רציתי להודות לך על פיסת הנוסטלגיה הזאת.
ככל הנראה האיזכור היחיד לקיומו של הקודה ברחבי הרשת.

הזכרת לי ימים טובים.
תודה לך.

[...] 92'…), ספרים ששינו את חיי (בעיקר מספריית סלון מזל), קודה (חדוות הבדידות האורבנית), מגמת תאטרון בתלמה ילין (דנא, [...]

לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
סגרו, אין יותר
הלכתי אחורה, קדימה… כרגיל אני טועה במספר
כשהבנתי שזה זה
אמרתי לה
"טוב… כנראה שסגרו"… וקצת סיפרתי מה הפסדנו…

היא ענתה:
"יכול להיות שזה היה מקום חשוך כזה, עם מוזיקה טובה וקלסרים עם ציורים?… זכור לי משהו כזה… מיוחד… אבל לא ידעתי אף פעם איפה הייתי כשהייתי פה. לא היה את מי לשאול ולא היה איך להסביר ואף אחד לא ידע על מה אני מדברת… באמת? זה היה פה?"

אוףףףףף

רק פעם אחת ביקרתי במרתף החלומות הזה שנקרא "קודה".

רק פעם אחת, לפני כל כך הרבה זמן. והנה אני מוצאת את עצמי פתאום היום נוברת בגוגל ומחפשת בקדחתנות מידע על מקום שהשאיר עליי רושם כל כך עז, שאני משתוקקת לחזור אליו שוב
אחרי 19 (!) שנה.
לצערי הרב מאוד אני מגלה באיחור של למעלה מ 3 שנים (תמיד אני מתעוררת כשכבר מאוחר מדי)שהמערה הסודית הזאת, שמובילה כמו גזע עץ חלול היישר אל ארץ הפלאות – נסגרה, כמו כל הדברים הטובים שבאים בקצת ונשארים מעט.

הייתי אז חיפאית פעורה בת 21, שנחרדה כולה רק מעצם המחשבה על גיחה אל לב ליבו הלילי של הכרך הגדול, אך בה בעת נשאבה אל קסמו מלאת פרפרים של התרגשות.
ערב גשום וסוער. מרץ 91', מיד אחרי תום מלחמת המפרץ. איזו נוסטלגיה הזויה ומטורפת.
איך שנכנסתי בדלת הקסמים הבנתי מיד שנכנסתי למקום קדוש. באינסטינקט ראשוני כמעט השלתי נעליי הרטובות מעל רגליי.
המקום הזה היה חי ופועם באופן שלא הכרתי קודם מעולם. היה לו דופק ונשמה והוא גרם לי להרגיש מיד בבית. גל של שמחה הציף אותי ברגע שצעדנו אל תוך החושך האדום הזה ששרר בו.

לקחה אותי לשם החברה הכי טובה שהיתה לי אי פעם, מסוג החברים שיש רק כשצעירים ומתגעגעים אליהם אחר כך כל החיים. היא היתה תאומת נפשי ואהבת חיי.
שתינו יין חם עם תבלינים ולאט לאט הפשרנו מהכפור, בימים הקדומים בהם הגשם עוד היה בא בעיתו ויכולת לבטוח בחורף שיקיים את הבטחתו: יגיע בזמן (אז עוד היה ארון לחורף וארון לקיץ), יישאר איתנו גם בחודש מרץ ולא יבגוד בנו עם חמסינים אפריקאיים של אחרית הימים כבר בפברואר.

השתכרתי מיד אחרי השלוק הראשון כי לא ידעתי אז מה זה אלכוהול.
הבייגלה והיין החם השלימו זה את זו כמו ין ויאנג.
הכל היה אז אפשרי, והחלומות – קרובים מאי פעם להתגשם.
ערב של אושר שלא רוצה להסתיים, שלא רוצה להישכח וכך חורט עצמו בתודעה.

עלעלתי בקלסרים מהופנטת ולא יכולתי להפסיק.
כמה פיסות חיים. כמה יצירתיות. כמה היסטוריה. כמה ארכיאולוגיה.
היה זה מוזיאון לנפש האדם.

יהי זכרו ברוך (ואמן כן יהיה רצון שיקום שוב בתחייה מחודשת במהרה בימינו).

באהבת נצח ובתודה למירי, האחת והיחידה.

גיליתי שהקודה נסגר רק לפני חודש..
בהתחלה ראיתי חדר לבן ואורות בוהקים והייתי בטוח שפיספסתי בבניין, הלכתי קדימה, חזרתי אחורה ולא רציתי להאמין למה שכבר הבנתי.
הוא באמת סגור

אזרתי אומץ כאילו לא רציתי להאמין ודפקתי על הדלת.
צער רב ואכזבה עמוקה עלו בתוכי כשפתח את הדלת איזה תל אביבי אחד
שבאמת זו לא אשמתו אבל הוא גר במקדש הזה ואפילו לא הבין את המשמעות
של המקום בו נמצא. הוא מעולם לא שמע על קודה ובטח גם לא ישמע.

אני שמח שנמנתי בין אלו שחשבו שהם ראויים לדעת על קיומו של הקודה
תודה להילה משנת 2001.

אם רק הייתי יכול, הייתי מחייה את הקודה מחדש.

תגידו. כמה זה כבר יכול לעלות להחזיק את הקודה? נניח אם עשרה אנשים מתחברים?

[...] הכל התחיל משיחה פשוטה עם יהודה על ה"קודה". המקום הכי רומנטי בתל אביב. מוסד שהיה קיים משנת 1968. מקום שאם לא ידעת בדיוק איפה הוא ממוקם, וזה סוד שיילך איתי אל הקבר, לא הייתי יודע עליו בחיים. התאורה העמומה, מוסיקת המעליות השקטה בקלטות, האווירה הזו של השקט, שבו אין מצב שתיכנס ל"קודה" ותצא ממנה באותו מצב רוח, ואפילו לא עם אותו טון דיבור. וכשכבר יצאת – השדרה עם העצים, והכוכבים מעל. לא היה ולא יהיה מקום כזה, לצערי. כשיצאת מה"קודה" כל הרעש מסביב, כל המכוניות, הפיח, חיפושי החניה – כל אלה לא שינו דבר. הראש תמיד היה נטוע במקום הזה. כל חברה משמעותית שהיתה לי, הבאתי אותה לשם בשלב כלשהו. זה היה מעין מבחן, מבחינתי. לא יכולתי להיות עם מישהי שלא מבינה את הראש הזה. כי הראש של המקום, היה בדיוק מותאם לאופי שלי, היה חלק מהחיים שלי. במשך 15 שנה, מאז הפעם הראשונה שחברה שלי דאז לקחה אותי לשם. אני מדבר על המקום בלשון עבר, כי היום התכוונתי ללכת לשם, ובאמצע שיחה עם יהודה, הוא שלף לי את הלינק הזה. הכאב שפרץ בי באותו רגע, לא יידע מנוח עוד זמן רב. פים, איש הולנדי מקסים ומדהים, שחמותו עוד פתחה את המקום, כאמור ב-1968, דאג למקום וליושביו, ומה שחשוב יותר – דאג שהמקום יישאר מחתרתי. השעות וימי הפתיחה השתנו מעת לעת, ואם היה לך מזל, היית תופס את המקום פתוח (לרוב בשעות בהן חיי הלילה של תל אביב עוד לא מתחילים בכלל). לפי מה שהבנתי מהתגובות בבלוג, פים מחזיק את הקלסרים איתו. למי שלא היה שם, אני יכול להסביר רק שמאז הקמתו, ה"קודה" היה מלא בקלסרים, שבו אנשים כתבו על האהבות שלהם, האכזבות שלהם, ובעצם על כל מה שעלה להם בראש, כולל ציורים, וגם נייר אחד מצהיב, שבו בחור שעבר לגור בסביבה תיאר ב-1972 איך הוא לא מבין למה לא משמיעים שם את החיפושיות. וכמובן – הקוקטילים המיוחדים של פים, ובהם היוניקורן המפורסם, שאין לי מושג מה הוא שם בו, אבל דבר אחד ברור: כשהגעת לשם, ולא ידעת מה אתה רוצה לשתות, פים היה יושב איתך בסבלנות אין קץ, ושואל אותך איזה טעמים אתה אוהב: מתוק, חמוץ, חזק, חלש. ותמיד היה לו מה לתת לך. הידיעה שכל הטיפים הלכו לכל מיני מעונות לבעלי חיים (צער כלי חיים, SOS וגם חברים על ארבע), גרמה לי תמיד לרצות להשאיר טיפים גבוהים במיוחד, ופה לא היו מלצריות או מלצרים שמצפונך נוגע למשכורתם. זה עוד התחיל בתקופה שבו כל משקה, לא משנה מה לקחת, היה עולה 10 שקלים, וכל משקה נוסף – 5. ואחרי זה העלו קצת המחירים ל-15 ול-10 בהתאמה. המקום לא קיים בשביל לגרום למישהו להרוויח, חוץ מלך ולמי שהבאת איתך. כל כולו, יכלה ה"קודה" להכיל עד 10-12 איש. והיא אף פעם לא היתה מלאה. את העובדה שהמקום נסגר לפני כמה חודשים, גיליתי, כאמור, היום. לפני שעה, ליתר דיוק. לא יכולתי שלא לכתוב הספד על המקום הזה. המקום היחיד, שאני יכול לומר שהיו לי רגשות חזקים מאוד כלפיו. אהבה ממש. וה"קודה" החזירה לי את אותה אהבה בהדדיות שלא נתקלתי בה מעודי. קשה להיפרד ממקום כזה, גם אם זו פרידה קצת מאוחרת. ל"קודה" מגיע שיכתבו עליה שירים. מגיע ל"קודה" שיזכרו אותה. [...]

אוי.. רק הרגע קיבלתי לינק לפוסט הזה, ואני התכוונתי, אחרי שנתיים נטולות קודה ללכת היום לשם. המקום הכי רומנטי בתל אביב נסגר?? (מתברר שאני מאחר בכמה חודשים..). הלב שלי כואב על המוסד הזה. את הסוד של הכתובת המדויקת שלו אני כבר סוחב איתי שנים (15 שנים, ליתר דיוק), וד"א – אני מעריך את העובדה שלא רשמת אותה כאן. את התמונה של הקלסר המצהיב שנשמר מתחילת שנות ה-70 אני לוקח איתי בראש מאז שאני זוכר את עצמי.

אם במקרה יש לך עדיין את הטלפון של פים, ולו בשביל מבט אחד נוסף בקלסרים האלה, אני אשמח אם תוכל להעביר לי אותו.

שלום י.
תנחומיי.
הקלסרים מאוכסנים אצל פים שגר בפרדס חנה.
אם תשלח לי מייל אוכל לתת לך את הטלפון שלו.
עדיין יש לי חלום להקים את קודה מחדש ולהחזיר עטרה ליושנה…

כל נעוריי שזורים בקלסרי הקודה.
גם אני גיליתי שנלקח ממני היוניקורן כשככה סתם, ביקשתי לערוך שם ביקור רטרו נוסטלגי. המקום היה חשוך. כ"כ עצוב.

התדע איפה הקלסרים? זה נכס עבורי