דמנהור, או: כיצד ליצור קהילה מצליחה? (2)

אוברטו אייראודי המכונה פלקו (נץ): המורה הרוחני, המקים, איש החזון. שני ערבים בשבוע הוא פתוח לשאלות באולם הגדול שבו מתכנסים יותר מ- 400 איש כולל אישה שמחזיקה קרח על הלחי הכואבת אחרי טיפול שיניים. בסוף הסשן שבמהלכו אישה כותבת ראשי פרקים בגיר על הלוח מאחור, עולות שלוש בחורות למערכון קצר בסגנון קומדי סטור שבנוי על הומור עצמי דמנהורי – בדיחות על השמות של החיות שדמנהורים מאמצים להם, על העבודה הבלתי מסתיימת ושלל בדיחות פנימיות שקורעות את הקהל מצחוק. ההצגה הכי טובה בעיר.

למרות שהוא נוחת על כיתת הלימוד שלנו במסוק קטן (זול יותר ממכונית, אידיאלי לתנועה מהירה ושליטה בשטח של יותר מ- 30 ק"מ וגם מתאים למי שהוא ציפור: פלקו) הוא עושה רושם של איש נעים עם אגו לא גדול במיוחד. גרוש מאם ילדיו, חי עם בת זוגתו מזה שנים רבות בניוקליאו שאחראי בין השאר על אירוח מיפאן. כששאלתי אותו מהו "חוק החיים" שלו (תכונה באישיות עליה כל אחד/ת עובד ומקבל מראות באופן עקבי) הוא התוודה בחיוך שהוא צריך ללמוד להיות יותר סבלני. אין לו שום בעיה עם הומוסקסואליות, זו החלטה של האינדיבידואל (אבל בדמנהור אין גייז), אין לו פתרון לסכסוך במזרח התיכון אבל הוא מאמין בתנועה של אימהות שיסרבו לשלוח את ילדיהם למלחמה, והוא גם ישמח לעזור לנו בכל דבר בדרך להקמת כפר חקר לשלום.

הסוד: להציב חלום גדול עם מטרות ביניים מוגדרות. וגם לזכור להגדיל את החלום ולמלא אותו בפרטים. להבטיח זרימה של אינפורמציה בין חברי הקהילה (נציגי המשפחות ופגישות עדכון שבועיות, עיתון יומי), תמיד לבנות גדול יותר ממה שבאמת צריך (במיוחד בהתחלה כשהמוטיבציה גבוהה במיוחד), לשמור על אמון באנשים ואמונה ברעיון, לטפח את הדמיון ולשמור על רמה של פרובוקציה מסויימת.

אכזבות: בקורס מגישים לנו כוסות פלסטיק, בקפיטריה האורגנית הסכו"ם הוא חד-פעמי וחלק מבקבוקי השתייה הם נסטלה. הם לא מעשנים בכלל בכל השטח (לא בפנים ולא בחוץ, הללויה!) אבל לכל אחד יש מכונית שמעשנת נון-סטופ. וגם – סלקציה בגלל מצב כלכלי (כל אזרח סוג א' חייב לשלם בערך 1,000 יורו בחודש) ובגלל שפה (בלי איטלקית אין מצב). והכישלון הגדול: בדמנהור אין כמעט תושבים בגילאי 20-30. כששאלתי למה, ענו לי שזה גיל לחקור את העולם ולא לחיות עם דור ההורים בניוקליאו המשפחתי. ואני אומר – דמנהור פשוט לא סקסית מספיק עבור הגיל הזה.

ביום האחרון יש לנו פגישה מרגשת עם שישה בני נוער שנולדו אל תוך הקהילה ונראים קצת פרחות וערסים: הם גרים בניוקליאו אחד בלי מבוגרים (רובם לא מודטים וכן ניסו לעשן) ולא מעיזים לדמיין סיפורי אהבה אחד עם השני ("זה כמו לשכב עם אחותך!”). אחת רוצה להיות פסיכיאטרית, אחד טייס ואחר ארכיטקט. מה הם אוהבים בדמנהור? שאפשר לסמוך על אחרים, שכולם כמו אחים ואחיות, שיש אמון עמוק ונדיר. מה לא אוהבים? שלפעמים האמון והחברות בין האנשים זה לא כמו שאומרים, שלפעמים מלקקים את התחת לפלקו, וגם סגירות מול העולם שבחוץ. בתיכון המקומי הם כבר התגברו על השמועות (“כת של אורגיות!”) ואילו אחרי התיכון כולם רוצים לצאת החוצה ולהתנסות בחיים "נורמליים" ("אבל אני בטוחה שזה לא יהיה כמו החיים של סבתא שלי”).

אכזבה יותר משמעותית היא הנטייה לוורקוהליות קהילתית, בסגנון קצת גברי וקצת אובססיבי. הם אומרים שהעבודה היא הרפתקה, שזה תרגול של מסירות, שזה מקרב בין אנשים, שהם מתפללים ומודטים עם הידיים, שזה עדיף על להשתעבד לתורמים מבחוץ, אבל בסופו של דבר אחת הנערות אמרה לנו "זה נחמד לראות שיש קהילה כמו שלכם שמשלבת בין חיי חברה לחיים רוחניים". דמנהור לא רוחנית?! תמהנו. “לא” היא ענתה, "כאן רק עובדים, לא נשאר זמן לעבודה רוחנית". עצלנים מסולקים מהקהילה, בלילות משתמשים בתאורה מלאכותית כדי להמשיך במרץ, אין שבת ולא ראשון. מצד אחד, התוצאה מעוררת כבוד והשתאות: הקהילה מתרחבת כל הזמן, מפעילה בנק פנימי וקונה שטחים נוספים בממוצע של בית בחודש. מצד שני, עולה השאלה: האם זו קהילה או עסק כלכלי? וכשכל-כך עסוקים למי בכלל יש זמן לעשות אהבה, שלא לדבר על להתגבר על דפוסים של רכושנות וקינאה?

כך או כך, אני מבטיח לעצמי לא להתלונן יותר אף פעם על עבודה מרובה מידי ואולי גם לבדוק אם אפשר לדחוס ללו"ז שלי שעה ביום בגינה. להתפלל עם הידיים וגם שיהיה מה לאכול. אפשר לומר שהתחום היחיד שבו תמרה רוחנית יותר מדמנהור זה התחום הכלכלי. משום מה כשזה מגיע לכסף אנחנו בוחרים להאמין. להאמין שהכסף יבוא. הרי הכסף עשוי מנייר ונייר גדל על העצים.