ומחר ישאני גל, אל יודע אנה…

לפוסט זה (כמו למסעותיי בעולם הגדול) מתלווה פסקול.

אני מפליג, אני שט
שוב הביתה, חוצה את הים
אני מפליג, המים סוערים
להיות קרוב אליך, להיות חופשי

ליסבון. אוריינטה אהובתי, תחנת הרכבת הנאמנה, התחפשה הפעם לעץ קריסמס ענק. כמה רעש שם בחוץ. שקט בבקשה. שלח לי שקט. רשימת המטלות שלי אבדה ואני לומד להשלים. לא להשלים (לשחזר) את המטלות אלא להשלים (לעשות שלום) עם שחרורי מהן. זה זמן קציר. לקטוף ולהמשיך הלאה. להפליג. יש לי אהוב בכל נמל, סאונה בכל עיר, קומונה בכל חור. רק שחורים והיספאנים מחכים איתי לאוטובוס שיבוא. אני מאמין שיבוא.

עם השנים נוצרה הכרות אינטימית ביני לבין תחנות הדלק והקפיטריות המעושנות שברחבי האוטוסטרדות שבאירופה. עוד באירופה הוא היה סקפטי. עכשיו קפוא בחוץ ואני ממתין שתיגמר כבר ההפסקה של 20 הדקות (תמיד אני מנחש כי ההכרזות בפורטוגזית). אני משווה את איכות המים בשירותים השונים, נזכר בשיחה עם בחור אנגולי מלפני כך וכך בדרך משם לשם. אלה מקומות ללא לאום וגם ללא זהות מגדרית. תמיד בדרך. רק הירח מזכיר לי מנין באתי ולאן אני הולך.

אני עף, אני מעופף
כמו ציפור חוצה את השמיים
אני עף, עננים גבוהים חולפים
להיות איתך, להיות חופשי

מדריד. ביציאה מהמטרו, בדרך ללילה בסאונה בין אוטובוסים, פגשתי את אלוהים. באופן לא מפתיע היה לו שיער לבן ארוך וגם זקן. מאז שישב בכלא בהודו (אליה הגיע ברגל מישראל) הוא שומר שתיקה אדוק. במילא לא מקשיבים לו, הוא טוען, אז למה להתאמץ? במקום זה הוא ממלא מחברות בכתב צפוף שנושא רעיונות מבריקים ולעיתים סתומים. בשתיים בלילה לא יכולתי לסרב לארוחה לא טבעונית. לך תגיד לא לאלוהים כשהוא מציע פירות עם יוגורט. בשש בבוקר הוא העניק לי את הנייר עליו התכתב איתי ואת המסר העיקרי: לחיות בהווה.

בהווה הכל מושלג מסביב וההודי השיכור שלידי לא נותן מנוחה. שיעור עבורי בלהקשיב, לצאת מההולגרם שלי, להביט בתמונה של העולם שצמא למגע, להרחיב את מעגל החמלה שלי. ובהווה אחר אני מול מחשב בפאריס ממתין לטיסה ומקשיב לאתי אנקרי.

אסקנדה. חזרה למסע. פגשתי אקטיביסטים מאושרים. בסוף העולם ימינה, 20 דקות הליכה בבוץ מתחנת הרכבת, חיה לה קהילה בת 15 נפשות (כולל ילד בן 10 ועוד אחד שאמור להיוולד בימים הקרובים), שהפכה למוקד עלייה לרגל לאנרכיסטים-אקולוגים מכל העולם.

רצה הגורל והערב זוהי פגישת העבודה השבועית בה כולם מתכנסים לסריגה והוצאת זרעים במקביל לפטפוטים משמימים על התנהלות הבית. כך למשל, אני עד לדיון של יותר מ- 20 דקות בנושא: "בחירת השיטה לאיסוף הכסף לחלב". טובי המוחות והלבבות מכלים דקה ועוד דקה בשאלה הגורלית האם פעם בחודשיים או מידי שבוע, האם להוריד מדמי הכיס או לאסוף בכובע… ובכל זאת מעורר השראה או לפחות געגועים להקרבה הכביכול מובנת מאליה מתוך המחוייבות לקבלת החלטות בקונצנזוס.

בסוף הפגישה קרלוס מסיים לסרוג את הנעל לבנו שעדיין בבטן. הוא מביט במוצר הזעיר ודומע. זוהי, גבירותיי ורבותיי, קהילה בת-קיימא שאליה אפשר להביא ילד לעולם. אני מתבקש להעביר ערב על תמרה והסקרנות והשפה המשותפת מעוררות תקווה לשיתוף פעולה בין-קהילתי.

האם אתה שומע אותי? התשמע קולי?
מבעד ללילה החשוך, כה רחוק
אני גוסס, לנצח מנסה
להיות איתך, הו אלוהים, להיות חופשי.

השמש שקעה ואני עדיין כלוא ברכבת. כנראה שאני אוהב את זה. אחרת למה אני בוחר שוב ושוב בשעות ארוכות של מסע? מעבר להשקטת המצפון האקולוגי ומעבר לנופים שמסביב – אני אוהב לסוע אל הלא נודע. לא להתחייב מראש לזמן ויעד, להגיע לקופה ולבקש כרטיס, לעלות לרכבת ולא להיות בטוח שיש כרטיס, לאבד זהויות בין גבולות, לא לעצור – להמשיך לנסוע, לתת ללב להפשיר, לפנטז על סקס בשירותים, לסיים את שני הספרים שבתיק, לישון בישיבה, להתאהב בהיחבא, לצאת מהתחנה ולגלות עיר חדשה שהיתה רק קונקשן על הכרטיס, לפגוש בסבתא שילדיה פזורים בין ברצלונה, לונדון, פאריס ובייג'ין. גברת מריה חשוש שמשתמשת בפרפיום של סבתא פאני ז"ל, כמו גם הליפסטיק הורוד המצחיק. גם כתב ידה רועד כמו של סבתי: זהו לא רעד של זיקנה אלא של חוסר ביטחון מול העברית.

פאריס. שבתי אליך מכורה. מאז השחרור זוהי בירת אירופה שלי. עולה לרגל שוב ושוב ומתארח כל פעם אצל זוג הומואים בורגני אחר: פעם אצל עמיר ויוסי, אחר כך אצל דורי ומושיק וכעת אצל עידן ואלכס. מפגש עולמות שבו הרעות (נשאוך בלי מילה) מצמקת את התהום. גם בחורף האפור העיר הזו כל-כך יפה.

לייפציג. בדרך לדובדבן העמקת האהבה עם סילקה בעיר המהפכנית, אפשר להריח שהשירותים באוטובוס מלאים, אפשר לזהות שהנהג מעשן בהיחבא, אבל כבר אי אפשר להבליג על כך שהוא משמיע לכולנו את המיטב שבמוסיקת הטכנו לפנים. שרדתי, הגעתי, יגעתי, מצאתי, אני מאמין. שלושה ימים של עשיית אהבה, חבורה עליזה שמשחקת בקהילה, חברים טובים מתמרה בחופשת מולדת ואהבה כל הזמן. אשרי אדם שיש לו זרועות לנחות בהן בתום מסע מתיש.

אתמול בערב עצר האוטובוס האחרון בדייקנות גרמנית. "לאן?" שאל הנהג. "לאמא, לאמא שלי בבקשה" עניתי. "יאללה, עלה!" חייך אלי. הנה אני בא.