בתחתית בניין מגורים ברחוב ריינס נמצא מרתף קלסטרופובי נטול חלונות. המרתף הזה היה הבית שלי לכמה שנות התבגרות. קראו לו קודה. פאב סודי שהתפרסם בדרך העתיקה והנשכחת המשלבת פה ואוזן. האור האדום שיצא מבקבוקי הקולה הצבועים וקטעי השקט בהחלפת הצד בקסטות עם מוסיקת הג'אז הפכו את המקום הזה לרחם. כזה שאפשר לשהות בו יותר מתשעה חודשים אבל לא דקה אחת אחרי חצות. מקום שאפשר להיוולד מתוכו אל תוך נדיבות של אנונימיות, אינטימיות ובייגלה.
באוגוסט 1968 הקימה את המקום ארנה, אישה חכמה ורגישה ששרדה את השואה בפולין. צריך לדמיין את תל-אביב ב- 1968, שיחה של שני חברים, אחד סטודנט לפילוסופיה והשני משורר, מדברים על מה יקרה עכשיו בפאריס אחרי המהומות. כשארנה מתה, פים שעלה מהולנד והתאהב בבתה, לקח על עצמו את האחריות לקודה. וזו אחריות כמו שימור של בניין עתיק. או אולי כמו לשמור על ילד. ילד מתבגר עם שירים מופלאים במגירה ונטיות אובדניות. פים היה פותח שלוש פעמים בשבוע. לפעמים היית מגיע והיה פתק שמבקש סליחה אבל היום סגור מסיבות טובות, תבואו מחר או בשבוע הבא.
הפעם הראשונה שלי היתה בדיוק לפני עשר שנים עם יובל ואריאל – מצֵבה לשלישייה שהיינו ביסודי, יום לפני גיוסי לצבא הכיבוש. בהתחלה להיות בקודה עלה 5 שקלים כולל משקה ראשון, וכל משקה נוסף 10 שקלים. אפילו וויסקי. אבל מי שתה וויסקי? אני נשארתי נאמן ליוניקורן שהוא קוקטיל סודי שנותן לך כנפיים. לפעמים בחורף, בתקופה הקדם-טבעונית שלי, חטאתי עם ברנדי ושוקו חם. שם עשיתי תחרויות שתייה עד לא ידע. לשם הבאתי דייטים שרציתי להרשים. שם בכיתי כשהיה קשה לשאת. שם תיעדתי את חיי במסירות של בלוגר אובססיבי, נהנה מהמרחב הפומבי של ערימת הקלסרים המתמשכים משנות הששים. אף פעם לא יצאתי משם אל הרחוב כפי שנכנסתי לשם.
לפני כמה חודשים קודה נסגרה ואני בכלל לא הרגשתי. וזה עצוב שהבית שלי הפך לשומם ואף אחד לא מצא בו בית יותר ואני לא הייתי שם כדי לפתוח בקמפיין ולהילחם על הבית שלי. וזה עצוב שמקום שייצג בשבילי את כל מה שיפה בעיר המכוערת הזו מת. וזה עצוב שהכל כאן זמני, חולף. זה כל-כך עצוב.
ואני בכלל לא הכרתי/שמעתי על המקום, אך ארים כוס יין וירטאולית לזכרו. בתקווה למקומות חדשים, זולים ובעלי אופי בעיר החטאים.
אני הייתי שם פעם אחת, באחד מימי הולדתך, ועד היום אני זוכר את הבירה שההולנדי הגאון החליט להוסיף לה פטל. עוד אף פעם לא הציעו לי בירה כזו מאז.
ואולי יש גם משהו משמח בזה שהכול זמני, לא?
אכן מקום קסום היה. ופים אדם קסום עודנו.
זכיתי להכיר את הקודה דרך חבר (והרי אין דרך אחרת), עידו. בפעם הראשונה בה הוא לקח אותי לשם, חצינו חצי עיר רק כדי לגלות שסגור. מאחר והמקום כלל לא נראה כמו פאב מבחוץ, אני, סקפטי שכמותי, הטלתי ספק בכך שהוא בכלל התקיים אי פעם מחוץ למוחו הקודח של עידו.
מזל שזמן קצר לאחר מכן עברתי לגור ברחוב ריינס, ממש מול הקודה – אחרת לעולם לא הייתי מסכים להצעתו של עידו ללכת לחפש את המקום בשנית.
הקודה היה בשבילי פאב שכונתי, מועדון חברים פרטי, מקום להכיר בו אנשים, ואף מקום שיצר חיבור מיוחד בין יודעי דבר. "יש מקום סודי בריינס", היית אומר למישהו, והניצוץ בעיניו היה מדליק ניצוץ גם בעיניך – הוא כבר יודע, הוא משלנו.
למעשה, אורי, נדמה לי שאף אנחנו חלקנו רגע כזה, אי שם על ספסל בשדרות ח"ן לפני שנים.
זכורה לי גם פעם אחת בה הבאתי חברים לגלות את המקום, אך הם לא היו רגישים אליו מספיק והתנהגו בו כאילו היו בסתם עוד פאב. הם החלו להזמין בירות (המשקה הכי פחות משתלם בקודה, יש לציין) במקום להתנסות בקוקטיילים של פים. הם דיברו בקול רם וצחקו ברעש גדול, כאילו היו בפאב עמוס עם מוסיקה רמה. הם התחזרו עם הבייגלה. הם לא הבינו למה צריך ללכת בחצות. כמה התביישתי אז.
וזכור לי גם הערב היחיד בו הרשיתי לעצמי להכניס משהו משלי אל הקלסרים. לילה בו האגודה למען ההולכים על ארבע, אליה נתרמו באדיקות הכנסות המקום, קיבלה ממני הרבה כסף. לילה בו שפכתי על הנייר אלכוהול ודברי תוכחה וזעם לאדם אהוב. וגם בשנים שעברו מאז, בהן הרגש כבר יבש כמו הדיו, המשכתי לתהות ביני לבין עצמי – האם הוא קרא?
ואם כבר קודה – לפני שאתה טס, אורי, תחזיר את הקלסרים
למיכל – לחיים! וגם – למה לא הגעת שלשום? (מרחב ציבורי – מקום מעולה לוידויים)
לינון – הייתי רוצה שהעצב, הדיכוי והכיבוש יהיו זמניים, האושר – שיישאר לתמיד. לא ככה?
לנדב – ריגשת אותי. לאן להחזיר את הקלסרים???
אני דווקא רוצה לענות.
זה קצת מורכב. הייתי צריכה לקחת קצת מרחק מכל הטירוף של הפי.אר.וי. יצא לי שהייתי ברציפות בסופי שבוע שקשורים וגם בימי שני וזה מאוד אינטנסיבי וסוחף והרגשתי שאני קצת מאבדת את עצמי ואת הביקורתיות שלי. וגם כעסתי על כמה גברים מהקבוצה שהיו חסרי רגישות ולא שמו לב שאני לא מעוניינת שיגעו/ילטפו אותי. זה גרם לי להרגיש לא שייכת לכל "הסצנה" של הליטופים והנגיעות. מה אני אמורה לעשות עם גבר שאני מחבבת מנסה לגעת בי ולהתחיל איתי ואני לא ממש מעוניינת. אני יודעת להגיד בנימוס "לא מתאים לי", או פשוט לזוז משם, או לא ממש להגיב. אבל יש לי תחושה שבסוף אותם גברים שאני אמורה להיות חלק ב"קהילה" איתם דיי ישנאו אותי.
בקיצור, אני לא ממש מרגישה מוגנת מבחינה זו.
מיכל יקרה,
זימנתי וידוי ואת מזמנת חשבון נפש. זה נשמע לא טוב ואפילו חמור ואני מציע שנפתח את הנושא בפורום הקרוב כי יש הרבה מה ללמוד מזה וגם כנראה מה לשנות בקבוצה שלנו כדי שנשים ובכלל ירגישו יותר בטוחות. אני חושב שהפרוייקט הזה נועד בין השאר לשנות את הדפוסים האלה שאת מתארת: חוסר רגישות בין גברים לנשים ושנאה כתגובה לסירוב.
תודה על הכנות ועל הביקורתיות.
חתימה משובחת. אני אהיה בראש פינה אצל אוהד אזרחי אם בא לך להצטרף…
הכל זמני. השמחות והכאבים כאחד.נסיעה טובה, ושמור על עצמך.
גלעד
תודה על התשובה הרצינית ואוהדת, אורי.
אני קצת סקפטית לגבי היכולת לשנות את הדפוסים הללו , אבל אני יודעת שלפחות אפשר לדבר על זה בתוך הקבוצה, וזה כבר משהו.
שתהיה שנה טובה לכולנו.
כל נעוריי שזורים בקלסרי הקודה.
גם אני גיליתי שנלקח ממני היוניקורן כשככה סתם, ביקשתי לערוך שם ביקור רטרו נוסטלגי. המקום היה חשוך. כ"כ עצוב.
התדע איפה הקלסרים? זה נכס עבורי
שלום י.
תנחומיי.
הקלסרים מאוכסנים אצל פים שגר בפרדס חנה.
אם תשלח לי מייל אוכל לתת לך את הטלפון שלו.
עדיין יש לי חלום להקים את קודה מחדש ולהחזיר עטרה ליושנה…
אוי.. רק הרגע קיבלתי לינק לפוסט הזה, ואני התכוונתי, אחרי שנתיים נטולות קודה ללכת היום לשם. המקום הכי רומנטי בתל אביב נסגר?? (מתברר שאני מאחר בכמה חודשים..). הלב שלי כואב על המוסד הזה. את הסוד של הכתובת המדויקת שלו אני כבר סוחב איתי שנים (15 שנים, ליתר דיוק), וד"א – אני מעריך את העובדה שלא רשמת אותה כאן. את התמונה של הקלסר המצהיב שנשמר מתחילת שנות ה-70 אני לוקח איתי בראש מאז שאני זוכר את עצמי.
אם במקרה יש לך עדיין את הטלפון של פים, ולו בשביל מבט אחד נוסף בקלסרים האלה, אני אשמח אם תוכל להעביר לי אותו.
פינגבאק: Sabbath Monkeys » הרומנטיקה עזבה את תל אביב
תגידו. כמה זה כבר יכול לעלות להחזיק את הקודה? נניח אם עשרה אנשים מתחברים?
גיליתי שהקודה נסגר רק לפני חודש..
בהתחלה ראיתי חדר לבן ואורות בוהקים והייתי בטוח שפיספסתי בבניין, הלכתי קדימה, חזרתי אחורה ולא רציתי להאמין למה שכבר הבנתי.
הוא באמת סגור
אזרתי אומץ כאילו לא רציתי להאמין ודפקתי על הדלת.
צער רב ואכזבה עמוקה עלו בתוכי כשפתח את הדלת איזה תל אביבי אחד
שבאמת זו לא אשמתו אבל הוא גר במקדש הזה ואפילו לא הבין את המשמעות
של המקום בו נמצא. הוא מעולם לא שמע על קודה ובטח גם לא ישמע.
אני שמח שנמנתי בין אלו שחשבו שהם ראויים לדעת על קיומו של הקודה
תודה להילה משנת 2001.
אם רק הייתי יכול, הייתי מחייה את הקודה מחדש.
רק פעם אחת ביקרתי במרתף החלומות הזה שנקרא "קודה".
רק פעם אחת, לפני כל כך הרבה זמן. והנה אני מוצאת את עצמי פתאום היום נוברת בגוגל ומחפשת בקדחתנות מידע על מקום שהשאיר עליי רושם כל כך עז, שאני משתוקקת לחזור אליו שוב
אחרי 19 (!) שנה.
לצערי הרב מאוד אני מגלה באיחור של למעלה מ 3 שנים (תמיד אני מתעוררת כשכבר מאוחר מדי)שהמערה הסודית הזאת, שמובילה כמו גזע עץ חלול היישר אל ארץ הפלאות – נסגרה, כמו כל הדברים הטובים שבאים בקצת ונשארים מעט.
הייתי אז חיפאית פעורה בת 21, שנחרדה כולה רק מעצם המחשבה על גיחה אל לב ליבו הלילי של הכרך הגדול, אך בה בעת נשאבה אל קסמו מלאת פרפרים של התרגשות.
ערב גשום וסוער. מרץ 91', מיד אחרי תום מלחמת המפרץ. איזו נוסטלגיה הזויה ומטורפת.
איך שנכנסתי בדלת הקסמים הבנתי מיד שנכנסתי למקום קדוש. באינסטינקט ראשוני כמעט השלתי נעליי הרטובות מעל רגליי.
המקום הזה היה חי ופועם באופן שלא הכרתי קודם מעולם. היה לו דופק ונשמה והוא גרם לי להרגיש מיד בבית. גל של שמחה הציף אותי ברגע שצעדנו אל תוך החושך האדום הזה ששרר בו.
לקחה אותי לשם החברה הכי טובה שהיתה לי אי פעם, מסוג החברים שיש רק כשצעירים ומתגעגעים אליהם אחר כך כל החיים. היא היתה תאומת נפשי ואהבת חיי.
שתינו יין חם עם תבלינים ולאט לאט הפשרנו מהכפור, בימים הקדומים בהם הגשם עוד היה בא בעיתו ויכולת לבטוח בחורף שיקיים את הבטחתו: יגיע בזמן (אז עוד היה ארון לחורף וארון לקיץ), יישאר איתנו גם בחודש מרץ ולא יבגוד בנו עם חמסינים אפריקאיים של אחרית הימים כבר בפברואר.
השתכרתי מיד אחרי השלוק הראשון כי לא ידעתי אז מה זה אלכוהול.
הבייגלה והיין החם השלימו זה את זו כמו ין ויאנג.
הכל היה אז אפשרי, והחלומות – קרובים מאי פעם להתגשם.
ערב של אושר שלא רוצה להסתיים, שלא רוצה להישכח וכך חורט עצמו בתודעה.
עלעלתי בקלסרים מהופנטת ולא יכולתי להפסיק.
כמה פיסות חיים. כמה יצירתיות. כמה היסטוריה. כמה ארכיאולוגיה.
היה זה מוזיאון לנפש האדם.
יהי זכרו ברוך (ואמן כן יהיה רצון שיקום שוב בתחייה מחודשת במהרה בימינו).
באהבת נצח ובתודה למירי, האחת והיחידה.