולים כלל" כתוב בספר "אינטיליגנציה אבהית" של ד"ר עלי כ"ץ (תודה לאורי גופר המתוק על ההמלצה). ספר שמבקש: "דרוש אבא במשרה מלאה" ומעלה שאלות לגבי המשרה החלקית שלי ולגבי סדר העדיפויות שלי – אבא שחוזר מאוחר מהעבודה. ספר ששואל איפה האבהות הופכת לשיגרת מטלות במקום זמן איכות ושותפות אמיתית. ספר קצת שמרני בסגידה למשפחה הגרעינית ועדיין מצאתי רמזים רדיקליים כמו למשל תיאור בתי הספר כבתי הכלא או התיאור האמיץ של חולשותיו של המחבר עצמו (איך בדק שוב ושוב את השעון בזמן שעשה "בייבי סיטר" על בנו). את הסוד הגדול לא מצאתי בספר: טבעו של הלב הפתוח שהוא פתוח לעולם כלו.

איך מעוררים שמחה אח שלי? אפשר להתבונן בעדן שלובש חולצה שלי מגן מאירה. חולצה שאמא שמרה במגירה. אפשר לאחל בוקר טוב לכתמי הרוק, הפליטות, והאוכל שעל מכנסיי. כתמי אבהותי. אני מתבונן בעדן ורואה גם את עצמי: את הלביא שבו ושבי, את תחושת הבית בתוך המעגל האנושי, את אהבת הטבע, חדוות אכילת החול וגם את הדפוסים שהורשתי כמו דיבור יתר והתמכרות לתשומת לב ולאנרגיה גבוהה. אפשר ללמוד מעדן להיות שמחים, כי ככה זה בטבע שלנו שאין ייאוש כלל בעולם, רק כשכואבות השיניים – וגם אז נדמה שהוא בוכה עבור כל הפליטים, המעונים, הנרצחים והמושפלים בעולם, ולא רק כאדם פרטי. אפשר ללמוד מעדן לתת אמון, כי ככה זה בטבע שלנו – אמון מלא בהורים, בקהילה, בבני-אדם, בעולם. ללא פחד. גם נפילה כואבת מהמיטה לא תייצר אצלו פחד והוא ייפול שוב ושוב, כי ככה אנחנו – נותנים אמון באי סופיותה של מיטת חיינו. אפשר ללמוד ממנו לא להסתפק בנוחות הבורגנית הפאסיבית ולהתעקש על השלב הבא באבולוציה, לא מתוך אידיאולוגיה או דרישה או עידוד חיצוני כי אם מתוך מוטיבציה פנימית לזחול וללכת, מתוך סקרנות עצומה לטעום ולחוש ולדעת.

איך מעוררים השראה בעצמינו כשנדמה שהמשימה גדולה מידי? טועמים מהעגבניות ששתלתי ומריחים את הפרחים שהשקיתי. אני שפעם האמנתי רק בעגבניות חמוצות ודלעות עקשניות – מפריח פרחים כאות להתרככות הלב. ויש שמתבוננים בהתרככות לבם של אחי ושל אבי והדבר מעורר בהם כלומר בי השראה. ויש שלילה מתחת לכוכבים, לפני שהירח מתמלא, מעורר את השראתם. אולי בשל יופיו של הכוכב שנפל ברגע שנחשבה מחשבת הלל והודיה. לא, אחי, אנחנו לא לבד. אתה לא לבד. המשימה נדמית גדולה מידי? "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה רשאי להבטל ממנה". כל מיני רעיונות שאפשר ליישם ביומיום? גם לקום בבוקר ספוג טל עם צוואר תפוס ולגלות קן נמלים מתחתיי מעורר שמחה והשראה. ישתבח ויתהלל ויתנשא ויתהדר. יתגדל ויתקדש.

קטגוריות: רוח וצלצולים, שוטף פלוס | 7 תגובות

יום שישי

זמן להתבונן בשבוע שחלף, זמן להתקשר לאבא לאחל שבת שלום, זמן להתגעגע לאמא ולסבתא, זמן לצלצל בפעמון הגדול שמזכיר לעצור לשתי דקות ולשלוח תפילה של שלום לארץ הקודש,  זמן לפתוח "הארץ" ולגלות את השורה הירוקה של המוסף, זמן לחשוב על נסיעה לאוקיינוס ביום ראשון, זמן להתקלח ולהתגלח, לשיר "אללה הוא אכבר" בקבלת שבת, זמן לכתוב בבלוג או לחוש החמצה על שעוד שבוע עבר ולא העליתי פוסט חדש.

זמן להרהר על הערב של אמש – כשמרואן ומחמוד מבית-לחם דיברו עם כל הקהילה על המאבק הלא-אלים נגד הגדר ונגד הכיבוש. זמן לתת לדמעות של מרה לגעת בי – דמעות מול סיפורי העינויים, ההשפלות והדיכוי, ומול הלב הקר של העולם ומול גילוי המקומות הקפואים בלב שלי שלעיתים מסתגר ומתקשח. לתת למלים של עאידה לדעת בי – על הבחירה לבנות מודל שיהפוך את המערכת הישנה למיותרת במקום מאבק שבועי. זמן להודות על ההשראה שתמרה מעניקה למחמוד ומרואן ("בית-לחם תהפוך לתמרה") ועל התשובה המאוד פרקטית לשאלה "איך ספ הולצר יכול לעזור לפלסטינים".

זמן לתת לשמש ללטף אותי אחרי 3 ימים של גשם מבורך. זמן להחליט – שבת של שלום.

קטגוריות: שוטף פלוס | 3 תגובות

אני טקסט פוליטי

ביום שבו אלטון ג'ון ושקירה באו לליסבון, גם אני הצפנתי אל העיר הגדולה. אולי זה לא רק הניסיון לגשר בין העולמות (תמרה ואנרכיסטים) אלא גם הנשמה שזקוקה למנוחה מהאינטנסיביות הקהילתית, לאנונימיות של העיר, לרטריט אורבני. סנדרה בולוק ובנה המאומץ השחור היו אמריקאים מידי בשבילי, רובין הוד החדש היה אלים מידי בשבילי, אז התנחמתי בסרט מלחמה. הכרטיסן הזהיר אותי שזה לא באנגלית, אבל הרגעתי אותו – זה בסדר, אני מבין עברית. "לבנון". גאווה לאומית. חייל בטנק מתוודה על מגע אירוטי עם המורה בתיכון במקום שבו המוות נוגע בחיים שנוגעים בגוף שמתנחם בגוף חומל. נהג הטנק שהוא אח של אלמה מושונוב המהממת (שאני נזכר בה בכל פעם שאני תופס את עצמי עם כתפיים קפוצות כי תמיד היתה מעירה לי להרפות) מתייפח: "אני רוצה הביתה! אני רוצה לאמא!". היפוך מטריד אך מעורר חמלה בין קורבן ומקרבן. וזו, כבר למדתי, התחלת המלחמה. כל מלחמה. ההזדהות והחלוקה הדימיונית בין רודף ונרדף, בין מכה ומוכה, עד מתי יימשך הטירוף הזה?
אני יוצא מהקולנוע, ושוב – כמו אחרי "ואלס עם באשיר" בפאריס – העולם מסביב אדיש למלחמה, ואדיש אלי, ומי בכלל מכיר אותי בעיר הזו ולמי בכלל אכפת. אכפת לי. אכפת לי מהלבנונים הכבושים והמושפלים, אכפת לי מהחיילים הישראלים שמאבדים את צלם האנוש, אכפת לי מאמא שלהם שמאבדת אותם לדעת, אכפת לי מה"טרוריסטים" או "לוחמי החירות". אכפת לי מאדמת ארץ הקודש הכנענית. אכפת לי. אני מבין עד כמה הזהות וההזדהות הלאומית מפעילה אותי ועדיין נוגסת בבסיס אישיותי ומחשבתי והתנהגותי. אני מבין עכשיו שגם הפעילות האנרכיסטית בפלסטין התקיימה מתוך הזדהות טוטאלית, הזדהות הזדהותית (כלומר לא מודעת ותגובתית) עם הישראליות. רק כאן, ברחובות ליסבון, אני מזהה את האנרגיה הגבוהה והמושכת של מלחמה ובמיוחד של חיים בצד מלחמה. זה יותר סקסי לצאת מצפייה ב"לבנון" לרחבת הסינמטק בתל-אביב. שילוב של תחושת שייכות עם ביקורת קיומית או קיום ביקורתי. אני מגלה כמה תחושת ה"אור לגויים" קרובה לתחושת ה"חושך לגויים": גאוות יחידה מיוחדת במינה לטוב או לרע, לפטריוטיזם או לחתרנות.
את גאוות היחידה שלי מימשתי בהתכנסות החתרנית אך אינטלקטואלית בדרום העיר ביריד ספרים אנרכיסטי. מיד אני מרגיש בבית בסניף הפורטוגלי של סלון מזל: פוסטרים צעקניים, פריקים עם שיער ארוך, פאנקיסטים עם שיער מגולח וארוך במקומות הנכונים, גיקים עם משקפיים ומחשב נייד, ג'וינטים מתגלגלים חופשי… לסדנה על סקאוטים בפראג הגיעו רק 12 א/נשים למרות השאלה המסקרנת: האם סקאוטים הם עדיין הכלי האנרכיסטי האולטימטיבי או שהם גוזרים עלינו חיי תלישות תחת הסכנה המתמדת של פינוי ללא אפשרות ליציבות והמשכיות הכרחית לפעילות בת קיימא. לסדנה על "אנרכיזם ואירוטיקה", לעומת זאת, הגיעו 80 איש ואישה. מנחת הסדנא היתה ספרדיה עם חצאית מיני שאמרה: "יש אנרכיסטיות שהולכות עם חולצה שכתוב עליה 'אם תתבונן בי – אני אהרוג אותך!', אבל אני דווקא אוהבת להיות אובייקט למשיכה". בסוף היה לי אומץ לתרום לדיון ולציין את הקשר בין כמויות צריכת האלכוהול והסיגריות שמסביב (המנחה גמעה 3 סיגריות בשעה) לרמת המבוכה שלנו ממה לעשות עם הידיים והפה שלנו ואיך לשרוף את כל האנרגיה הזאת שבוערת בגוף שלנו.

אני חוזר הביתה אל השיגרה של לפתוח ולסיים כל יום בדברי הלל והכרת תודה – נדר שנדרתי בעקבות ביקורו האחרון של פטץ' אדאמס ("רעידת אדמה היא תזוזה של הגוף של כדור הארץ, התפרצות וולקנו זה ממש פלוץ!"). מייל מידידה אמריקאית שחיה בגדה המערבית שואל אותי: איך ספ הולצר יכול לעזור לפלסטינים שאין להם גישה למים? היא מהדהדת שאלה שמלווה אותי מאז בא לבקר אותי כאן חברי הטוב (שביקש לשמור על עילום שם ופרטים מזהים למרות שביקורו נגע בלב הניסיון של הבלוג הזה, או של חיי, לגשר בין העולמות): במה תמרה עוזרת לפליט הסודני שיושב בכלא הישראלי. אני זוכר את ההתחייבות שלי לעצמי – לא להיענות לכיבוי שריפות מקומיות ולהישאר מחוייב לחזון כולל של פתרון שלם וגלובלי מתוך הכרה שהבעיה היא גלובלית ולא מקומית. ועדיין – משהו מדגדג בי לרוץ ולהגן בגופי הקטן על הסודני או הפלסטיני או התרנגולת. אולי זה דווקא האגו שנהנה מתשומת הלב של השוטרים, החיילים והתקשורת. אולי זה ההרגל. אולי זה עומס המשימה – לעשות משהו שטרם נעשה על כדור הארץ ולכן להתמודד עם העדר מודל לחיקוי. העדר מודל לחיקוי זה תמצית האנרכיזם, לא?

אני קורא על ענם קם, אולמרט ושייח ג'ראס ולא מצליח להבין איך לאנשים בארץ יש עדיין אמון במערכת הקיימת. איך אנשים חכמים, סקרנים ורגישים ממשיכים לשלם מסים, לקנות מצרכים, להצביע בבחירות, לצפות בטלוויזיה, לקרוא בעיתונים, להתחתן, לקחת משכנתא ולשלוח את הילדים למערכת החינוך. איך עדיין קונים את קסם התרבות, השלטון, ההון והלאומיות למרות שנדמה שכל הטריקים כבר נחשפו? ומה השתנה לך מה השתנה?/ אני השתניתי לי השנה/ הייתי פעם כבש וגדי שליו/ היום אני נמר וזאב טורף/ הייתי כבר יונה והייתי צבי/ היום איני יודעת מי אני/ דזבין אבא בתרי זוזי/ חד גדיא חד גדיא עד מתי יימשך הסיוט הזה?

קטגוריות: אנרכיזם ואקטיביזם, מסעות | 7 תגובות

שיחה מחו"ל

- הלו?
- שלום נשמה.
- אמא?! אני בשוק! בדיוק חשבתי עליך.
- התגעגעתי אז התקשרתי.
- גם אני מתגעגע.
- אתה יודע איך זה – גם כאן פסח ושוב אביב והגעגועים מציפים…
- אתמול הגיעה "חבילת ברזל" (עם טחינה, חלווה, ויטמינים…) מגלעד. הוא סיפר לי שדיבר עם אישה שחולה בסרטן ומאזינה לדיסק שלך מידי יום.
- זה משמח אותי מאוד.
- שם-בה ואני שרנו "אמא הו אמא"  במעגל האבנים, שמעת?
- בטח ששמעתי. שרתי איתכם, לא שמעת?
- בטח ששמעתי.
- ראית את התמונות החדשות של הילה ועדן?
- בטח שראיתי. זיסרים!
- את יודעת אמא, כל יום אני שוחה באגם לפני הזריחה. גם כשממש קר! כל יום. כמוך!
- ואני האמא שלו.
- פתאום ככה, עולים געגועים. מעולם בחיי לא הייתי מוקף בכל-כך הרבה ציפורים. לפעמים אני מרגיש שזו תזכורת ממך – להתעופף וגם לשיר. כמו שכתב פנחס שדה רגע לפני מותו על נערה יפה שהיתה אמו: "איך זינג וי א פייגאלע, אני שרה כמו ציפור". את נוכחת בכל ציפור ובכל פרח שמזכיר לי שאני לבד יתום מאם ושאני לא לבד לנצח נצחים. ספרי לי אמא על הנצח.
- בנצח אין מילים.
- בכל זאת יש מילים נצחיות, לא?
- [שתיקה]
- את יודעת אמא, לכבוד האביב ניקיתי את המיילבוקס שלי וגיליתי אוצרות חבויים ממך כמו למשל פשר חלום ששלחתי לך במייל וגם רסיס תגובה שלך בבלוג שלי: "מי שבגיל 29 או 49 או 81 חושב שסיים את התהליך של חקירה פנימית והתפתחות עצמית – שיקום. כולנו בתהליך. הכל תהליך. נועו נועו גלגלי שיניים. אלי, אלי, שלא נחליד לעולם. אמן".
- אמן.
- שבת שלום אמא שלי.
- שבת שלום נשמה.

לאמא (מאת: שם-בה)

תכתבי דרכי אמא את הזמן האחר,
את מימד הנצח הצרור בצרור החיים.
תכתבי דרכי את האור שנדלק ומהבהב,
כשאני פוקחת את עיני
ושומעת אותך קוראת לי בשמי,
כשאני עוצמת את עיני
ושומעת אותך קוראת לי בשמי האחר.
הצרוֹר כל כך גדול עכשיו, אמא,
וצרוּרים בו החיים והמוות וכל פרחי האביב.
את פורשת לפני שדה,
ועפה אל מחוץ לַצורה.
אני מריחה אותך מתוך כל דבר שטמונה בו אהבה,
אני מריחה אותך מתוך המילה אהבה עצמה,
שהיא שדה ובו ארבעה פרחים,
שניים באותו הצבע,
ושניים בצבעים אחרים.
אני מציירת בשלושת הצבעים,
כאילו היו צבעי יסוד.
אני מציירת יונה לבנה.
יונתי תמתי,
את עפה,
ומשאירה מאחורייך את סתר המדרגה.
אני מטפסת במדרגות הנסתר אל גבהייך.
רק איתך אפשר לדבר עכשיו, אמא,
כשהגֵנים מספרים סיפור
על הסולם שמחבר בין שמיים וארץ
ואני עולה ויורדת
עולה ויורדת.
אני בוחרת בחיים,
כן, אני בוחרת בחיים,
ונולדת מחדש
מבטן האדמה.
את שופכת רחמים
על הפרח שאני,
על שלושת צבעיו,
על אדמתו המיטיבה,
על השדה שהוא צומח בו.
בכל המילים שצומחות בשדה
אין מילה רחומה וחנונה
כמו המילה אמא.

קטגוריות: אמא | תגובה אחת

אז למה לא כתבתי?

זה נכון שהאביב מילא אותי בגעגועים לגן הירק ובסלידה חדשה מהמחשב ומחוסר יכולתי לעמוד בהחלטה לצמצם את השעות מולו. לא רק בשל התמכרותי לאי-מייל (סליחה ומחילה מכל מי שהציע לי חברות בפייס בוק וסירבתי לו) אלא גם בשל המקצוע הנוכחי שלי בקהילה כמפיק אירוע שבינתיים מתרחש בעיקר במרחב הוירטואלי. אבל יש גם סיבה נוספת.

לאחרונה אני חולם הרבה על צבא, משטרה, חוליות טרור, גבולות, שדות תעופה ודרכונים. האם אלה שאריות שנותרו מהתרבות הישראלית ששואבת את השראתה מפחד המוות או אולי אלה השוטרים הפנימיים שלי והגבולות שאני שם לעצמי. ואולי זו למעשה הלהבה שצורבת את נשמותינו ביחד – הגילוי המזעזע שכל מה שאני רואה בחוץ נמצא גם בפנים! גם היטלר, גם ליברמן, גם בני סלע, גם דודו טופז…

בחצי שנה האחרונה התוכניות להקמת כפר חקר לשלום נדחו, נולד לי בן מתוק (בקרוב תמונות חדשות מתמרה) וענייני הויזה באירופה בדרכם לסידור ארוך טווח (באחד המפגשים עם הרשויות שכחה אשתי את הסלולרי שלה במשרד, על צג המכשיר ניתן היה לראות אותה מתנשקת עם ידידי סימון. כשנשאלנו אם יש לנו ילדים התבלבלנו בין "לא" ל"כן" ואז שוב "לא". אשתי סיכמה: "עדיין לא". אחרי שעתיים של המתנה שרנו שנינו את המנון דרום אפריקה כדי להיחלץ מהייאוש הבירוקרטי. במשרד הפנים הפורטוגלי נרשמו חיוכים נדירים). בקיצור – מכל אלה צצה תחושה חדשה של רוגע, יציבות והשרשת שורשים כאן בתמרה שנחשבת למקום לא רע בכלל לגדל בו ילדים מאושרים. לפעמים זה נדמה כמו נוחות החופפת את הנוחות הבורגנית המרופדת, ולפעמים זה נדמה כמו התבגרות והשלמה החופפת את השלמות המיוחלת.

אלא שככל שמעמיקה המחוייבות שלי לקהילה, לבניית תרבות גלובלית חדשה של שלום, לאהבה חופשית ולחיים ברי קיימא (אקולוגית וחברתית) – כך צצים גם עוד ועוד ספקות. השילוב בין כמות האבק שאני מגלה (תוך כדי עבודת ההפקה שלי) מתחת לשטיחים בתמרה – ריבים, מתחים, חוסר יעילות, בזבוז, תקיעות, התמכרויות, רכושנות, אגוצנטריות… יחד עם האבק שאני מגלה בתודעה הכוזבת שלי – שיפוטיות, חוסר סבלנות, חוסר מודעות, תלותיות, פחדים, נהנתנות, עצלנות, עקשנות, התמכרויות… השילוב הזה זורק אותי למנזר בודהיסטי בחיפוש אחרי צמצום הפער בין מה שאומרים למה שעושים.

אני מסיים עכשיו תקופה של אנרגיה נמוכה יחסית שיכולה להביא בקלות לכדי ייאוש וכפירה בכל. אולי בכל זאת אהפוך לנזיר לזמן מה (הפילוסופיה והתרגול הבודהיסטי נראה לי אטרקטיבי במיוחד מאז שאחי חזר בתשובה לדהרמה) ואולי פשוט אקח הפסקה של שנה מהפקת אירועים, נטוורקינג ומחשב לטובת עבודה רציפה בגן הירק בניסיון להירגע, להאט, להשריש שורשים ולהשתנות. אני ואתה נשנה את העולם. אני מאמין. עדיין כותב. עדיין מאמין.

קטגוריות: תמרה | 4 תגובות