כמה פעמים צעדתי בזמן השקיעה של כניסת שבת בשדרות רוטשילד בתל-אביב, אחרי הפגנה בשטחים, ושרתי לעצמי וליושבי בתי הקפה את “כלבים משוגעים” של אהוד בנאי. שיר על הפאשיזם, על הפחד, על הטירוף בעולם, ועל האסקפיזם, ההדחקה והשיכחה. מול המציאות שבחוץ מגיפים התל-אביבים את התריסים ובונים חומה של עציצים. מנתקים את הטלפון ומקווים שמתחת לשמיכה יעלמו כל הפחדים. כי הרי צריך לשמור על הילדים מהכלבים המשוגעים שמסתובבים חופשי בעולם.
בקלנוע פריסאי שמקרין סרטים מאפריקה (כן, אנחנו על המפה) הם הגיעו: כלבים משוגעים רצים ברוטשילד. הפנטזיה שלי מתגשמת בדוקומנטריה מצויירת. “ואלס עם באשיר” – עוד אירוע תרבותי בעברית שכמעט החמצתי. שריטה בתודעת השלום שלי.
בניסיון להתאושש מהלם הקרב אני פותח אחרי ההקרנה את “טראומה והחלמה” של ג’ודית לואיס הרמן שהיה התנ”ך של הטי-טים, קבוצת אקטיביסטיות/ים שהציעו תמיכה נפשית לאקטיביסטים/ות. אני מדלג ישר לפרק על תהליך ההחלמה: קודם כל השבת הביטחון, אחר-כך זכירה ואבלות ורק אז קשר מחודש עם החיים הרגילים. כמה חשוב – לזכור ולהתאבל. כלומר, לא לשכוח עוזר לסלוח: “מלאכת השחזור מחוללת תמורה בזיכרון הטראומטי ומאפשרת למזגו בסיפור חייו של הנפגע”.
אז אחרי שכבר איווררתי את הטראומות האקטיביסטיות שלי (האצבעות השבורות בז’נבה, הדם במסחה, החנק עם הכאפיה בגליינאיגלס, הלילה באבו-כביר, לימור בבלעין וענן הגז, הדמעות והפחד שליווה את שלל הפעילויות…) – אני מנסה לשחזר את הטראומות ששכחתי: מלחמת המפרץ והטירונות.
ינואר 1991. האולטימטום שהציב בוש תם. אני מתעורר באמצע הלילה לקול צפירות האזעקה. אני לא מסתפק במסיכה ונכנס לתוך שקית איזבל כתומה ומוסיף מעיל גשם. מסקינטפ וסיוטים על זכוכיות מתנפצות, גז חרדל שחודר, סוף העולם. אז לא רק שלא היה בית-ספר וצפיתי ב”זהו-זה” ו”העולם הערב” וזכיתי בתחרות ציורים בעיתון, היה גם פחד מוות. מוות שראיתי בטלוויזיה בסרט שדימה את השפעותיו של הגז הקטלני על בני אדם. מאז צלילים דומים לסירנה מקפיצים אותי, אפילו אם זה אופנוע שמתניע בכפר שליו בדרום פורטוגל.
נובמבר 1997. הפחד ממותו של האינדיבידואל תחת המדים, החובה לציית, הנשק והמקלחות המשותפות. זוכר דמעה של גלעד במיטה לידי וזוכר גם קללות אין קץ על אשכנזיותנו הגבנ”צית – חבורת גל”צניקים בין טבחים ונהגים. איומים, קללות ואלימות. זיוף הפטור משמירה בלילה לא מנע ממני לעמוד שלוש שעות במגדל השמירה ולשיר מהתחלה ועד הסוף את “עלובי החיים” במקום לשנן את המשפט “עצור או שאני יורה” בערבית. בסוף לקחו אותנו למחנה 109 שבו מלמלנו כמו מנטרה את שלל הסכנות שאורבות לנו מסביב. נדמה ששם הכל היה מותר. למפקדים. שם ירינו. שם בכינו. שם היינו חייבים לשכוח.
יאללה, יאללה. מתלונן על טירונות 02. ובכל זאת, מסרב לשכוח מתוך כבוד לעצמי, מתוך כבוד לחיים. לבל תפציע פתע מלחמת לבנון נוספת ואמצא את עצמי צועד באבן גבירול מוקף בשוטרים שמגינים עלי מעם זועם שרוצה להשכיח אותי. כמו שמוסיף ההיסטוריון הצרפתי ארנסט רנאן בחיבור “מהי אומה?”: “שיכחה היא גורם מכריע בבריאתה של אומה. חקירה היסטורית מאירה על מעשי אלימות אשר אירעו במקורו של כל מערך פוליטי. המהות של האומה טמונה בכך שלכל הפרטים בה יש הרבה דברים במשותף וגם שהם מחוייבים לשכוח הרבה דברים”.
ובאמת מה יותר מבעס מהטבח בסברה ושתילה? שאריאל שרון, שנמצא לא כשיר לשמש כשר ביטחון, נבחר אחר-כך לראש הממשלה. ומה יותר מבעס מרצח רבין? שביבי נבחר אחר-כך לראש ממשלה. ויותר מבעס מזה? שהוא ייבחר שוב. עם פגוע טראומה מתעקש לשכוח, מסרב לזכור, מכור לכאב ופחד. יש רופא/מטפל/הילר בקהל?
שאלה פשוטה יותר: אני עדיין מחפש את הסרט שאחרי הטראומה.
ציטוט נוסף מהספר "טראומה והחלמה" (בהקשר קהילתי): "גרעין חווית הטראומה הנפשית הוא הנישול מכוח והניתוק מן הזולת. לכן ההחלמה מבוססת על העצמה ועל יצירת קשרים חדשים: ההחלמה יכולה להתנהל רק בתוך הקשר של יחסים, היא אינה יכולה להתרחש בבידוד… הסולידריות של הקבוצה היא ההגנה החזקה ביותר מפני אימה וייאוש, והתרופה החזקה ביותר נגד חוויה טראומטית".
פינגבאק: החיים כנמשל » ארכיון » עיר מקלט
פינגבאק: החיים כנמשל » ארכיון » אני טקסט פוליטי