"אתה חושב", המשיך מאכס, "שחיים זה גז, ואחר-כך אמבה, ואחר-כך דגים, ואחר-כך דגים שיוצאים מהמים עם רגליים, ואחר-כך קוף, ואחר-כך מנטש [אדם]. חיים זה לא גז, לא אמבה, לא דג, לא דגים עם רגליים, לא קוף. קצכן שומע מוסיקה ליכט [הקומפוזיטור] ומבין חיים. מאכס עם אישה – מבין. חיים זה סוד. חיים זה סוד", אמר פעמיים מאכס ונשתתק. נזכר קצכן במה שראה בלילה וחשב לעצמו שאותן אבנים שמטיל חיים הייבענטירייגער עולות רק פעם אחת, ואילו מאכס ואביגיל מתוך שהם עולים הם יורדים, ומתוך שהם יורדים הם עולים. אותה מחשבה נתמשכה בלבו עד שנצטיירה לתמונה. עורבים שחורים מקפצים על החוף. אביגיל, עוטה גלימה לבנה, מרחפת על פני החול ורגליה יחפות. ומתוך המים יוצא דג שארבע רגליים לגופו ופניו פני חיים הייבענטרייגער. הוא מטיל ארבע אבנים באוויר, תופס אותן וקורא אחרי אביגיל, “רוצה לנסות? רוצה לנסות?”.
(יואל הופמן, קצכן, ספר יוסף)
משהו חדש במיניות שלי. קטיף אירוטי של שנה בתמרה (תחילת דצמבר 2007 נחתתי כאן). אותה מיניות שנשרפה בימי הביניים יחד עם המכשפות והוכנסה לכלא של מוסד הנישואין – היתה במרכז המחקר שלי בשנה האחרונה. אותה אנרגיית חיים עוצמתית שהודחקה תחת אורח חיים מבודד, מזויף ומנוכר יצרה בי אלימות, שאט אט מותמרת לאהבה.
עוד שעה אני יוצא לדרך (ספרד, פאריס, לייפציג, פאריס, נתב"ג). את קלפי אתי הילסהום אני מחלק כמזכרת (אשוב אי"ה עם קלפי תהילים). אתמול בפורום של שש שעות גילינו כמה רשת האהבה בתמרה מתפשטת. בקצב הזה, תוך 10 שנים כולם מאוהבים בכולם. זו לא בדיחה. אני מאמין שנועדנו להיות במצב הזה של התאהבות כל הזמן. האם אפשר לאהוב יותר מאדם אחד? ודאי. האם אפשר לאהוב גם נשים וגם גברים? ודאי. האם עוד עשר שנים תהיה כזו קהילה שבה האהבה זורמת בחופשיות מאחד לאחד לאחת… ודאי.
שאלה: אם האישה עבור הגבר היא כשדה התעופה לנחות בה, והגבר לאישה הוא כתחנת הדלק לתדלק בה – מה יהיה אחרי שייגמר הנפט?
שאלה נוספת: במה נשתמש במקום קונדומים כשייגמר הנפט?
שאלה אחרונה: אם הנפט נגמר – איך זה שהמחיר של הדלק יורד (הכי נמוך מאז 2005!)?
הגשם יורד. ויורד. האגם מתמלא ואיתו גם הלב. אני נותן לו לגעת בי בלי מעיל או מטריה בדרך לבודגה. במקום לקלל אני מברך. בשש-בש יוצאות לי הקוביות שאני מבקש. אללה הוא אכבר.
בנג'מין חוזר מקולומביה ומזכיר: "יש לחצות את אוקיינוס הדמעות בדרכנו ליבשה חדשה".
בבט חוזרת מקולומביה: "פתיחת הלב לחמלה, לאהבה, לרוחניות תהיה כה עמוקה עד שנבין שאין הבדל בין להיות אדם פרטי ללהיות אדם גלובאלי. בידינו האחריות להיות נושאי החיים הללו”.
אני מנחה מסיבה לכבוד סיום שנתיים וחצי של אוניברסיטה שבה לומדים לאהוב. אחרי חצות ומיכאל ואני מסכמים את ההתרגשויות של הערב, הריקודים, המגעים, התובנות. פתאום ירייה מכיוון הכביש. שניים יוצאים מהרכב וקופצים על הערוגות שליד האגם. האור מהמכונית כבה. לאחר עשר שניות המכונית נוסעת. למחרת חיפשנו עקבות ומצאנו פרווה לבנה של ארנב. ציידים. תזכורת לעולם שבחוץ. מה קורה שם במומביי בזמן שאנחנו רוקדים.
יאללה, כולם כבר מחכים לך פה.
בוא כבר, תביא קצת חמלה ואהבה מתמרה.
בצפייה וסקרנות
זמר שלושת התשובות
1
ה-אשה עבור ה-גבר היא שדה תעופה לנחות בה??? מה??!?
ה-גבר עבור ה-אשה הוא תחנת דלק לתדלק בה??? מה??!?
ועוד אומרים שלפמיניסטיות אין הומור… [האשה היא מקום להגיע אליו עם הכלי המעופף שלך ולנוח בו כי היא אדמה ובית וכל השיט הזה והגבר הוא צינור דלק שחודר ל- לאן? כי הוא מקור הכוח והאנרגיה והתנועה בעולם? אז אשה=בית גבר=מטוס?]
לא הבנתי את המטפורות האלה בכלל…
2
] בלי להזדקק לקונדומים בכלל. סקס זה לא בהכרח עטיפה של איברי "מין" עם אברי "מין" אחרים – יש עוד איברים וגם הם אברי מין (וכאן אני חייבת, אבל ממש חייב, להפנות לטקסט הכה מעולה של אלכסנדר ב"פותחות את הפה 2" שהוא מעולה כשלעצמו.
אפשר לעשות אהבה [וגם סקס
3
אין לי מושג… ירוק?
אני לא מכיר את המטוס שלך..
אבל שלי מונע באנרגיה גרעינית למטרת אהבה.
אפשר להשתמש בדימויים אחרים. בכתבה של אוהד היה דימוי של הגבר כיתדות הטיפי והאשה כיריעה. כך שהאשה מוצאת בגבר יציבות, והגבר מוצא באשה רוך והכלה. ביחד נוצר המבנה.
דימויים נוספים:
הגבר הוא השמים האשה היא האדמה.
הגבר הוא השביל האשה היא כל הנוף שמסביב לשביל.
הגבר הוא המילה הכתובה. האישה היא החללים השקטים שבין המילים.
הגבר הוא הקו. האשה היא ההעיגול.
הגבר הוא פתיל הנר. האישה היא השעווה.
הגבר הוא השמש האשה היא הירח.
וכל אחד מהם טעון לימוד.
בוא בוא אחי אחי.
אפרופו אמירת האמת, נראה לי שווה עיון:
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3630643,00.html
צודקת שהדימוי לא פמיניסטי קווירי
ובכל זאת יש פמיניזם אחר שאני נחשף אליו שמכיל גם את הדימויים הללו
אני חי בקהילה שהיא על סף מטריאכלית שבה הרבה מהנשים מזדהות איתם
אולי אין מקום להכללה בכלל
ואולי זו השאלה הכי גדולה שאני יוצא איתה מהשנה הזו: האם יש "טבע" גברי/נשי זכרי/נקבי?
טעון לימוד עצמי.
אורי, על השאלה שלך אני עונה ב"כמובן שלא". לא רק כי אין טבע "נקבי" או "זכרי" אלא כי אין טבע בכלל. טבע הוא במקרה הטוב חוסר ההשלמה שלנו עם הקיום האנרכי, המבולגן והמשתנה תדיר של הדברים בעולם ורצון למצוא להם מהות קבועה, ובמקרה הגרוע כפייה פוליטית אלימה.
אורי ואמה, תביטו ברשימת הדימויים שהבאתן שניכם כאן ותגידו לי שאתם לא רואות דפוס? בעייה? קצת מוזר לי שהרחקתם לכת כל כך במסע שלכן והנה אתן מביאים רשימת דימויים שהיא סיכום של הפטריארכיה בהתגלמותה, עוד מימיה הראשונים.
שמים/אדמה
אז הגשם הוא הזרע של הגבר שזורע את האדמה וגורם לה למלא את "יעודה הנשי": יצירת חיים?
שביל/נוף
השביל הוא הגבר, כלומר הדרך והמבט הם שלו, הנוף לכיבוש/להסתכלות/למחקר/לסיור/להנאה הוא האשה, שנועדה למבטו, והוא הולך בה (בתוכה) ומביט
מילה/חלל
לגברים יש מילים להגיד. נשים צריכות להכיל. כלומר לשתוק?
קו/עיגול
פאלוס מול וגינה? מחזוריות מול לינאריות?
פתיל/שעווה
הגבר הוא הבוער, האשה נמסה?
שמש/ירח
לגבר יש אור משלו (והנה הוא אש) והאשה רק מחזירה את אורו?
לא היתי טורחת בפרשנות הזו (וכן, אני יודעת שאפשר לפרש גם אחרת) אם הדימויים האלה לא היו כל כך פופולריים ומפורשים ומשומשים עד שלא צריך כמעט לפרש אותם, אלא אם רוצות להראות את המובן מאליו. ההקשרים שבהם הופיעו הדימויים האלה בעבר, בעיקר בטקסטים לאומיים ו/או דתיים גורמת לי להיזהר מהם. מתי כבר אפשר יהיה להשוות את הגברים לכד ואת הנשים לפטיש-חמש-קילו ואת הקווירים לנעלי-בית? למה תמיד החור מול הפאלוס, הריק מול התוכן, העדינות מול הכוח – לא נמאס?
ואורי, זה שנשים מזדהות עם דימוי מסויים לא הופך את הדימוי לפמיניסטי. אני לא יודעת מספיק על הקהילה שאתה חי בה ואם אתה כותב שהיא על סף מטריאכליות אז שיהיה לבריאות. בשבילי חלק מסויים וחשוב מפמיניזם היה ונשאר ניתוח של דימויים תרבותיים אל מול יחסי הכח בחברה. יש פמיניזם אחר אתה אומר. טוב ויפה. אני מקווה שהכוונה ב"אחר" היא לא שהפמיניזם הזה אדיש לכוחם של דימויים לשקף -וגם- לעצב את התודעה שלנו בתוך יחסי הכח. כמובן שדימויים הם כלום בלי הפרשנות שלהם, אז אולי יהיה מועיל לשמוע איך מפרשות ומפרשים אצלך/כןם את הדימויים שהובאו?
אני חושב שאני נוטה לשני הצדדים במחלוקת שנוצרה כאן. מה שעושה לי חשק לנסות וליישב ביניהם.
אולי מושג האבולוציה יכול לעזור כאן. כי אם לוקחים אותו בחשבון הטבע מפסיק להיות מהותנו הפנימית העלומה, ונהייה פשוט המקום שממנו אנחנו באים, שטוב לתת לו כבוד אבל אין סיבה שהוא יקבע לנו לאן להתפתח הלאה.
יש קונים?
אגב, אני מזועזע לגלות שהמילים של השיר של יונה וולך (בטגליין) הם "תשלח לי שקט בין כוכבים" ולא "בין כוכבי". הרבה פחות יפה בעיני.
עומר, טבע הוא לא המקום שאני באה ממנו. אולי אתה בא ממנו, שיהיה לך בכיף. אני באה מהבית, מהאוטובוס, מהספר, מאלף דברים ומקומות ואנשים. טבע הוא בשבילי מילה שמשתמשים בה כדי להצביע על "מקור" (המקום שאנחנו באים ממנו) או "אמת" או "צריך להיות כך כי כך זה בטבע". כל אלה לא מקובלים עליי ואני לא ממליצה עליהם. אין לי מקור, אני קופי-פייסט של קופי-פייסט, המקור היחידי שאני מכירה הוא של תרנגולות שקוטעים להן אותו במדגרות כהכנה אכזרית לחייהן בתעשיית הביצים. הנה מקור. ואני גם לא מתפתחת הלאה. מקסימום מישתנה. מנסה דברים. לגמרי יכול להיות שאני חוזרת על עצמי או הולכת "אחורה" אם יש בכלל כיוונים בכל זה. ובשביל ה"טבע" ההבדל בין להיות מהותנו הפנימית העלומה לבין להיות פשוט המקום שממנו אנחנו באים הוא לא כזה הבדל גדול, אחרי הכל מהי מהותנו הפנימית אם לא המקום שבאנו ממנו במטאפיסיקה הזו?
יוסי – רוב מה שאת כותבת כאן מקובל עלי לגמרי (הדבר היחיד שקשה לי איתו הוא השלילה המוחלטת שלך של ה"כיוונים" – לי נדמה שאני רואה זרמים ממש לא טהורים אבל די ברורים, בדרך כלל לא ברור אם טובים או רעים, גם בהיסטוריה וגם בחיים האישיים שלי). נראה לי שהמוקד של הבעיה שלך עם הטבע הוא המשפט "צריך להיות כך כי זה בטבע", ואותו בדיוק קיוויתי לפרק עם מושג האבולוציה. אז אני סקרן: את יכולה לדמיין מושג של "טבע" שלא נובע ממנו "צריך להיות כך כי זה ב"? אם יכול להיות מושג כזה, את יכולה לחיות איתו בשלום?
לפעמים זה "צריך להיות ההיפך" כי ה"אנחנו" רוצים להיות לא כמו ב"טבע" אלא כמו ב"תרבות". אז כן, אני יכולה לדמיין מצב בו רוצים להיות לא כמו ב"טבע" אז מייצרים אותו כדי לשלול. כך או כך אני לא אוהבת את זה.
שאלה בתשובה לשאלה: למה חשוב שיהיה "טבע"? למה זה טוב? איזו פוליטיקה מפתה זה מייצר?
הבעייה שלי עם "טבע" זה לא רק ה"צריך להיות" זה גם האמת. כלומר, מניחים שמה שטבעי אמיתי יותר. למשל שואלות אותי אם נולדתי בן או בת כדי לדעת איזושהי אמת עליי (ראה שלל דימויים בשרשור זה על נשים וגברים) שלדעת השואל/ת היא אמת חשובה מאיזושהי סיבה. כאילו שהמקור הקדום שלי, השלב האבולוציוני הראשון או המוקדם יותר, הוא מה שמספר על מהותי יותר טוב ממה שאני מציגה עכשיו.
רגע לפני שהמטוס ממריא, אני לוקח נשימה עמוקה ומוסיף:
ברכות עומר על הבלוג. נראה מרגש ביותר. מבטיח להתעמק בקרוב.
אין לי ממש תשובות אבל אני מתעקש לשאול את השאלה הזו כי היא מנדנדת לי גם מהתקופה הכי קווירית שלי כשראיתי בקוויראפשן באמסטרדם שכל הקווירים מקשטים וכל הקוויריות בונות. המשכתי להתבונן מסביב וראיתי (מכאן אני מתנצל על ההכללות ומזכיר יוצאים מן הכלל ויחסי רוב מיעוט…): הומואים אוהבים סקס ולסביות אוהבות לעבור לגור ביחד עם החברה וחתולות. טראנסיות אוהבות להתאפר וטראנסים אוהבים לשחק אותה קשוחים. גברים מחפשים הרפתקאות ומפחדים ממחוייבויות. נשים מחפשות יציבות ונאמנות. לבנות קל יותר לשמוע מה שהאבנים מספרות ולבנים קל יותר להחנות את הרכב. הומואים פאסיביים (מכילים) הם עדינים יותר ומדחיקים פחות… אני לא נכנע לסטריאוטיפים, אני מתבונן וחוקר את המציאות שמסביבי וכבר לא מוכן להסתפק תמיד בתשובה "מבנים חברתיים". למה זה ככה? זו לא שאלה תיאורטית ואולי אפילו לא פוליטית, אלא הזמנה לבדיקה עצמית.
תודה אורי. יכול להיות שהמילה "בלוג" קצת יומרנית מדי בשלב זה. אני עוד לא יודע מה יצא מזה. בינתיים אני משתעשע במדיום החדש..
יוסי – אני רוצה להרחיב את התשובה של אורי עוד קצת. אני חושב שמה שמטריד אותי זה בדיוק אותה דיכוטומיה משוקצת בין טבע לתרבות שמטרידה אותך. קצת קשה לי להסביר את זה, גם לעצמי, אבל נראה לי שאם אנחנו באים ואומרים ש"אין טבע. הכל מבנים חברתיים", אנחנו בעצם ממשיכים את אותה הדיכוטומיה, רק ששוללים את אחד הצדדים שלה. אני רוצה להיפטר מהדיכוטומיה.
במילים אחרות, אני רוצה שלהיגד של אמה שעיצבן אותך – "הגבר הוא המילה הכתובה. האישה היא החללים השקטים שבין המילים" – תהיה אותה משמעות כמו ההיגד "אלפי שנים של השתקה תחת הפטריארכיה לימדו את הנשים למצוא את מקומן במרווחים שחומקים מאחיזתה של הרשת השפתית". אני רוצה למצוא דרך להבין את שני ההיגדים הללו כשני צדדים של אותו מטבע. אגב, איך היית מתייחסת להיגד השני?
שלום יוסי. שלום עומר. עומר הבלוג שלך מעניין. נכנסתי ולמדתי. אם יהיה לי זמן אגיב שם. סיכמת יפה את ההבדל בין פורנוגרפיה לארוטיקה. מקסים. מתקשר לי לפסוק "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה."
יוסי – הפתיחה שלך את הדימויים היא התחלה. אני יכולה להזדהות עם ההתבוננות שלך על הדיכוי החברתי והשימוש לרעה בסטראוטיפים.
כשאני מתייחסת לגבר ולאשה אני מתייחסת לאיכויות של גברי ונשי. לפעמים האיכויות הן הפוכות בגבר או אישה כזאת או אחרת. היום פגשתי זוג הפוך כזה. הגבר הוא השתיקה והאישה היא המילים. וזה יפה.
מה שקורה בדור שלנו כראקציה לתפקידים המסורתיים של הגבר והאשה
זה שהגבר הופך לנשי יותר ומחובר יותר לרגשות
והאשה הופך לגברית יותר, מכוונת מטרה יותר, וקרייריסטית.
יש בזה יופי ויצירה של מקום מאוזן יותר בנפש אבל …
יש בזה גם סוג של ויתור על השלמה של הפכים. יש בזה ויתור על איכות של משיכה.
רבי שנאור זלמן מלאדי כתב כי כל יופי הוא התכללות של שני דברים הפכיים.
היום שיתפה אותי חברה בלימוד שלה על יכולת ההתמסרות. היא היתה פעילה ויוזמת
ופראית. ואיזה מתנה זה להתחבר למקום הפאסיבי. השקט. המתמסר. הנותן אמון.
אורי,
יש כמה סיבות שיכולה להיות תמונת עולם כמו זו שאתה מתאר, שתיים מהן מעניינות אותי יותר מאחרות:
1 – אנחנו נוטים להתעלם ממה שלא משתלב בתפיסת העולם שלנו (זו סיבה שמניחה שיש מציאות ויש תפיסה-של-מציאות ושהן עשויות להיות שונות. אני לא חושבת ככה [כי אני לא חושבת שיש "מציאות"] אבל זו עדיין סיבה מעניינת). כלומר, יתכן שלא תראה את הלסבית הלא-חתולית בעליל, כי היא פשוט לא תתאים לתמונה שיש לך בראש. אגב, יתכן שפשוט לא תראה אותה כלסבית מה שמביא אותנו ל:
2 – עצם הפעולות שאתה מתאר בונות את הזהויות שאתה מתאר, ולא להיפך. כלומר, מישהי נתפסת כלסבית *כי* היא רוצה לגור עם חתולות. כלומר, הפרקטיקה לא רק קודמת לזהות, היא גם מכוננת אותה. מישהי היא אשה *כי* היא נראית כמו אשה ומדברת בלשון נקבה. המגדר קודם למין ומכונן אותו (לא אני המצאתי).
הסיבה הפחות מעניינת לטעמי היא "כי ככה זה במציאות".
עומר,
איזה כיף שדרך השירשור הזה נודע לי עליו.
מזל טוב על הלא-בלוג
גם אני בעניין של השמטת הדיכוטומיה. היא נשמטת כשמבינות את "טבע" כקטיגוריה תרבותית. אני לא אומרת שאין ביולוגיה, אני אומרת שביולוגיה זה מדע שהוא תחום תרבותי עם ערכים וסובייקטיביות וכו' הטבע הוא מושג בתרבות.
באשר לשני המשפטים: המשפט השני הוא ההיפך מהראשון. בעוד שמהראשון משתמע מצב א-היסטורי נתון, טבעי ובלתי-משתנה ואולי אפילו רצוי, מהמשפט השני משתמע מצב היסטורי, משתנה, אולי אפילו לא רצוי ("השתקה" היא מילה המצביעה על משהו שאנחנו תופסות כשלילי). המשפט השני הוא פוליטיקה של שינוי, הראשון הוא פוליטיקה של שימור. אלה לא שני צדדים של אותו מטבע בעיני.
אמה,
החלוקה לתכונות גבריות ונשיות היא תרבותית והיסטורית. אין שום דבר שקושר בהכרח נשיות לפאסיביות. בתרבויות אחרות, בזמנים אחרים, אפשר בקלות לראות נשיות כאקטיבית. באותה מידה של שכנוע. לתרבות יש כח להציג קשרים כאלה (נגיד נשי=מתמסר) כטבעיים ולא היסטוריים וצריך לחשוד בהצגה הזו ולא להאמין לה בקלות. אין שום דבר רע בזה שכל אחד תמצא את כל הצדדים השונים באישיותה ויפתח אותם. הבעיה היא עם ההפכים המשלימים.
כל קטיגוריה תרבותית שמבוססת על ניגודים משלימים כאלה היא בעייתית בעיני. החלוקה לשני צדדים מפספסת המון (ה-מ-ו-ן) דברים שלא נופלים לאף אחד מהצדדים, וכמעט-תמיד יוצרת צד אחד מועדף מבחינת עוצמה פוליטית. כך גבר/אשה, כך אשכנזי/מזרחי, כך סטרייט/הומו.
היופי שמוצא הרבי שנאור זלמן מלאדי בהפכים המשלימים הוא מגניב לו כי מה שמעניק לו את העוצמה הפוליטית ואת התואר רב ואת האפשרות שאת תצטטי אותו ותדעי עליו זה שהוא נמצא בצד המרוויח של החלוקה להפכים משלימים. את ההיפך המשלים שלו (יעני זוגתו) מכירים פחות, נכון?
משיכה לא חייבת להתבסס על ניגוד. שתי לסביות מזרחיות שמגדלות חתולה לסבית מזרחית זה אחלה שבעולם והן לא צריכות לא גבר ולא אשכנזית ולא כלב/ה שי/תשלים אותן. גם אם הן לא "גבריות" במושגים המקובלים בכלל בכלל ושתיהן פמיות לחלוטין ואוהבות להתאפר ונגיד שגם החתולה.
משיכה שמבוססת על ניגוד עשויה להיות מבוססת על כח המשיכה של הדיכוי. הדיכוי גם הוא אירוטי ויש סקסואליזציה של יחסי כח בכל מקום (למעשה, הרבה מהמיניות שלנו בתרבות הזו מובנית כיחסי כח, לצערי). אם יש ניגוד חזק כמו בין גברים לנשים, שמביא איתו משיכה מינית חזקה, חובה עלינו לשאול אם זו לא אירוטיזציה של שליטה. לדעתי ברוב המקרים זה כן.
יוסי – נראה לי שהדיכוטומיה בין "טבע" ל"תרבות" מתבטלת בצורה יותר טובה אם מבינים "טבע" לא כאיזה גרעין פנימי, מהותי, א-היסטורי, אלא כמשהו שטבוע בי. אם מבינים כך את המושג "טבע", משתמע ממנו תהליך היסטורי של "הטבעה", בדרך כלל אלים, תמיד נתון לשינוי בלתי-פוסק, אבל בכל זאת זהו תהליך שמכונן אותי כפי שאני, והוא לא מתמסר בקלות למהפכות. אני לא מדבר כאן על טבע במובן הביולוגי בהכרח: בעיני גם התרבות היא חלק מהטבע שלנו. כי בדיוק כמו שאת מבינה "טבע" כקונסטרוקט תרבותי, אפשר לראות את התרבות כתהליך טבעי – היא טבועה בנו, ושינויים שקורים בה הם הטבע שלנו שמשתנה.
אני אתן לך דוגמא: עד לפני לא הרבה זמן, חלק מהטבע האנושי היה להיוולד כתוצאה ממפגש מיני בין גבר לאשה. בתקופה האחרונה התחילו לבוא א/נשים לעולם כתוצאה מהפרייה מלאכותית, ובמובן הזה הטבע האנושי התחיל לעבור שינוי, אבל עדיין יש צורך בתא-זרע ובתא-ביצית. מי יודעת אילו עוד שינויים הטבע האנושי יעבור בקרוב, בתחום הספציפי הזה? השמיים הם הגבול.
אם נחזור לנושא של גבריות/נשיות, נראה לי ברור שהטבע שלי כגבר הוטבע בי (בין השאר) על ידי אלפי שנות תרבות פטריארכלית. אני לא קיים כיצור "ביולוגי" קדם-תרבותי. אבל בעיני חשוב להכיר בעובדה שההטבעה התרבותית הזו מכוננת אותי, היא יוצרת את הטבע שלי. לגבָּי אין בה שום דבר מקרי או שולי. היא טבועה בי.
עומר, נראה לי שאני יכולה להסכים עם הפירוש הזה שלך למילה "טבע". וזה לא רק פירוש, זו קריאה רדיקלית של המושג
מה שמעצבן אותי זה שהמונחים "גבר" ו"אשה" מופיעים בשירשור הזה (יחד עם המטאפורות שלהם) כישויות לא פוליטיות, וצריך לומר, ולחזור ולומר בכל פעם שאיזו אידיאולוגיה מנסה להשכיח את זה, ש"גבר" ו"אשה" *** כמו גם "זכר" ו"נקבה" *** הם מושגים פ-ו-ל-י-ט-י-ם ואידיאולוגיים (כמו כל המושגים, אגב) ולא איזה ישויות נתונות שעליהן מולבש מגדר או מולבשת תרבות. מה שמרגיז אותי (וכן, אני מתרגזת עכשיו) זו הקלות הכמעט בלתי-נסבלת שבה אפשר לשכוח את הביקורת כלפי המושגים האלה ולאמץ ראייה מהותנית מנרמלת, בשם איזו אוטופיה כזו או אחרת שתגיע אם רק ניתן לטבע האמיתי שלנו להוביל.
אני סקרן לשמוע מה יש לאורי ולאמה לומר על זה, ויוסי – אני שמח על ההסכמה שלך
וסקרן לדעת אם את יכולה לקרוא את רשימת הדימויים של אמה דרך מושג הטבע-כהטבעה הזה (כלומר – כמצב היסטורי, לא "מהותי", של קבוצת א-נשים שאת מן הסתם לא נמנית עימן, שמעדיפים לזרום (כן, "לזרום"!) עם המצב הזה ולהפיק ממנו את המירב, ולא להיאבק כדי לחרוג ממנו). מה את אומרת?
אני לא יודעת אם בכלל "מותר" לי להגיב בשרשור הזה. אני אודה ואגיד שקראתי את הפוסט הספציפי הזה בלבד, לכן אין לו הקשר אידיאולגי כלל-בלוגיסטי רחב יותר, ושעשיתי את זה כי יוסי סיפרה לי על הדיון הזה ועניין אותי לקרוא אותו ולשפוט אותו בעצמי.
לאחר שכל זה נאמר, יש לי משהו נוסף לומר: ז-ה מ-ע-צ-ב-ן א-ו-ת-י. ממש. זה מרגיז אותי פוליטית ואישית, ואני חושבת שיש בזה סוג של השתקה (שאסביר אותה מיד). זה מעצבן אותי מספיק עד כדי שוויתרתי על "הרווח" במקלדת לטובת מקפיםכדי להגיד כמה זה מעצבן אותי. רציתי להשקיע.
כשאמה מדברת על "אכויות" "גבריות" ו-"נשיות" אני חושבת שהמונחים האלה סותרים זה את זה, אבל יותר גרוע מכך, הם מסמאות את הדיכוי שהוא הזהות. "איכות" זה כאילו משהו טבעי. קיים. בלתי תלוי. אמת.
"גבריות" ו-"נשיות" הן קטגוריות חברתיות שמיוצרות על מנת לכונן זהות ולהצביע על הבדלים מהותיים בין שתי הקטגורויות – ובכך לכונן שליטה.
קטגוריה הוא מושג של סדר. למה שאני ארצה לסדר משהו אם אני לא רוצה לשלוט בו?
עצם הרעיון שהמושגים האלה קיימים בפני עצמם אומר שאני תמיד אצטרך לבחון את עצמי מולם, שהם תמיד התקיימו גם אם יחליפו מקומות (גברים יפגינו תכונות נשיות ולהיפך). זה אומר שלעד אצטרך לבחור מקום בהררכיה המגדרית ושהיא חלק קבוע בהוויה האנושית. תמיד יהיה לי משהו לשאוף אליו בתור "גבר" או "אישה" למרות זה גם בסדר אם לא הצלחתי.
אני מסרבת לראות ככה את המציאות. אני חושב שכל זה קיים מכיוון שהורגלנו ופוקחנו על מנת לראות את העולם דרך קטגוריות ושאני בוחרת להשתחרר ממנה.
זה מוביל אותי למה שאורי אמר לגבי הקווירים שמקשטים והקוויריות שבונות. לדעתי זה קורה כי אנחנו עדיין לא משוחררות מרעיון המגדר, אלא מתכתבות איתו. הוא כה טבוע בנו שאנחנו לא מצליחות לייצר באמת "אפור" – אלא רק שחור ולבן ברזולוציה קטנה יותר. אני מאמינה שזה ישתנה כשנוציא לעצמנו מהראש את הרעיון שהקטגוריות האלה קבועות, איכותיות, בלתי תליות – אלא מיוצרות. ושננסה להפסיק תמיד לבחון ולשפוט את עצמינו את הסביבה ביחס למונחים האלה. אני מזהה אותם רק כי אני כה מורגל לחפש אותן. (פה אסתייג ואומר שכל עוד המונחים האלה קיימים, והם קיימים, התקיים סקסיזם. ולהתעלם ממנו לא יגרום לא להעלם – אלה רק להבין ולבקר אותו.)
שזה מוביל אותי לתגובה האחרונה של עומר לגבי אלה שמעדיפות לזרום. אני חושבת שזאת זכותם ובחירה שלהן ואין לי שום סיבה להקטין את זה. זה יהיה אקט כוחני.
אבל אני גם חושבת שהתרבות שלנו והחברה שלנו הופכת את הזרימה לכ"כ קלה, ש-למה שאני אקום ואבקר ואשמיע קול שאפשר גם שלא. יש לי את כל מה שאני צריך הרי, לא? לגיטמציה וקבלה מהסביבה שלי, הזדמנות לחיות בשקט. אז אני גילית שזה לא עובד לי – שהשקט הזה בסך הכל מנסה לגרום להכניס את העולם סביבי למסגרות שיאפשרו לכסף ולסמכות לשלוט בי. כי חס וחלילה שמשהו השתנה. זה גרם לי לרצות להתחיל להתחיל לחפור בעצמי ובתרבות שלי ולנסות להבין איזה שקרים לא נוחים לי ומאיזה אני רוצה להפטר – אבל זה קשה. כי הם טבועים כ"כ עמוק שכדי להבין אותם אני צריך לחפור בבשר שלי עצמי כדי לחשוף את התפרים, כי למדתי להרגיש שזוהי מהותי ואני צריכה להתאמץ כדי להבין את זה כמשהו נפרד. והתהליך הזה כואב ומטיש הרבה פעמים, לכן זה בסדר גמור לזרום – אני פשוט בחרתי שלא. כי לי יותר טוב ככה. כי אני מסוגל לאהוב ככה הרבה יותר ולזהות אהבה בכל מקום. וזה גרם לי להשתדל לתת לאנשות מסביבי שאני אוהבת להיות מה שהן, ולא לנסות לגרום להן להתאים לקטגוריות שלי: להחליט אם הן מהות נשית בהוויה גברית, מהות גברית בהוויה נשית או מהות חתולית בהוויה קרוקודלית. הם פשוט הן. בהוויתם התמיד-משתנה ותמיד גודלת והלכן-לא-זקוקה-לקטגוריות-וקיטלוג. בכך שאני מקטלג אותם מקב אותן ומונעת מהם את ההתפתחות.
אני מריש הרבה יותר טוב עכשיו שזה יצא. אני אפילו כבר לא כועסת
לא התכוונתי לעצבן, להרגיז ובטח לא להשתיק. העליתי שאלות שיש לי ואני מודע לפער בין ההווה שלי לעבר הקווירי ששואל שאלות אחרות, ובכל זאת מסרב להכיר בתהום שלא ניתן לקפוץ או לעופף או לדמיין גשר מעליה.
אני חושב ששאלת המחקר העיקרית של חיי היא הפרדה בין הטבע האמיתי שלי לקונבנציות חברתיות-תרבותיות שהוטבעו בי, אבל כרגע מעניינים אותי יותר החיים עצמם מאשר הפילוסופיה והתיאוריה.
ולכן אני שואל את עצמי: אם אני חי על פי "ראייה מהותנית מנרמלת" איך זה שהנשים בקהילה האוטופיסטית שבה אני חי הן מועצמות (יחסית) והגברים בה משילים או השילו (יחסית) את שריון הפטריארכיה?
הדימויים שאמה ציינה הם לא רק תוצר של זרימה עם ההיסטוריה הפטריארכית הם גם פירות של מחקר פנימי, אישי וקהילתי. כאן כבר קשה להפריד בין התוצר לפרי, אבל רק כדאי להיזהר לבל נשגה בבעלתנות חדשה של התיאוריה הקווירית על "הטבע".
אני חושב שרק חיים משותפים יכולים לאפשר לנו למצוא את המקומות האפורים שהם הכי מעניינים, המקומות שבהם אנחנו מגלים-ות מי אנחנו לא רק מתוך השוואה או תגובה לצד השני, ולכן מאחל לנו חיים של חקירה הגותית (תיאורטית) אך גם פיזית (ממשית) שהיא מאתגרת (שואלת שאלות) אך גם מאותגרת (בודקת מנין באות השאלות). מאחל לקהילה הקווירית מרחבים מוגנים, עמוקים ומתמשכים (מעבר ל"אזור אוטונומי ארעי") ומאחל לי כמה שיותר קוויריות רדיקליות בקהילה שלי שיאתגרו אותי ואת הקונבנציות שדבקו בי ובקהילתי.
נורמה של קיום יחסי מין ללא קונדום מסווגת תחת השלה של הפטריארכיה או העצמת נשים?
עצם האמונה שיש לך טבע "אמיתי" בנפרד מ"קונבנציות חברתיות-תרבותיות שהוטבעו בי" היא הצלחה מסחררת של אותן קונבנציות. זה שאתה "מחפש" את עצמך ו"מגלה" את עצמך במקום להמציא את עצמך זו ההצלחה של התרבות.
סליחה על קטנות האמונה, אבל מסיפורים שאני שומע מתושבות תמרה על תמרה, ואני מודה שזה לא בדיוק נחשב להתנסות ממקור ראשון, לא נראה לי שאתם שם מעבר לפטריארכיה.
יוסי אהוב,
מתוך הציניות שלך אני מזהה שמשהו בך ננגע או נפגע ואני רוצה להבהיר שזה לא נעים לי.
לא נעים לי לגלות שמשהו שאני חושב/מרגיש/עושה/כותב פוגע בך, ולא נעים לי שכעסים שלך מתפרצים כלפי אולי גם בלי קשר אלי.
אין בתמרה נורמה של קיום יחסי מין ללא קונדום.
לא, אנחנו לא מעבר לפטריארכיה, אבל אנחנו מנסות לחקור את הפצעים והצלקות מאלפי שנות שלטון גברי אלים ולהכין את הקרקע לתרבות חדשה – מטריאכלית או פוסט-פטריאכלית או פשוט "להמציא את עצמנו" מחדש.
אתה מכיר אותי מספיק טוב כדי לדעת שאני לא רודף אחרי כיבודים, ובכל זאת חסר לי קצת כבוד הדדי בדיאלוג הזה. כבוד לדרכים השונות.
בהערכה גדולה,
אורי.
אורי, אני מצטערת ומתנצל. עדיין לא יודעת להגדיר מה בדיוק פקע בי בשירשור הזה, אבל אני ממשיך לחשוב על זה. מאחלת הרבה טוב בדרך השונה שלך ושלכןם.
גם אני מעריך אותך הרבה.
סליחה,
יוסי
הגבר הוא השמים האשה היא האדמה.
הגבר הוא השביל האשה היא כל הנוף שמסביב לשביל.
הגבר הוא המילה הכתובה. האישה היא החללים השקטים שבין המילים.
הגבר הוא הקו. האשה היא ההעיגול.
הגבר הוא פתיל הנר. האישה היא השעווה.
הגבר הוא השמש האשה היא הירח.
והטרנסקסואל יושב בצד ואומר – תגידו, איפה אתם חיים???!!?!!#!@#!@!@$#$$#$!@
אנליסטים הסבירו את ירידת מחיר חבית הנפט בעליה ברזרבות הנפט של ארה"ב, ירידה בביקוש לנפט בעולם (מסימני המיתון, למשל: ירידה בנסועה של הנהגים האמריקאים).
וגם אם לא יהיה יותר נפט וגם אם כן, אולי כדאי לשמור זרע בבנק הזרע ואז לעשות ניתוח עיקור.