"אין לי פינה נפרדת בלבי לגטו. אני מרגישה בבית בעולם כלו, בכל מקום שבו עננים, ציפורים ודמעות אנושיות" (רוזה לוקסמבורג)
גם אני ייחלתי לכנס הזה. רשת האהבה מתאחדת ואני עסוק במחשבה שאולי אנחנו היינו צריכים לכנס אותו. שאולי זנחנו קצת משימתנו לרשת, לקשר, לאחד. ובכל זאת – צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. ואיזה כיף שהצדיקים האחרים הם המהפכנים של האהבה. כמה אנשים יפים ראיתי אמש מסביבי. מעולם המהפכה לא היתה כל-כך סקסית! מגרינפיס ועד אנונימוס מאקרופוליס החדשה ועד אמה המחבקת – יותר מ- 30 ארגונים הפועלים בצורות שונות לתיקון עולם הגיעו כדי להתחיל לבנות ביחד עולם חדש.
אייל סלונים, נושא החזון של "מהפכה של אהבה", איש עם כריזמה של רוני קובן – חיוך מבוייש, דובון אכפת לי, נעזר בטקסט שהכין מראש ובכל זאת ספונטני בעל חוש הומור. מה שנקרא פותחן לבבות. "מהמם" הוא אומר למראה הידיים המונפות בעקבות השאלה: “מי חש דחיפות?” (כלומר למי דחוף לשנות). “אנחנו לא מבקשים רשות מאף אחד. אנחנו מהפכה!” הוא מזכיר שוב ושוב וקונה אותי בנזיד אנרכיזם. “האור מתארגן" הוא מרטיט בי תקווה בדבר התארגנות שלא מפחדת מהנהגה אבל גם לא נכנעת לאגו: "גיוס כוח חיים לטובת שיתוף פעולה לא עם הקרוב לי אלא עם כל מה שקיים".
אכן זו זכות לחיות (או "להיות חיים" כפי שששורר א. גפן) בתקופה הזו. בכניסה לאיילון השלט שואל "בגידה? גניבה? הונאה?”. ברדיו שפטל עצבני במיוחד משפיל שמאלני עצבני. יוצאים לפרסומות – הרזייה, הסרת שיער או השתלת שיניים. חבר שלי אומר שזו לא רק חברה מסורטנת אלא גם סרטנית. כלומר, אנחנו האנושות הפכנו לגוש ממאיר בגוף כדור הארץ. ואני חושב שזאת מן עונה כזאת חבוב. עונת מעבר. כי מצד שני יותר ויותר אנשים חוזרים לשורש התודעה, יותר ויותר קישורים בין המאבקים ובין הפתרונות, עד שלפעמים נדמה לי שהמיין סטרים בכבודו ובעצמו מכיר בקץ הקפיטליזם, הפטריארכיה, הניצול, הדיכוי. המהפכה הבאה תהיה מהפכה של אהבה והיא לא תסתפק בפחות מבנייתו הלכה למעשה של העולם האחר שהובטח לנו, גן-עדן עלי אדמות.
אחד הרעיונות בכנס היה להקים ממשלת צללי אורות. הוזכרו משרדי הרווחה, החינוך, איכות הסביבה וזכויות בעלי-חיים. לא הוזכר משרד הביטחון או החוץ. בכלל, הכיבוש ואפליית הפלסטינים נשארו בחוץ למרות השאיפה הכנה למגוון. . ובכל זאת, כשעאידה הזכירה את חומת ההפרדה כפרי באוש של תרבות זמננו – נשמעו אנחות של אמפתיה, של תסכול, של היזכרות. ואולי זה כבר לא אישיו כי זה ברור לכולם שבעולם ללא מדינות גם הכיבוש (של 67/48) הוא כבר לא אישיו.
אני לא הייתי מחליף את ליברמן וגם לא את ברק. אני מבקש את תיק האהבה. חתיכת תיק. משרד שלם שיחקור ויבנה מבנים חברתיים הדרושים כדי שהאהבה תנצח. לא רק האהבה לאמא אדמה, לאמא, לילד, לקדושה. אלא גם ובעיקר האהבה הרומנטית והאירוטית. משרד שיתמוך בזוגות, משולשים, משפחות ושבטים – לאהוב. ללא פחד וללא שקרים. לאהוב באמת. כמו שאומר מורי ורבי אוהד אזרחי – יש צורך לא רק במהפכה של אהבה אלא גם במהפכה באהבה.
בסוף הכנס קם בחור מזוקן מקהילה ליד כליל שחי בהשראת תרבות המאיה ותהה לגבי הפגישה השבועית המתוכננת לגיבוש הצעדים הבאים של המהפכה: “האם בעולם החדש יהיו מים נקיים פעם בשבוע?” הוא שאל. וגם ענה – שהוא חלק משבט שחי ביחד, שבעת הילדים גדלים ביחד עם ריבוי אבות ואימהות, ולומדים לחיות ביחד, יום-יום, שעה-שעה, נשימה-נשימה. אייל סלונים ניסה להתגונן בדבר "עשייה בלתי פוסקת", אבל השאלה נותרה באוויר – איך חיים ביחד? אני כותב את המשפט הזה מתוך הבית החדש של הקהילה המשוגעת שלי שדוחסת 10 אנשים לחדר אחד ומתעקשת לחקור איך עושים שלום גם בתנאים האלה. אני שואל את השאלה הזו מתוך התעקשות למצוא תשובה טובה לא רק לי. התחלה של תשובה כזו נתן מזוקן חמוד נוסף שהוסיף לרעיון לצאת להפגנה חיובית (עם עשרות שלטי בעד) את החשש שמתחת לשלט בעד מסתתר גם הנגד, שכל עוד ננסה להסתיר אותו לא נהיה חופשיים באמת.
תודה על התזכורת שאני-אנחנו לא לבד, תודה על ההובלה, ההשראה והחזון, תודה למהפכני כל העולם המתאחדים באהבה.
