במעגל האבנים העתיק שליד העיר אבורה אני עוצם עיניים ומתמסר לשמש הנעימה. בהשפעת הספר "בזכות האושר" של מאתייה ריקאר (ששלח לי אחי הטוב ביותר שכששאלתי אותו אם צם ביום כיפור ענה לי שהוא לא יהודי אלא בודהיסט) אני אומר לעצמי העליון שלי: "הנה, האושר שלי הוא כל-כך פשוט – תן לי רק קרן שמש ואני מאושר". בתום המשפט ענן בא והשמש נעלמה. מסקנה? למצוא את האושר הפנימי הנצחי שלי שאינו תלוי בשמש.
דוגמא נוספת: יולה, האהבה הגדולה של חיי, הגיעה אל הכפר עם בן-זוגה האנרכיסט. יחד עם מערכת היחסים המצטופפת באוטובוס קטן המטלטל בין גרמניה למזרח-התיכון דרך אפריקה הגיעו גם הקנאות, הדרמות והפחדים. האהבה הישנה נהייתה חיוורת, פתאום היא נראתה פחות מושכת, פתאום היא כבר לא רצתה. ענן כיסה את שמש חיי. מסקנה? למצוא את המקום שבי שנשאר נאמן לאהבה ולא רוקד לצלילי הפסקול של הדרמה שלה.
חזרה לספר שמלווה את תהליך ההתקרבות שלי לבודהיזם שהתחיל אולי בגיל ההתבגרות אבל קיבל דחיפה בתום הקורס “יוניברס הולוגרפי” שגילה לי, הפעם בצורה סמי מדעית, שהממשי הוא לא ממש ממשי ושאין שום דבר שם מחוץ לתודעה.
אז מה זה אושר? אם תשאלו את שופנהאואר: "כל אושר אינו אלא שלילה. ביסודם אין הם שביעות הרצון וקורת הרוח אלא הפסקה של כאב או של חסר". ואילו פרויד מגלה ש"מה שמכנים אושר הוא תוצאה של סיפוק פתאומי של צורך שהגיע למתיחות גדולה, ומעצם טבעו אינו אפשרי איפוא אלא כתופעה אפיזודית".
בהקשר הזה אהבתי את הציטוט הבא מהספר: "בערות היא למעשה אינטליגנטית. אלא שזו אינטליגנציה חד-כיוונית: האדם מגיב אך ורק להשלכות של עצמו במקום לראות פשוט מה שניצב מולו”. אני לא רוצה לומר שיש לי או לבודהיזם את המתכון לאמת האחת והיחידה, אבל שוב ושוב אני מגלה עד כמה הפילוסופיה המערבית אוהבת לסבול, עד כמה הפסיכולוגיה הפרוידיאנית מתעקשת להיתקע בתסביכים אדיפליים. אני מגלה גם עד כמה תפיסת האושר שלי מורכבת מבולשיט הוליוודי ועד כמה כל התרבות המערבית הסוגדת לאינדיבידואל מוכנה להקריב את הדבר החשוב ביותר: האושר.
בערות הפכה למחלה פופולרית אבל דיכאון אפילו יותר (30% מהאוכלוסייה! ועד 2020 צפויה להפוך למחלה השכיחה ביותר בעולם). לא צריך להיות פסיכיאטר (ואולי צריך להיות לא פסיכיאטר) כדי להבין שלא יעזרו כל הפרוזאק, זולופט, פאקסיל, אלוויל, אסנדין אנאפרניל, איזוקרבוקסזיד, פנלזין, טרניליציפרומין, והוולבוטרין (כנראה שמישהו עושה מזה הרבה כסף!), כל עוד משהו בבסיס הערכי החברתי דפוק, עקום, רקוב.
אז קוראי הבלוג הזה כבר קרוב לודאי זנחו את התפיסה לפיה כסף, רכוש, אישה יפה, מכונית, בית, סטטוס חברתי – הם המרכיבים של אושר. אבל כשאני מחפש אקטיביסטים מאושרים בניסיון להאיר את אופי הפעילות שהוא הפוך מבר-קיימא אני נתקל בהתנגדות לעצם השאלה. כאילו לא באנו לעולם כדי להיות מאושרים, אפילו אם אולי באנו לעולם כדי לדאוג שכולם (פלסטינים, תרנגולות, תאילנדים, קווירים, אימהות חד-הוריות…) יהיו מאושרות. הדלאי לאמה אמר: "לחפש את האושר ובו בזמן להישאר אדיש לסבלו של הזולת, זוהי טעות טראגית". ואני אומר (שוב) שגם הפוך: לתת לסבל הזולת לגעת בי ובו בזמן להישאר אדיש לאושרי שלי – זוהי טעות טראגית.
אז חזרה לשאלה: מה זה אושר? "סוקהא הוא מצב המלאות העמידה שמתגלית כשהיא משתחררת מהעיוורון השכלי והנפשי ומן הרגשות הדוחפים אותנו למחלוקת. זוהי גם החוכמה המאפשרת לנו לתפוס את העולם כמות שהוא, בלי צעיפים ובלי עיוותים. ולבסוף זוהי השמחה בדרך לחירות הפנימית, ולנדיבות המטיבה שקורנת כלפי הזולת”. הפילוסוף רובר מזרחי מגדיר כך: "האושר הוא הצורה והמשמעות הכללית של החיים שנתפסים ונחווים כמלאים ובעלי משמעות". ואילו אריסטו משחיז: “האושר מושלם מכל דבר אחר, כי בוחרים אנו בו תמיד לשמו הוא ולעולם לא כאמצעי לדבר אחר".
וזה מזכיר לי את יולה. כלומר, את כוחה של האהבה שמשמשת בעולמנו כל-כך הרבה כאמצעי (לסקס, להתגברות על הניכור או הבדידות, ככלי לריצוי הסביבה) אבל בכל זאת כשהיא חופשית באמת מחוזים והתחשבנויות אנו בוחרים בה לשמה ולא כאמצעי לדבר אחר. ובהקשר הזה מצאתי משפט במניפסט הבודהיסטי הזה שיכול היה להיכתב בתמרה: "מטרת החיים היא אכן אותה מלאות של כל רגע המלווה באהבה לכל יצור ויצור, ולא אותה אהבה פרטית שהחברה בימינו מטביעה בנו לתמיד. האושר האמיתי נובע מטוב חיוני שמבקש ממעמקי הלב שכל אחד ימצא טעם לחייו. זאת אהבה זמינה תמיד, ללא התרברבות או התחשבנות. הפשטות הבלתי משתנה של לב טוב”.
אבל הכי אני מתרגש מטקסטים או רעיונות שמחברים את האהבות הגדולות של חיי: האנרכיזם, הבודהיזם ותמרה. כך למשל, לוקה ופרנצ'סקו קאוולי ספורצה כותבים: “החירות הפנימית שלנו אינה מכירה גבולות פרט לאלה שאנחנו שמים או שאנחנו מוכנים שישימו לנו. חירות זאת מביאה עימה גם עוצמה גדולה: היא יכולה לחולל תמורה ביחיד, לאפשר לו לפתח את כל כישרונותיו ולחיות כל רגע של חייו במלאות גמורה. כאשר מתחוללת התמורה הזו ביחידים, כשתודעתם מגיעה לבגרות, גם העולם משתנה, שכן העולם מורכב מיחידים".
* בונוס למוארים:
ביקורת פוליטית מרגשת של דרור בורשטיין ב"הארץ"
שני פרקים מתוך הספר
הפוסט היפה ביותר שלך!
הגזמת! אתה לא אובייקטיבי…
והנה ציטוט של ריימונד קארבר שדורון ידידי הזכיר לי מהספר שתרגם עוזי וייל. זה הדהוד לשאלת הצפרדעים וגם הודיה על המולדת שמצאתי בשנה האחרונה:
"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגהנום".
אני לא אובייקטיבי כי אני סובייקט.
סובייקט תמיד יהיה סובייקטיבי.
כל אחד יכול לכתוב פוסט "בזכות האושר".
זה לא חוכמה לרצות באושר ולסנגר עליו.
אני מזמין פוסט "איך ליצר את האושר".
למאתייה ריקאר יש כמדומני כמה רעיונות: "לנדיבות המטיבה שקורנת כלפי הזולת".
ומה הבודהיזם אומר על הסיפור שהבאת?
שגם הגיהינום וגם גן-העדן הם כולם השלכה שלי.
והם יכולים להימצא באותו מקום, ובאותו זמן.
הכל על פי חוק הסיבה והתוצאה (קארמה).
קראתי ואני עדיין לא מאושר, אבל מלא תחושת סיפוק עצמי על כך שעל אף הרצון שלך שאני(אנחנו, התנועה, העולם) אהיה מאושר אני מצליח להתנגד למרדף אחר האושר…
למעשה, מעולם לא הייתי מרוצה יותר מחוסר הרצון שלי להיות מאושר….
האקטביסיטים הזועמים מחכים בברלין (לא לשכוח גאטקעס ומעיל מאוד חם)
אני מזמין פוסט. אני מזמין פוסט-קפה. אני משאיר טיפ למלצר של הפוסט.
ואם הברלינאי כל-כך מרוצה, אולי הוא חס וחלילה יגלוש להיות מאושר?
ברלין לא מחכה לי. גם שם אהיה לבד.
פינגבאק: החיים כנמשל » ארכיון » בודהה צדק!
אושר על פי מאתייה ריקאר – סיכום של גלעד אילון
1. מצב המלאות הקבועה שמתגלית כשהיא משתחררת מהעיוורון השכלי והנפשי ומן הרגשות הדוחפים אותנו למחלוקת. אושר אינו יכול להיות מצב רגעי – הוא חייב להיות מצב עמיד, קבוע.
2. זוהי גם החוכמה המאפשרת לנו לתפוס את העולם כמות שהוא, בלי צעיפים ובלי עיוותים. ראייה מעוותת היא אותה ראייה בה אנו תופסים את העולם החיצוני כמכלול של דברים אוטונומיים להם אנחנו מייחסים מאפיינים שנדמה לנו כי הם אכן שייכים להם. החוכמה העליונה היא ראיית הדברים כריקים מקיום עצמי, או כקיימים קיום מותנה בלבד. האושר יכול להופיע רק כאשר חיסלנו את הרגשות העוכרים מקרבינו כגון כעס, קנאה או גאווה.
3. אושר הוא השמחה בדרך לחירות הפנימית, ולנדיבות המיטיבה שקורנת כלפי הזולת. האושר הוא מצב תודעה פנימי. מעצם מהותו של האושר זהו מצב פנימי, בעוד שאנו בבורותנו מבקשים את האושר מחוץ לנו. אפשר להיות אומלל גם אם למראית עין יש לנו הכל כדי להיות מאושרים ולהיפך, לשמור על רוגע בתוך המצוקה. האושר אינו יכול להופיע כאשר אנו מרוכזים בעצמנו. חיסול הקו המפריד בינינו לבין זולתנו הוא התנאי לאושר.
אושר והדברים שמתחזים לאושר
יש בלבול בין הנאה לאושר. ההנאה היא חוויה אישית הממוקדת ממהותה בעצמי. בניגוד להנאה, האושר נולד מתוכנו. האושר אינו קשור לפעולה – זהו מצב של הוויה שבו האלטרואיזם1 קורן כלפי חוץ במקום להתמקד בעצמי.
לחפש את האושר על ידי שיפור התנאים החיצוניים בלבד זה כמו לטחון חול בתקווה להפיק ממנו נפט.
יש בלבול בין שמחה לאושר שהוא דק יותר וקשה יותר להבחנה. שמחה, עליצות היא תוצאה של ריגוש חולף. האושר קורן מעצמו בצורה של שמחה. כדי ששמחה תהיה אכן קשורה לאושר, היא צריכה להיות משוחררת מכל אמוציה שלילית.
האושר אינו מסתכם בהעדר האומללות.
סבל ואומללות
הסבל מוטל עלינו, אבל את האומללות אנחנו יוצרים.
האגוצנטריות, כלומר התחושה שאני הוא מרכז העולם, היא המקור של מרבית המחשבות המטרידות.
הבודהיזם מבחין בין שלושה מיני סבל:
1. הסבל הנגלה שניכר בכל מקום (כאב שיניים או פרידה).
2. הסבל החבוי שהוא סבל ההשתנות. סבל ההשתנות מתחיל בתחושה של הנאה שנהפכת לסבל (אכילת יתר).
3. הסבל הבלתי נראה. סבל זה מקורו בבערות שאינה מבינה שכל דבר דינו השתנות, בליה וכליה.
הבודהיזם טוען שלכל פרט ופרט יש אפשרות להשתחרר מהסבל. הסיבה שהבודהה שם דגש על הסבל היא כדי שנוכל לזהות את הגורמים לסבל, למצוא להם תרופות וליישם אותן.
כפי שניתן להיות שמח גם בנסיבות קשות, כך ניתן גם להיות אומלל גם בנסיבות חיצוניות נוחות.
ארבעת האמיתות
שבעה שבועות לאחר שהגיע להארה, נשא הבודהה את הדרשה הראשונה שלו בפארק הצבאים ליד וראנאסי שבה ביטא את ארבעת האמיתות הנאצלות:
1. האמת של הסבל – הכוונה היא לשלושת סוגי הסבל, הסבל הברור וגם לצורותיו הדקות יותר.
2. האמת על גורמי הסבל – הבערות היא זו שגוררת את החמדנות, צרות העין, גאווה ועוד נגעי רוח שמרעילים את חיינו וחיי זולתנו.
3. האמת על סוף הסבל – אפשר לחסל את נגעי הרוח ולכן ניתן לחסל את הסבל.
4. הדרך של סוף הדרך – יש תהליך שמאפשר לחסל את הגורמים היסודיים של הסבל. כל עוד לא מימשנו את הסוקהא2, האושר שלנו נתון לחסדי הסערה.
מקור הסבל
בערות
הבערות היא הכרה לא נכונה של טבעם האמיתי של הדברים ושל חוק הסיבה והמסובב המושל באושר ובסבל.
נדמה לנו שאנחנו רואים את הדברים כפי שהם, ורק לעיתים רחוקות מטילים ספק בהשקפה זאת. באופן ספונטאני אנחנו מייחסים תכונות אופייניות לדברים וליצורים חושבים – "זה כשלעצמו הוא יפה, זה כשלעצמו הוא מכוער". אנחנו מחלקים את העולם ל"רצוי" ו"לא רצוי", בהקנותנו קביעות למה שהוא בן חלוף, ורואים ישויות אוטונומיות במקום שאין לאמיתו של דבר אלא רשת אינסופית של יחסים משתנים ללא הרף. אילו היה דבר כלשהו באמת יפה ונעים, כי אז היה מוצדק לחשוב עליו כרצוי בכל זמן ובכל מקום.
אגו
הבערות המשבשת ביותר היא הדבקות במושג של זהות אישית, עצמי, אגו. האמונה בקיומו של האגו מצמצמת את העולם וכולאת אותו בגבולותיה הצרים. הבודהיזם קורא לצמצום תחושת החשיבות העצמית. צמצום תחושת החשיבות העצמית אינו בא על חשבון ביטחון עצמי. ביטחון עצמי של ממש נולד מן ההכרה בטבעם האמיתי של הדברים ומתפיסה נכונה של התכונה היסודית שלנו – "טבע הבודהה" שנמצא בכל יצור. ניתן לראות דוגמאות לאגו מפותח לעומת אלו שצמצמו אותו למינימום (גנדי, אמא תרזה, סוקרטס, בודהה, ישו דאלאי-לאמה ואחרים). החירות הפנימית היא בראש ובראשונה השתחררות מהעריצות של ה"אני" וה"שלי".
חיפוש אחר העצמי
העצמי אינו שוכן באף אחד מחלקי הגוף, וגם לא התודעה שכן התודעה היא זרם בלתי נתפס. העובדה שחושבים אינה מוכיחה שום דבר באשר לקיום "עצמי", שכן לא די לראות משהו בעיני רוחנו כדי שהדבר יהיה קיים.
המסקנה של הבודהיזם היא שה"אני" הוא שם לציון רצף כפי שקוראים לנהר – אין לו שום קיום ממשי.
עלינו לזנוח את הרעיון שה"עצמי" הוא מעין "בעלים" או "מהות" ולעבור למשהו מופשט יותר. אין זה נכון יהיה לומר שה"עצמי" אינו קיים – הוא קיים בתור אשליה מתפקדת (כמו בכי בחלום או בסרט). הבודהיזם טוען שה"עצמי" ריק מקיום אוטונומי ומתמיד.
נגעים רוחניים
המילה הטיבטית נְיוּן-מוֹנְג (קְלֵשַה בסנסקריט), מציינת מצב מנטאלי מופרע.
מה שעלינו לעשות כאשר רגש שלילי צץ, הוא לא להחניק אותו, אלא להבין את הסיבות לכך שאין לו שום השפעה חיובית. לרגשות מטרידים יש נטייה לעוות את תפיסת הממשות ולמנוע מאיתנו לראותה כפי שהיא.
המקור לכל הרגשות השליליים הוא הדבקות בעצמי.
התהליכים המנטאליים שנחשבים כרעלים המרכזיים של הנפש הם: תשוקה, שנאה, בלבול, גאווה וקנאה.
בעיני הבודהיזם, הרגשות ההרסניים הם מבנים מנטאליים שצצים בזרם התודעה שלנו אבל אינם שייכים לעצם טבעה. הטבע הראשוני של התודעה הוא היכולת "להאיר" במובן שהתודעה היא זו התופסת את כל מה שאנחנו יודעים.
הרגשות המשבשים מתעצמים אם מאפשרים להם תנועה חופשית. כשמאפשרים באופן שיטתי חופש ביטוי לרגשות השליליים, מטפחים הרגלים שפוגעים בנו.
אפשר לחשוב שיש לקבל את הרגשות המסכסכים – הכעס, הקנאה, החמדנות – משום שהם טבעיים, ושאין צורך להתערב. אבל גם המחלה היא תופעה טבעית. אין להדחיק את הרגשות – זהו רק פתרון זמני ולא בריא.
להיות חופשי פירושו להשתחרר מהנגעים ששולטים בתודעה ומעכירים אותה. חירות זו מאפשרת לנו להיות פתוחים וסובלניים כלפי אחרים, בלי לסור מן הכיוון שבחרנו לתת לחיינו.
הדרך אל האושר
התבוננות פנימה
על פי רוב לא המאורעות החיצוניים אלא רוחנו שלנו והרגשות השליליים שלה הם שמפריעים לנו לשמר את השקט הפנימי וגורמים לנו לשקוע. התודעה ראויה איפוא שנקדיש לה מאמצים. המחשבות יכולות להיות הטובים שבידידנו כמו גם הגרועים שבאויבינו.
התחלת הפעולה כנגד נגעים רוחניים היא התבוננות פנימה. השלב הראשון של ההתבוננות הזאת היא זיהוי האופן שבו עולים בנו הרגשות. לכולנו יש את היכולת לשנות את מצב רוחנו.
משהחלטנו לבצע תמורה פנימית כזאת, גם אם בהכרח נתקלים בכמה קשיים, מגלים עד מהרה את "שמחת המאמץ" שהופכת כל צעד לסיפוק חדש. יש תחושה שאנחנו רוכשים חירות וכוח פנימי הולכים וגדלים, המיתרגמים להתמעטות חרדות ופחדים. תחושת אי-ביטחון מפנה מקום לביטחון עצמי טבוע בשמחת חיים, ואגוצנטריות כרונית מתחלפת באלטרואיזם מחמם לב.
כאשר האדם מפתח ריכוז חד-נקודתי, הוא נתון כל כולו למעשה. תחושת ה'אני' מתפוגגת. בניגוד לריכוז שבה תחושת ה'אני' מתעמעמת, אחד הסימנים הבולטים לדיכאון הוא אגוצנטריות. במצב של ריכוז לא חשים את הזמן עובר. הכניסה למצב של ריכוז קשורה קשר אמיץ למידת תשומת הלב המוענקת לחוויה. היא נמצאת בקוטב המנוגד לשעמום ולדיכאון, אבל גם לקדחתנות ולפיזור דעת. מן הראוי להבחין בין החוויה של ריכוז להנאה. חווית הריכוז תובעת מאמץ, וזה לא תמיד נוח. מטפס הרים מסתכן בקיפאון, תשישות גמורה, נפילה לתהום, ובכל זאת הוא מעדיף להיות בהרים ולא במקום אחר.
אפשר להגיע למצב של ריכוז חד נקודתי בלי תמיכה של פעילות חיצונית כלשהי, לשהות בלי מאמץ במצב של ערות קבועה. ההתבוננות הפנימית בטבע רוחנו היא חוויה עמוקה ופורה שמשלבת הרפיה וריכוז. חוויה כזו היא מקור לשלום פנימי ופתיחות לעולם ולזולת.
תפנית
הפילוסוף הטאואיסטי ג'ואנג דזה: "מי שהבין את משמעות החיים לא טורח יותר על מה שלא תורם לחיים".
תפנית איננה להימנע ממה שגורם לנו הנאה ואושר, אלא לשים קץ למה שמענה אותנו באלפי דרכים וללא הרף. אי-דבקות איננה אדישות. כדי להינתק ממשהו צריך להציג בפני רוחנו בבהירות את כל היתרונות שנובעים מהוויתור, ולחוש שאיפה עמוקה להשתחרר ממה שמתכוננים לוותר עליו. הוויתור מורגש אז כמעשה של שחרור, לא כאילוץ קורע לב.
הכוונה שצריכה להוליך אותנו בדרך הרוחנית היא לחולל בעצמנו תמורה על מנת לעזור לאחרים להשתחרר מסבל. מרגע שיצאנו לדרך הרוחנית ואנחנו מתמידים במעשה הרוחני, מה שחשוב באמת זה לגלות, כעבור חודשים אחדים או שנים ספורות, שהדברים אינם עוד כמו קודם, ובעיקר שאיננו מסוגלים להזיק לאחרים במודע. שהגאווה והקנאה אינם שולטים עוד ברוחנו שליטה שאין עליה עוררין.
שלבים בדרך
כמו בכל לימוד, גם במעשה של הדרך הרוחנית יש שלבים אחדים: צריך קודם כל ללמוד את התורה, אבל אין להסתפק בהבנה שכלית אלא יש לשלב בחיים את מה שהבנו על מנת שההבנה הזאת תתערבב היטב בזרם של רוחנו. לאחר מכן יש להתמיד במדיטציה. משמעות המילה 'מדיטציה' היא להתרגל לאורח הוויה אחר. מדיטציה שונה מסתם הרהור שכלי במובן שהיא מחייבת התנסות חוזרת ונשנית פעמים אינספור באותו ניתוח מושגי המתבונן פנימה, באותו מאמץ לתמורה או באותה התבוננות. בעקבות המדיטציה בא המעשה. כדי להגיע להבשלה הזאת יש צורך בזמן ובתנאים מתאימים. לפרוש למבדד אין פירושו שאנחנו אדישים לגורלו של הזולת, ההיפך, כשמתרחקים מעט מסערות העולם אפשר לראות את הדברים בפרספקטיבה חדשה. פרוש אינו מתמסר להתבוננות משום שלא מצא משהו טוב יותר לעשות. הוא מקדיש את עצמו להארת מנגנוני האושר והסבל בעיקר כדי להועיל לאחרים.
תרופות לנגעים רוחניים
יש שלוש שיטות לפעול כנגד הרגשות המייסרים, כאשר שלושתם מציבים את אותה מטרה: לא להיות קורבן לרגשות משבשים ולסבל שהם מולידים:
1. נטרולם על ידי סם נגד ספציפי – שני תהליכים מנטאליים מנוגדים קוטבית לא יכולים להתרחש באותו זמן. כשאנחנו מאמנים את רוחנו לאהוב את הזולת, אנחנו מחסלים בהדרגה את השנאה. לא מדובר כאן בדיכוי השנאה, אלא בהפניית הנפש לעבר משהו שמנוגד לה קוטבית: אהבה וחמלה.
2. הרגשות כזרז המאפשר להינתק מהשפעתם המזיקה – הכוונה היא לנצל רגשות שליליים באורח חיובי. הדלאי לאמה אומר: "סבל עמוק יכול לפתוח בנו את המודעות ואת הלב, ולפתוח אותנו אל הזולת".
3. ריקות הקיום הממשי של המחשבות – כאשר נבין שבכעס כשלעצמו אין שום דבר מוצק הוא יאבד פתאום את עוצמתו. באמצעות ההכרה בריקותו של הכעס, היעדר הקיום הממשי שלו, אנחנו לא הודפים את הכעס אלא מנטרלים את יכולתו להיהפך לגורם סבל. כדאי להתבונן בשלווה על הכוח האלים של הסבל הפנימי בלי לדוש במאורעות שגרמו לכאב.
מצב של חירות פנימית ביחס לרגשות אינו מביא איתו לא אפתיה ולא אדישות. במקום להיות כלי בידי מחשבותינו השליליות, נטיות ליבנו ומזגנו, ניעשה אדונים להם – כאדם חופשי, אדון לגורלו.
נגעים רוחניים והפכיהם
כשמתרגלים להשתחרר מהרעלים הפנימיים, מן החרדה ומן הספקות, התודעה נהיית כמו השמיים, שנוכחות העננים לא מטרידה אותם לעולם.
תשוקה-אהבה
הבודהיזם אינו מטיף לביטול התשוקות הפשוטות או השאיפות החיוניות, אלא לחירות מתשוקות משעבדות. כל עוד התשוקות אינן נגועות בחמדנות ואינן מצריכות להחזיק במה שאי-אפשר להחזיק בו, הן יכולות לתרום לסיפוק עמוק. התשוקה החמדנית, לעומת זאת, אותה אי-אפשר להשביע.
נגארג'ונה, פילוסוף בודהיסטי הודי בן המאה השנייה: "כמה נעים לספק את התשוקות, אבל איזה אושר זה להיות חופשי מתשוקות".
דוגמה לתשוקה היא גירוד. אנחנו מגרדים אינסטינקטיבית כשאנחנו חשים עקצוץ, זה נעים אבל הגירוד חוזר ובסופו של דבר אנחנו מתגרדים עד זוב דם. כשמחליטים לא להתגרד למרות שהרצון לעשות כן עומד בעינו, לא מדובר בהדחקה חולנית אלא בפעולה נבונה שמעדיפה להיטיב עם הגוף לאורך זמן במקום לטלטל אותו בין שיכוך לכאב.
ראשית יש להבין שלכל תאווה קודם דימוי מנטאלי.
אהבת הזולת היא שמחה לחלק את החיים עם האנשים מסביב – ידידים, חברים, משפחה – ולתרום לאושרם. לא צריך לדבוק בזולת כי אם לדאוג לאושרו; לא לרצות לנכסו, כי אם לחוש אחריות לרווחתו. ואז, בהדרגה, מנסים להרחיב את האהבה הזאת. צריך להיות מסוגלים לאהוב את כל היצורים ללא תנאי. כל היצורים, ללא יוצא מן הכלל, מבקשים להימנע מסבל ולדעת אושר. אין שום סיבה שאהבתנו המיוחדת לבת-זוג או לחבר תגביל את האהבה והחמלה שאפשר לנו לחוש כלפי כל היצורים. הגבלה כזאת מזיקה משום שהיא מצמצמת ללא צורך את תחום האהבה לזולת.
פסימיות-אופטימיות
לראות את החיים בצורה אופטימית משמע לתת את הדעת על כך שלכל היצורים, יש פוטנציאל יוצא דופן לתמורה פנימית ולפעולה. פירושו של דבר לגשת אל העולם ואל כל היצורים בביטחון, פתיחות ואלטרואיזם. אבל אין זה אומר שצריך להפנות את מבטנו מהממשות. האיזון הנכון פירושו לחבר בין נחישות להושיט עזרה לבין חזון רחב ידיים שאינו שוכח לעולם את הפוטנציאל לתמורה גם כשנדמה שהסבל מצוי בכל.
האופטימיסט יהיה נחוש בעוד שהפסימיסט ישקע בעצלנות משלושה סוגים: שקיעה עקרה באוכל ושינה ללא רצון לעשות משהו, וויתור מתוך מחשבה שהמשימה גדולה עלי, לדעת מה חשוב באמת אבל להקדיש את הזמן לעיסוקים חשובים פחות.
הפסימיות העליונה פירושה לחשוב שהחיים בכללותם אינם ראויים שנחיה אותם. האופטימיות העליונה היא להבין שכל רע חולף הוא אוצר. פער כזה בין נקודות המבט קשור לעובדה שמצאנו או לא מצאנו בעצמנו את אותה מלאות שרק היא מסוגלת לכלכל שקט פנימי ושלווה בכל רגע.
אשמה-חרטה
חרטה פירושה בראש ובראשונה הכרה בעובדות. תחושת האשמה היא רגש עקר ומקור לכאב. תחושת האשמה מִתַרְגֵמֵת לפיחות בערך עצמי בעוד שהחרטה היא גורם מדרבן לתיקון.
אגואיזם-אלטרואיזם
החירות כמקור לאושר, קשורה קשר אמיץ לאלטרואיזם. מחקרים שנערכו בקרב מאות סטודנטים מצביעים על תואם מובהק בין אלטרואיזם ואושר. על פי נקודת המבט הבודהיסטית, האנוכיות היא הגורם הראשי לאי-נחת, והאהבה האלטרואיסטית היא מרכיב חיוני באושר אמיתי. הבודהיזם טוען שהאדם "טוב מנעוריו".
האושר גדל כשיש מעורבות חברתית גדולה יותר. הוא קשור קשר אמיץ ליחסים טובים עם בני אדם אחרים. מחקרים פסיכולוגיים הראו כי בכל אוכלוסייה, היותר אלטרואיסטים הם גם אלה שמגלים סיפוק גדול יותר מחייהם.
גאווה-ענווה
גאווה משמעה להתגאות במעלות מסוימות שיש לך ולייחס לעצמך כאלה שאין לך.
הענווה היא מעלתו הפורה של מי שאומד את מה שנותר לו ללמוד וכמה דרך עליו עוד לעשות.
הענווים אינם אנשים יפים ופיקחים ששכנעו את עצמם שהם מכוערים וטיפשים, אלא אנשים שלא עושים עניין מהאגו שלהם. הענווה היא גישה שנוטה מעיקרה להביא בחשבון את הזולת ואת רווחתו.
באיזה אופן הענווה היא מרכיב של אושר? היהירים והמאוהבים בעצמם ניזונים מתעתועי דמיון ומתנגשים במציאות ללא הרף. האכזבות שבאות בהכרח בעקבות זאת עלולות להוליד שנאה עצמית. הענווה נמנעת מייסורים מיותרים משום שהיא מחוזקת בתבונה שאין בה מקום להתרברבות. הענווה הולכת יד ביד עם חירות פנימית גדולה.
קנאה-פרגון
בקנאה אין שום היבט מושך כמו בתשוקה, היא לא מופיעה בתחפושת של עשיית צדק כמו הכעס, לא מתקשטת בשום מעשה אמן כמו הגאווה, והיא אפילו לא נמנמנית כמו הבערות: מכל זווית שנבחן אותה היא נראית דוחה ועלובה. הקנאה נובעת מפגיעה ב"אני" ולפיכך היא פרי אשליה. הקנאה נהפכת עד מהרה לשנאה. ביסודה היא חוסר היכולת לשמוח באושרו של הזולת.
שנאה-חמלה
מכל הרעלים המנטאליים, השנאה היא המסוכנת ביותר. אין בה לא פיצוי ולא נחמה. ההשפעות המזיקות והלא-רצויות של השנאה גלויות לעין. תחת שליטתה, התודעה רואה דברים באורח לא מציאותי. אחרי התקפת זעם אנו אומרים לעיתים קרובות: "זה לא הייתי אני". אחרי שעשינו מעשה ספונטאני של נדיבות כמו לעזור לאדם אחר יש הרגשה של הרמוניה עם טבענו היסודי. חשוב להדגיש שאפשר לחוש תיעוב גדול כלפי אי-צדק, אכזריות ומעשים שליליים, ועם זאת לא להיכנע לשנאה.
החמלה הבודהיסטית, פירושה לייחל בכל לב שכל היצורים בלא הבדל ישתחררו מהסבל ומגורמיו, ובפרט מן השנאה. מה נשאר כמטרה לרגשי הטינה שלנו? השנאה עצמה. איך מטפחים את החמלה? הבודהיסט מטפח ארבע מחשבות שעליו להרחיב ללא גבול: אהבה, חמלה, שמחה באושרו של הזולת והיעדר משוא פנים. פותחים בחמלה, כאשר מרגישים ברפיון ידיים עוברים לשמחה. כדי שהשמחה לא תהפוך לאופוריה עוברים להיעדר משוא פנים וכדי להתנגד לאדישת עוברים לאהבה האלטרואיסטית המייחלת שכל היצורים יגלו את האושר ואת הגורמים לאושר.
הגישה הבודהיסטית היא להרחיב בהדרגה את רגש השייכות אל כלל היצורים. זוהי ה"אחריות האוניברסאלית" שהדלאי-לאמה מדבר עליה.
מטרת החיים
מטרת החיים היא אותה מלאות של כל רגע המלווה באהבה לכל יצור ויצור, ולא אותה אהבה פרטית לעצמנו. האושר האמיתי נובע מטוב חיוני שמבקש ממעמקי הלב שכל אחד ימצא טעם לחייו.
האושר האמיתי הוא זה שמלווה את חיסול הבערות, ואיתה הסבל. הבודהיזם מכנה במילה "ערות" מצב של חרות עליונה שבא יחד עם הכרה מושלמת בטבע התודעה ובטבעו של עולם התופעות.
קארמה
מובן המילה קארמה הוא מעשה אבל היא מציינת גם את הקשר בין המעשה לבין התוצאה שלו. כל פעולה, וגם כל כוונה שנמצאת בבסיסה, נחשבת שלילת או חיובית לפי השפעתה על האושר והסבל.
בעיני הבודהיזם מעשה הוא רע מטבעו אם הוא גורם לסבל שלנו או של זולתנו, וטוב אם הוא מביא רווחה ממשית לנו או לאחרים. לא מדובר כאן על טוב ורע מוחלטים אלא במודעות לאושר ולסבל שאנחנו גורמים במעשינו, במילותינו ובמחשבותינו ולכן הציוויים הבודהיסטים הם נקודת התייחסות. לגרום סבל לזולת פירושו גם לגרום לנו סבל, אם באורח מיידי ואם בטווח רחוק, ואילו לגרום אושר לזולתנו, זו הדרך הטובה ביותר להבטיח את אושרנו שלנו. על פי הבודהיזם, מטרת האתיקה היא להשתחרר מן הסבל ולרכוש את היכולת לעזור לאחרים להשתחרר. העיקרון הוא שמעשינו צריכים לתרום בו בזמן גם לאושרנו וגם לאושרם של כל היצורים החיים ולהימנע מלעשות להם עוול. האתיקה הבודהיסטית תובעת מאיתנו להתחיל בייחוס חשיבות לנקודת ההשקפה של הזולת, ואחר כך לאהוב אותו כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו, ולבסוף לייחס לו את החשיבות הגדולה ביותר.
כשאדם מרגיש מצוקה, דיכאון, כעס, עייפות פנימית, הוא ממהר להאשים את מה שנמצא מחוץ לו. הרפלקס הזה משקף תפיסה מוטעית של הדברים, המייחסת תכונות מהותיות למושאים חיצוניים, שעה שלאמיתו של דבר תכונות אלה תלויות ברוחנו אנו. באמצעות תמורה ברוחנו אנחנו יכולים לחולל תמורה בעולם "שלנו".
הפיצול בין נושא ומושא, שמייחסים להם קיום עצמאי, נעלם עם ההבנה שכל התופעות תלויות זו בזו. מדובר במצב של אי-שניות, מצב של חסינות בפני מחשבות מטרידות (נירוונה). מצב זה בוודאי לא מחוץ להישג יד. הערות קרובה במובן שהפוטנציאל נמצא אצל כל אחד מאיתנו, וזהו טבענו האמיתי. החמאה לא נוצרת אם סתם מניחים את החלב לגורלו; צריך לחבוץ אותו. האיכויות של הערות מתגלות רק בסופה של הדרך הרוחנית הארוכה. אין זה אומר שצריך לסבול עד שיום אחד נגיע פתאום למצב המבורך של הארץ המובטחת. לאמיתו של דבר, כל שלב הוא צעד לקראת המלאות והסיפוק העמוק.
זמן
"מה אני באמת רוצה לעשות מחיי?" מרגע שהתשובה נמצאת יש תמיד זמן לחשוב על מימושה אבל האם אין זה מזעזע למחוק את השאלה?
החיים קצרים. השנים או השעות שנותרו לנו הם חומר יקר שמתפורר בקלות ושאינו מתנגד כלל לבזבוז. לאדם פעיל הזמן הוא זה שמאפשר לו ליצור, לבנות, להשלים, להתמסר לפעילות למען אחרים ולהרחיב את קיומו שלו. מי שמקדיש את עצמו להתבוננות ומחשבה, הזמן מאפשר לו להתבונן בעצמו בצלילות כדי להאיר את עולמו הפנימי ולגלות שוב את מהות החיים.
הבטלן מדבר על "להרוג את הזמן". ההרגשה שאין מה לעשות עד סוף היום, עד סוף השנה. ואחר כך עד סוף החיים, היא סימן עד כמה איננו מודעים לפוטנציאל של ההתרחבות שמצוי בכל אחד מאיתנו. השעמום הוא צרתם של אלה שלזמן אין עוד ערך בעיניהם.
אם דוחים למחר את החיים הרוחניים, הדחייה תימשך כך מיום ליום. מימד רוחני עוזר בקביעת מטרה בחיים ויש בו כבוד לערכים אנושיים, כגון צדקה, פתיחות וג
המשך:
אם דוחים למחר את החיים הרוחניים, הדחייה תימשך כך מיום ליום. מימד רוחני עוזר בקביעת מטרה בחיים ויש בו כבוד לערכים אנושיים, כגון צדקה, פתיחות וגורמים אחרים שמקרבים אותנו לאושר יותר מאשר היפוכו.
מוות
המוות צריך לשמש תזכורת כדי לדרבן את חריצותנו ולהימנע מלבזבז את זמננו בבילויי סרק. כפי שרואה זאת הבודהיזם, תודעתנו חייתה ותחיה פעמים רבות מספור. גם מי שמתאבד מבקש אושר, אבל באורח נואש, בשימו קץ למצוקתו. בכך הוא הורס את האפשרות לממש את הפוטנציאל לתמורה שנמצא בכל אחד מאיתנו. על פי הבודהיזם התאבדות אינה פותרת דבר שכן היא פשוט מעבירה את הבעיה לגלגול הבא.
החכם נהנה מחירות מיוחדת: בהיותו מוכן למות הוא יודע להעריך את עושר החיים בכל רגע. הוא חי כל יום כאילו היה זה יומו האחד.
צריך לחיות כך שברגע המוות לא יהיו לנו שום חרטות.
נקודת ייחוס
ישנם חכמים שהשיגו את מטרת החיים ולכן גם השיגו אושר. אם כן, חוכמה זו אינה אידיאל שאין להשיגו, אלא נקודת התייחסות.