החיים כנמשל

הידיעה על מותה הפתאומי של קריסטינה שלחה אותי עם תמיר, שרון ואניה לעיר סינטרה שליד ליסבון כדי לתמוך בחברנו מיכאל שאיבד את אהובתו. שיר של יונה וולך ליווה אותי בשלושת הימים האלה עם מיכאל ועם נשמתה של קריסטינה ועם המשפחה שלה שהגיעה מגרמניה:

גם הים נסוג
ויש לו אולי
רגשי אשמה
כמו לי
פתאום
והכל חוף
ויש צדפים לאסוף
וחיות
וצריך לחזור
מהנסיגה
ולאסוף

איזו מין יונה וולך זו. גם אותי לימדו בתיכון על הפרובוקציות עם התפילין ועל הסקס האחר, אבל רק אחרי הלימודים גיליתי כמה האישה הזו עמוקה ולאיזה מקור אמונה אדיר היא מחוברת בכזו צניעות וחמלה. לא בכדי זו שהכי רדיקלית וסקסית וקווירית היא גם הכי רוחנית. כאן אפשר היה לספר על אהבתה של קריסטינה לנצרות, לילדים, למזרח התיכון (התמונה שלמעלה נשלחה מטקס שערכו לזכרה ילדים מבית ג’אלה), על אומץ לבה לחקור גם את המקומות החשוכים וגם לחגוג את החיים האלה. במקום זאת אני בוחר להתבונן בצוקים מהם נפלה, אחד המקומות העוצמתיים ביותר שראיתי בחיי, ולחפש נחמה בנקיק השיר.

בנקיק נסתר בצוקים
אילה שותה מים
מה לי ולה,
אלא צוקי ליבי
אלא מעיין חיי
אלא נסתר.

איילה, מה לי ולה
מה לי ולה
מה לי ולה
איילה מה לי ולה
אלא אהבתי

מה הם צוקי לבי? זו המיניות המחברת בין מעלה למטה ומעמידה אותנו מול מרחבי אין קץ ומול הפחד מליפול והאומץ לקפוץ לתהום הלא נודע.
מהו מעיין חיי? זו המודעות, המקור לייחוד האנושי, שבה משתקפים החיים כשהמים אינם עכורים. לעולם לא אשכח את הדרך אל המעיין.
מהו הנסתר? זו הרוח הגדולה הנסתרת מהעין, הכמוסה והמפיחה חיים בחומר. אל הנסתר - אל האחד הגדול.
אהבתי? כאן אין מטפורה או דימוי. זו האהבה. פשוט כמו האהבה.

יהי זכרה ברוך.

יצאנו לדרך ארוכה חוצת גבולות, 9 שעות במכונית: מנה ארוסתי, יולה אהובתי, הנרי הליצן ואני. האם אלה נישואין פיקטיביים? מוסד הנישואין הוא פיקטיבי! כלומר אני כופר בעצם המחשבה שהמדינה או הדת יכולות לשלוט ולהגביל את האהבה. אז למה אני עושה שימוש במוסד שאני מתנגד לו? כי אני גר כרגע באירופה ונגמרה לי הויזה, כאן אני רוצה לגדל את ילדי בעתיד הקרוב, כאן טוב לי, כאן אני לומד, כאן אני צומח לקראת מה שאני עתיד להיות כמוביל של פרוייקט כפר חקר לשלום במזרח התיכון. המצפון שלי שקט כי הרי אני ומנה אוהבים, מחוייבים, שותפים לדרך ולחזון, עובדים, אוכלים, מתקלחים, מצחצחים שיניים וישנים ביחד (עם סקס חיכינו עד אחרי החתונה, בכל זאת היא קתולית) וחולקים את חיינו ואת אמיתותינו לא פחות ואף יותר מזוגות רבים שחתונתם וחיי הנישואין שלהם הם סיפור כיסוי המסתיר בגידות, שנאות, שקרים וסודות. המשך »

על האוטובוס בדרך לבאר שבע זה זמן טוב לחזור אל היומן שלא נפתח בישראל ולכתוב למרות הפיתוי שבשדות החיטה שבחלון ובשלטים כמו “קרית גת” שמזכירים נשכחות. וכאן אין הכוונה לטלי פחימה או לנינט טייב (להבדיל) אלא לאותה תקופה מוזרה בחיי שבה עשיתי תעודת הוראה במכללת אחווה שנמצאת בין אדמאמא לתל-אביב ושם למדתי על השואה ועל יוון ורומא (להבדיל) יחד עם בדואיות ואתיופיות (להבדיל).

לעט (מפני המבוכה נשמט כאן האני) מתחשק להיאחז בידיו הטובות של יואל הופמן ולספר על מכונית לבנה שנסעה מבאר-שבע לתל-אביב ועליה הכיתוב: “ועדת התביעות” ובקטן - “לזקן”. מתחשק לצאת מהאוטובוס ולחבק את המילה, מי שכתב אותה ואת מי שקורא אותה ואומר לעצמו: “זה אני”. המשך »

מכתבים לאמא שלי יונה אילון במלאת שנה ללכתה

גלעד:

אמא,
לקראת שנה ללכתך ישבתי וחשבתי מהו הדבר העיקרי אותו אני למדתי ממך.
מה שאני למדתי ממך הוא שיש לנו זמן קצוב פה, והוא לא גדול.
למדתי גם, שלנו ניתנה הבחירה מה לעשות עם הזמן הזה - כיצד לנצלו.

מחר, כאשר נשיר לכבודך ולזכרך, נשיר גם את השיר הבא שכתב נתן יונתן:
שירים עד כאן
ניתנה לנו ארכה
עד שהזמן שלנו יעצור.
היו גשמים ואור
מה עוד אפשר לרצות,
מה עוד אפשר לרצות.
יפים ממני וממך
יפים ממני וממך
האדמה לקחה.

[…]

שירים עד כאן
הבכי והצחוק
קולות האנשים, כוכבי הזמן.
השמש והים
הלחם, העולם
המר והמתוק
וכל מה שהיה נשאיר
וכל מה שהיה נשאיר

מי ייתן ונזכור לנצל עד תום כל רגע בחיים נדירים אלה.
שנפתח את האיכויות של חוכמה וחמלה.
תודה אמא.

דנה:

אמא אהובה שלי.

עברה שנה מאז שעזבת את המימד הזה ועברת למימד אחר. אני מרגישה שיש לי את הקשרים, החברים, המשפחה והאהבות שיש לי בעולם הזה, ואת הקשרים שיש לי בעולם האחר. ואת נמצאת בקשר איתי. מותחת את הקשר עד אין סוף. מושכת את נפשי אל המרחבים בהם את שם.

שם-בה – זה השם שקיבלתי כשעשיתי מדיטציה לפני כמה שנים, ואת קראת לי בשנים האחרונות בחיבה:  שמבלה’. שם-בה שהעולם ששם נמצא בתוכה. שהשמיים נמצאים בתוכה, ויש בתוכי משהו מהעולם הזה ששם. מהעולם הזה שבו נמצאות הנשמות. שבו את עכשיו. התברכתי בחוט הארוך הזה שמושך את הנשמה אל מה שמעבר לה.  שמאפשר לי להרגיש קרובה אלייך כל כך. שמזכיר לי שהמימד החומרי איננו חזות הכול. שמזכיר לי שאפשר להיות בקשר עוד בעולם הזה עם העולם הבא . בזוהר כתוב שהעולם הבא הוא העולם שמגיע אלינו כל הזמן. שהוא לא רק אחרי העולם הזה בסדר כרונולוגי אלא שהוא בא לתוכנו ומזכיר את ניחוחו של האין סוף ופותח את הלב. ואת באה אלי מהעולם הבא.  מעולם האמת. שלום אמא. טוב שבאת. ברוכה את בבואך וברוכה את בצאתך.

אני מוצאת את עצמי מזילה דמעה לפעמים כשאני חושבת עלייך, כשאני מתגעגעת לצליל קולך, להתלהבות שלך, לחיבוק. לעצה טובה, לשיתוף בחלומות. לפעמים אני מזילה דמעה עם אבא שמתגעגע כל כך. אבל יותר מזה אני מוצאת את עצמי שמחה איתך בתוכי. עם זכרך בתוכי. עם מהותך בתוכי. עם ידיעת האם שבתוכי. כל כך הרבה אנשים חסרים אהבת אם מסביבי.  ואני יודעת. אני חבוקה באהבת אם כל הזמן. נתת לי מתנה יקרה מאד. מתנת אהבת האם. ועם מותך התאחדת עם המהות של האם הגדולה. אהבתך השופעת כלפי לא חדלה עם מותך. אהבתי אלייך לא חדלה עם מותך, ואני מרגישה את עצמי נחה בתוך החיבוק הזה הגדול, שהוא את, פעמים רבות.

אני רוצה להקריא קטע מתוך השיר  קדיש יתום של עלי אלון “קדיש קדיש קדיש, שפרושו קדוש קדוש קדוש. יתגדש ויתקדש שמה רבא, יתגדל ויתקדש שמו הגדול שהוא העולם, יתהדר ויתעלה ויתהלל עולמנו זה, תתגדל ותתקדש אימי אשר נתנה לי חיים בעולם הזה. במקום הזה. טבור עולמי, שאליו אני קשור בטבור האם. אמן

ליד מיטתי כתבתי את מילות הקדיש על הקיר. וכל השנה האחרונה קמתי לתוך הקדושה שבקדיש. לתוך אמירת הקדיש לעילוי נשמתך.  האם אנחנו באמת יכולים לעזור למי שכבר נפטר ועבר מהעולם? האם מילות הקדיש לעילוי  נשמתך באמת העלו את נשמתך ? ולאיזה רקיע עוד את רוצה לעלות? לאן את עוד רוצה להגיע? כל כך הרבה רקיעים חצית בחייך. כל כך הרבה גבהים של התרוממות הנפש הרוח והנשמה.

והנה עוד קטע שאני אוהבת שכתב יואל הופמן: “אחרי שאישתו מתה חשב ברנהרט: “העולם הוא אינסופי. מעבר לכל גלאקסיה מצויה עוד גלאקסיה”. הוא ניסה לדמות לעצמו איך פאולה מתאחדת לאט לאט, בשרה חיוור, עם הסדר הגדול של היקום. אבל מותה של פאולה לא היה עניין פשוט כל כך.”היכן”, חשב ברנהרט בלבו, “מצויה פאולה עכשיו?”

ואני חושבת אמא איך את מתאחדת עם הסדר הגדול של היקום. ואני חושבת אמא שמותך אינו עניין פשוט כל כך, ובכל זאת אמא אני מוצאת אותך בתוכי. ויש בזה משהו פשוט עד מאד.

תמיד חתמת על מכתבייך אלינו במילים : אוהבת לנצח נצחים.
תודה לך אמא על אהבתך. תודה לך אמא על הנגיעה בנצח.

ממני:

“לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים” אמר קהלת.

שנה. זמן לשנים-עשר מחזורי ירח.
זמן להתבונן בשקדיה ובסחלב שפורחים שוב.
זמן לחגוג איתך שקיעות, זריחות, לידות, אהבות.
זמן להתגעגע.
זמן לנשום.

שנה. זמן לגלות את מימדי אינותך.
זמן להיאבק בשיכחה ולתת מקום לזכרונות שמציפים.
זמן לפגוש אותך ברוח שמלטפת אותי בין ענפי האקליפטוס.
זמן להעז לגעת שוב בחודש האחרון לחייך: ברגעי האימה וברגעי החסד.
זמן להיזכר איך חתכת לכבודי רבעי תפוח עץ.

שנה. זמן להפוך לאבא ולאהוב תינוק כמו שאהבת אותי.
זמן ללוות את אבא - בוכה וצומח מתוך הדמעות.
זמן להתקרב לגלעד, לדנה וליעל.
זמן לתמוך ולהיתמך.
זמן להעריך ולהודות על הביחד שלנו.

תודה אמא על החיים. תודה על האהבה ועל השמחה.
תודה אמא על נשמתך הגדולה והזוהרת למרחקי אין קץ.
תודה אמא על שאת נוכחת תמיד, גם בשנה הזו, מלווה אותי במשעולים, שמחה איתי.

קוהלת מסכם: “ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו”.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים, האוהבים והשמחים. אמן.

טקסט אורח של אח שלי גלעד בעקבות ספרו של פרום.

הקדמה
החלטתי לסכם את ספרו של אריך פְרוֹם, אומנות האהבה בראש ובראשונה בשל הקרבה הרעיונית והטרמינולוגית לבודהיזם הטיבטי אותו אני לומד מזה שנתיים.
פְרוֹם מנתח בספרו זה את הכשלים של החברה המודרנית בקשר לאהבה, ומציע הצעות כיצד להתמודד עם כשלים אלו כדי להשיג את מטרת החיים – אהבה. אם נחליף את המילה אהבה במילה הארה, נוכל למצוא הן בניתוח הבעיה והן בפתרונות המוצעים לה, את הלימוד של הבודהה כפי שניתן לפני כאלפיים וחמש מאות שנים.
בחיבור זה אני אציג את עיקרי תורתו של פְרוֹם תוך כדי הצבעה על ההקבלות בין תורה זו לבין הבודהיזם. המשך »

היא היתה הבחורה הכי יפה בסצינה האנרכיסטית.
כל כך יפה עד שנראה כאילו לא היה אכפת לה בכלל ממראה חיצוני.
היא היתה הכי אנרכיסטית.
כל כך אנרכיסטית שלמדה רפואה אלטרנטיבית.
היא היתה קשוחה בכנותה, ילדותית בסקרנותה, נדירה בפתיחותה.
נפגשנו לראשונה בקוויראפשן באמסטרדם ליד התעלה.
היא היתה כל כך קווירית עד שלא היה אכפת לה להגיע לאירוע קווירי עם בן זוגה ההולנדי.
לא היינו הכי קרובים. תמיד נפגשנו בהפגנות או עם חברים משותפים.
אף פעם לא אמרתי לה כמה היא יפה בעיניי.
והלב מחשב להישבר, והראש שואל למה דווקא היא, והגוף מסרב לסרטן,
והנשמה מסרבת להיפרד מטל הקטנה הגדולה העצומה הקטנה.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

שלום לשמש שמחממת לי את לחי שמאל באוטובוס שנוסע דרומה לפאריס. שלום לתינוק שהזכיר לי את עדן. שלום ליולה שמחכה לי בליסבון אוהבת ומבינה. שלום לכפר החקר לשלום שייבנה על חורבות המלחמה. שלום לויטמין סי מהקיווי שממלא את הגוף שלי באנרגיה. שלום לדרך המתפתלת. שלום להולנד. שלום לצליל צפירת הטראם. שלום לציפור שהתעופפה כשיצאנו. שלום ליער. שלום להשפעת הפטריות.

לשנרקל מול דגים ואלמוגים זו חוויה לא פחות מעצימה ומכוננת וחורגת או חודרת מציאות מלקחת סמי הזיה. בבסיס שתי החוויות מונחת הבנת או תחושת האחדות – התבוננות בחוטים שמחברים את כולנו ביחד. וכמו שמתחת למים של סיני שקיות הפלסטיק כאבו לי במיוחד, כך תחת השפעת הפטריות צרם לי במיוחד חוסר מודעות. קל יותר לזהות חוסר מודעות אצל האחר וזה חסרון גדול.

מרגע שנכנסתי לטריפ איבדתי סבלנות לסמול טוק: לשמוע ועוד יותר (פחות) מכך לקחת חלק. צללתי פנימה למראות ויזואליים של התודעה ובכל פעם שפתחתי החוצה יכולתי לזהות רק שיחות סרק על גודל של ארון ועל חומר ועל צורה. שוב ושוב אנשים התעסקו במה קורה לאחרים: “מה עובר עליו?” – לא רק מתוך דאגה כי אם גם כבריחה ממה שעובר עלי. מה שעובר עלי. הרגשתי הימנעות גורפת מאמירת אמת, משאלת השאלות האמיתיות, מחשיפת המשאלות הנסתרות. כאילו לוקחים סמים כדי להסתתר ולא להפך.

יש בזה שיפוטיות וכדרכה של שיפוטיות היא מיותרת אבל אני גיליתי בטריפ הזה את עוצמת הדפוסים שלי, דפוסי השיפוטיות, הביקורתיות, החשיבה השלילית והפחדים שלי. כל אלה לא מחקו ואסור שימחקו את רגעי החסד של התבוננות במראות, באורות, בחיבורים, בתאי הגוף. גילוי עוצמת הדי ג’יי שיכול לשלוט במערכת הקולטת – רעשים, קולות, רעיונות. רגעים של תובנות מרגשות שכאלה. רוגע והרפייה. אבל הפחד לא נתן לי לדבר.

על מה הייתי מדבר? הייתי אומר את מה שרציתי. מה רציתי? לשתוק מחובק עם נ’ – אישה יפה, אומנית מוכשרת, בחורה שנונה, מצחיקה, חכמה וחסרת ביטחון. במקום זאת לחשתי לה הצעה שבזמן השיר נדמיין שאנחנו זוג כי כולם מסביב זוגות. תגובתה הייתה: “לא נראה לי”. הפרח זרקה בחצר. ואני נותרתי לייסר את עצמי בשוטים ובעקרבים על הדמות הסליזית, חסרת הרגישות, השפלה והמושפלת שהפכתי. במקום לגאול אותה מסבך הפטפטת סתם הגעלתי אותה. נכשלתי בתחום מספר אחד שאותו אני חוקר בשנים האחרונות: יצירת קשר.

לפעמים זה נראה כאילו אני לא לבד וכל מה שאנחנו, המין האנושי, מחפש זה מגע אנושי. אני מראיין אנשים בכל מיני גילאים ומדינות ותרבויות ואני מגלה שקריירות שלמות נבנות במטרה להשיל את כל הבגדים שנקנו בכסף שנאגר בזיעת אפיים. במיוחד כשלוקחים סמים זה נראה לי ברור עוד יותר – אנחנו מחפשים שקט ואינטימיות וכולנו עושים ככל שביכולתנו כדי לחמוק מהשקט ומהאינטימיות. זה לא שמשקרים, פשוט לא אומרים את האמת. ואותי זה משעמם ומתסכל. ברור שאם נ’ הייתה אומרת כן הכל היה נראה אחרת. ועדיין מתחבאת כאן מסקנה גדולה ממנה, או פשוט מחויבות חדשה לאמירת אמת. עם או בלי סמים.

אני מתפלל שלא תהיה פגיעה במילים האלה. כלומר שהבאר ממנה שתיתי תקבל את הרוק שלי באהבה. כי זו יריקה של התאחדות ולא של בוז, כי אמירת האמת שלי היא ביטוי לאמון שיש לי ולהערכה שלי לאנשים טובים שמנסים ליצור קהילונת שמאפשרת לחרוג ולהעשיר ולהעמיק את סך הזוגיויות בעיר שבה אחוז האנשים המחייכים הוא הגבוה ביותר מכל הערים שביקרתי בהן (קשה לרכב על אופניים ולהישאר מדוכדך) קהילונת זמנית ורופפת אך כזו שמביאה ביחד סטרייטים והומואים, ישראלים וגויים וגם אומנים (שבדרך כלל נוטים להתחפר בבדידות מזהרת או בסצינה שאין בה דבר או חצי דבר קהילתי מלבד אוסף של מסכות).

אלי התיחסו כמו אל “אדיוט לארוחה”: היפי שהגיע מעולם אחר, תרבות אקזוטית ומוזרה. ענת התוודתה שלפעמים כדי להבין את הבלוג שלי צריך לחיות בתמרה. הנה הגשר שכה ניסיתי לבנות קורס לי מתחת לרגליים ובאופן מפתיע זה לא הרוחניות שמפחידה את חבריי העירוניים (גם להם יש פסל בודהה) וזה לא החיבור לטבע (גם הם רוצים לחיות ליד התעלה או הפארק) וזה לא העיסוק במיניות (גם הם חרמנים) וזה לא המחויבות הפוליטית (גם הם עדיין מאמינים שעולם אחר אפשרי) וזה לא התפיסה שלא טוב היות האדם לבדו (גם הם סובלים מהניכור) וזה אפילו לא חיפוש אלטרנטיבה לזוגיות הנורמלית (גם הם למדו להכיר במוגבלות הז’אנר). אז מה זה? נדמה לי שזה בדיוק מה שהבלוג הזה מנסה לעשות – לטשטש בין הפרטי לציבורי, להפוך מייצור יחידני לייצור קהילתי. נדמה לי שזה נתפס כאיום על האינדיבידואליזם. כאילו השתכנענו שחופש הבחירה האמיתי שלנו מתבטא בחופש לבחור מתי לאכול והאם לקנח בפפסי או בקולה ואיך לעצב את חדר השינה ובאיזו סדרה לצפות ואיזה סמים לקחת.

ואני יודע שיהלום המודעות שלי (כלומר היכולת להתבונן פנימה ולשנות/לשלוט/לעצב את מה שבפנים) לוּטש מהמון ספרים, סרטים, שיחות, מסעות, טיולים, אנשים, משחקים, סמים, נופים, חיות ותובנות, אבל לא היה זוכה להעמקה שבאמת מעניינת ומרגשת אותי ללא המעגל. לא זה של דן שילון כי אם זה שבמרכזו מחויבות לעבודת שלום בעזרת חשיפת האמת וביסוס האמון. וכמו שאומר השיר ההיפי: “אנחנו מעגל, בתוך עוד מעגל, שאין לו סוף ואין לו התחלה”. שלום לשמש שעכשיו בלחי ימין. שלום לגשם שדופק על חלוני.