טאץ' גלותי היה לו לדוב בער באָראָכאָװ, כמו גם אסתטיקה סוציאליסטית. על הקירות תלינו כרזות של מפא"י, מוסטפא ברגותי ורייצ'ל קורי, במקרר תמיד אפשר היה למצוא חלב סויה, בפריזר פיתות מהשוק ובארון המואר – הפתעות ירוקות. מידי פעם איתן הבר היה בא לבקר את פרידה השכנה שלחמה בהגנה וגידלה אותו כילד בימים שבהם שתי משפחות חלקו את שני החדרים (והמטבח המשותף).
החברות שלי עם גלעד שהתחילה בתקופת הבגרויות, שרדה את הטירונות והמריאה בצבא – זכתה להעמקה מיוחדת בחיי שותפות. ללא סלון וללא טלוויזיה ועם המון אידיאלים ואהבה לעיר הזו ולחיים האלה. האהבה נתעצמה כשגילינו בדירה מעלינו את דן ויעל, זוג האוהבים הירושלמים. הם התעקשו לטפטף ולאפר לי על הרוקט הקדוש שלי אז קניתי להם מאפרה במתנה. עם הזמן קמה לה קומונה של רביעייה עם המון נספחים שחלקו את מכונת הכביסה, אכלו ביחד ועישנו ביחד. הוא מת צעיר, בורוכוב, בגיל 36, לפני שהמהפכה מתה. וזה נתן לנו את החופש להאמין שעוד יהיה פה טוב. היינו רדיקליים בהתעקשות להיות מאושרים בלב הקטטוניה האורבנית.
יום אחד בחזרה מחופשה בסיני גיליתי שהציבו לנו אנטנה סלולרית מול המרפסת. נשברתי. "אני עוזב את העיר!” הכרזתי ומצאתי את אדמאמא אהובתי. עמיחי אהובי החליף אותי בחדר החזיתי, ואחר-כך יותם החליף אותו. יעל נסעה ללונדון וגילי בא במקומה, ואיכשהו תמיד הבניין שמר על צביונו הייחודי: בית להומלסים, עיר מקלט לפליטים, קומפוסט לתולעים. אחר-כך גרתי קצת בשנקין (פאזה סקאווטרית) וקצת בדב הוז (פאזה בורגנית-פולנית) אבל לנצח אשמור אמונים לבורוכוב שלימד אותי שעולם אחר אפשרי.
לפני כמה חודשים הגיעה הבשורה למייל בוקס שלי. דן כתב: "בורוכוב בימיו האחרונים, תמיד ידעתי שהנוכחות של פרידה היא זו שמחזיקה את הבניין ואכן בקרוב ימנו לה אפרוטופוס וישפצו את כל הבניין ככה שיוכלו להשכיר את הדירות האלה במחיר כפול לזוגות תל אביביים שיכולים להרשות לעצמם זאת”.
עניתי לו: "סופו של בורוכוב – לבי השבור נשבר לרסיסים. סיפור קלאסי על סופה של העיר הזו. חייבים לכתוב סיפור, להסריט סרט, להדפיס כרזה, להעלות פוסט לבלוג. שידעו שחיינו. לזכרה של פרידה (היא עדיין חיה?). לזכרה של ידידות. הארון, השותפים, הערבים, היהודיות, הבמבה, המדף, הטלוויזיה, המטבח, המרפסת. הו המרפסת”.
יהי זכרם ברוך.
מאיפה הציטוט בסוף הפוסט? של חנוך לוין? (שידעו שחיינו)
"מלאכת החיים" אם זכרוני אינו מטעה אותי.
שם היית גנן של תבלינים.
מבורוכוב לברחוב…
יותר מידי מקומות יקרים מתו לאחרונה
למזלי אחרים ממשיכים להוולד
רק צריך למצוא אותם
"ברחוב"?
מאז שהקומונה הקווירית בליסבון התפרקה והקומונה הנצחית בוילנה התמוגגה – אני מחפש לידות של מהפכות חדשות. ולא מוצא. עדיין.
והלוואי שאלה שגרו בבורוכוב, התארחו, ננגעו – יוסיפו איזה משפט, איזה זיכרון, איזה סימן חיים.
התארחתי. בדרך מ/ל סבתא… אבל זכיתי לאהוב ולשתות חליטת תה ואפילו לשבת במרפסת. לא הציעו לי לעשן… אבל היה תענוג. אכן.
אח, בורוכוב.
הביקור הראשון, אחרי דייט במסווה של שיעור ערבית כושל. ישבנו שעה ארוכה במרפסת ודיברנו. גלעד הצטרף לרגע קט, וכשנכנס בחזרה לדירה אתה היישרת אלי מבט בהתלהבות ואמרת: "חתיך, נכון?" (בחיי שכך היה).
הביקור האחרון, בצהרי חורף גשום במיוחד, אחרי חלופת אימיילים מיותרת והכרחית כאחד. הרטבתי את הרצפה כהוגן, ולא רק מהגשם שנאחז בבגדיי. הכנת לי תה, נדמה לי, ישבנו בחדר של גלעד דווקא. לא זוכר למה.
בין לבין הספקתי לגלות דווקא בדירה האנטי-בורגנית הזו את דגני הבוקר הטעימים ביותר בעולם (של פוסט, עם השקדים) ואת יורם קניוק, להבדיל, וגם לשמש לתקופה קצרה בתור טכנאי הבית, לעשות כלים פה ושם, ולהשאיר את חותמי על הספה\מיטה.
אגב, אורי, החבילה הגיעה. אטפל בה ביום שני כנראה.
תודה שי. תאמין לי יותר טוב לחלוט מלעשן.
נדב – ריגשת אותי. אני כמובן לא זוכר אבל יכול לדמיין בקלות.
והסיום עם הדיסק לא פחות מרגש. אני יודע כמה אתה עסוק… ואני זוכר כמה אתה חתיך. ויפה. ומתוק.