למחרת ממשיכים הלאה לונציה. לפני 12 שנים ביקרתי כאן עם הדר לכבוד הביאנלה לאמנות מודרנית. המראתי ביום שאחרי בחינת הבגרות האחרונה בתנ"ך וחזרתי יום אחד לפני טקס הסיום, כדי להספיק לפני כבלי הצבא (פעם אי אפשר היה לטוס לחוץ לארץ באמצע השירות הצבאי). הפעם אנחנו יוצאים מהמכונית ומוציאים את כל התיקים, הארגזים והשמיכות. אנחנו מסתכלים על הערימה המונחת על המדרכה ופשוט מתפוצצים מצחוק ממראה הפליטוּת הנשקפת מולנו. למרות השעה המאוחרת, במשך כחצי שעה אנחנו רק מתגלגלים ברחוב ונציאני, שיכחה מוחלטת מנין ולאן אנו באים, לא מסוגלים לעלות לנוח בבית של אנה.
למחרת יוצאים לסיור תיירותי בעיר העתיקה שמעורר כאב ראש לכלנו. הפכנו לרגישים. לרעש. לרעש בתודעה. בדרך אנחנו מגלים את כוח המניפיסטציה – מימוש של חלומות: רוסנה אומרת ש"מעניין אם יש כאן סקאוטים", ומיד אנחנו מגלים מעלינו סקאוט ושלל גרפיטי איטלקי רדיקלי. מול הפיצה של חברינו, לנו בא צ'יפס טבעוני ותוך חמש דקות אנחנו מוצאים שאריות נדיבות על שולחן בתחנת הרכבת. הצ'יפס מעורר את תאבוני ועל שולחן אחר במקדונלדס נמצאת מנה נוספת. לאכול שאריות של מקדונלדס זה פֵיר או לא פיר? לאחר מכן במכונית בסאנדיי הקדוש אנחנו מתפללים לפירות והנה לפנינו נפרס שדה נדיב של תפוחים ותאנים.
בערב בערך 50 איטלקים מתכנסים כדי לשמוע על תמרה. ערב רב של זקנים מהסיקסיטיז עם צעירים אקטיביסטים, קומוניסטים וריינבואיסטים, חברים והזויים. אנחנו גם מבשלים ומגישים ומתרימים 300 יורו לטובת המסע שלנו. אני נושא דברים ומגלה כמה התרבויות שלנו – האיטלקית והישראלית – דומות. תרבות דיבור שמגבילה שקט, ריכוז או העמקה. בכל זאת, כמה ננגעו ומעונינים לבקר. כשאני מציג את תמרה אני לא מדבר על אהבה ומיניות אבל מדבר עם פרנצ'סקה. דרך עצמי אליך, זה אפשרי?
למחרת בסאונה ונציאנית אני מגלה את הדרך שעשיתי: פעם קיבלתי תחושת בית בסאונה אבל כאן אמנם זכיתי לנחמה לגוף אבל נדהמתי כמה מנוכרת הסאונה המצוחצחת הזו. כמה מנוכרים האנשים שלא מביטים בעיניים גם כשחולקים איתם ג'קוזי. בכל זאת קשר מרגש עם מוסטפא המבוגר מתוניס והקטור מברזיל. אני מוצא את מורה האהבה שבי – "לאט”, "פיאנו”, "קונטקט”…
שוב יוצאים לדרך במכונית האדומה שהפכה לבית. לומדים להעריך לא רק את המקומות החדשים שנחשפים במסע אלא גם המרחק מהנקודה ממנה יצאנו. לא קלה היא לא קלה דרכנו. הארוטיקה נדחסת לאמבטיה, נקשרת בחגורת בטיחות, נדחית עד שיגיעו התנאים המתאימים. ירדנו מההיי.ווי המזהיר כל כמה מאות מטרים: אס.או.אס (פינות לעצירה במקרה חירומי שנדמה שבעיקר מעוררות פאניקה) לטובת כביש מתפתל בנופים מהסרטים. עצירה לתה במסעדת יוקרה מול צוקים מרהיבים. אנחנו כבר בשולי האלפים, או הפירנאים.
דמנהור היא הרומא שלנו. קהילה שמתחרה בתמרה במבחן המוזרות, ויעידו על כך קולות האכזבה שהושמעו בונציה כששמעו שאנחנו בדרך לשם יחסי ציבור שליליים הדביקו לקהילה תדמית של כת קשוחה ואליטיסטית. אני דווקא מתרגש לקראת המפגש עם קהילה של 1,000 איש האוסרת על עישון בשטחה בונה מקדשים תת-קרקעיים וחוקרת אפשרות למסע בזמן וייצור בשר ללא בעלי-חיים. השער נפתח. זוהי דמנהור. יותר מ- 3,000 קילומטרים מאחורינו. אובריגדו, גרסייס, מרסי, גרציה. תודה לאיתקה על המסע שהעניקה לנו. עכשיו אנחנו יוצאים למסע חדש. מסע שיזמתי, תכננתי והפקתי וסביבו התקבצה קהילה קטנה של 15 תמריאנים. דרך צלחה!