<?xml version="1.0" encoding="UTF-8"?><rss version="2.0"
	xmlns:content="http://purl.org/rss/1.0/modules/content/"
	xmlns:dc="http://purl.org/dc/elements/1.1/"
	xmlns:atom="http://www.w3.org/2005/Atom"
	xmlns:sy="http://purl.org/rss/1.0/modules/syndication/"
		>
<channel>
	<title>&#8235;תגובות לפוסט: &#34;יחידת ההסרטה&#34;&#8236;</title>
	<atom:link href="http://www.meta7.net/uri/140.html/feed" rel="self" type="application/rss+xml" />
	<link>http://www.meta7.net/uri/140.html</link>
	<description>&#8235;“רציתי לדעת הכל, להיות אדם שלם”. (יונה וולך)&#8236;</description> 	<lastBuildDate>Tue, 07 Feb 2012 12:26:12 +0000</lastBuildDate>
	<sy:updatePeriod>hourly</sy:updatePeriod>
	<sy:updateFrequency>1</sy:updateFrequency>
	<generator>http://wordpress.org/?v=3.0.1</generator>
	<item>
		<title>&#8235;מאת: החיים כנמשל &#187; ארכיון &#187; אני טקסט פוליטי&#8236;</title>
		<link>http://www.meta7.net/uri/140.html#comment-771</link>
		<dc:creator>&#8235;החיים כנמשל &#187; ארכיון &#187; אני טקסט פוליטי&#8236;</dc:creator>		<pubDate>Tue, 25 May 2010 13:48:39 +0000</pubDate>
		<guid isPermaLink="false">http://meta7.net/uri/140.html#comment-771</guid>
		<description>&#8235;[...] אני יוצא מהקולנוע, ושוב - כמו אחרי &#8220;ואלס עם באשיר&#8221; בפאריס - העולם מסביב אדיש למלחמה, ואדיש אלי, ומי בכלל מכיר אותי בעיר הזו ולמי בכלל אכפת. אכפת לי. אכפת לי מהלבנונים הכבושים והמושפלים, אכפת לי מהחיילים הישראלים שמאבדים את צלם האנוש, אכפת לי מאמא שלהם שמאבדת אותם לדעת, אכפת לי מה&#8221;טרוריסטים&#8221; או &#8220;לוחמי החירות&#8221;. אכפת לי מאדמת ארץ הקודש הכנענית. אכפת לי. אני מבין עד כמה הזהות וההזדהות הלאומית מפעילה אותי ועדיין נוגסת בבסיס אישיותי ומחשבתי והתנהגותי. אני מבין עכשיו שגם הפעילות האנרכיסטית בפסלסטין התקיימה מתוך הזדהות טוטאלית, הזדהות הזדהותית (כלומר לא מודעת ותגובתית) עם הישראליות. רק כאן, ברחובות ליסבון, אני מזהה את האנרגיה הגבוהה והמושכת של מלחמה ובמיוחד של חיים בצד מלחמה. זה יותר סקסי לצאת מצפייה ב&#8221;לבנון&#8221; לרחבת הסינמטק בתל-אביב. שילוב של תחושת שייכות עם ביקורת קיומית או קיום ביקורתי. אני מגלה כמה תחושת ה&#8221;אור לגויים&#8221; קרובה לתחושת ה&#8221;חושך לגויים&#8221;: גאוות יחידה מיוחדת במינה לטוב או לרע, לפטריוטיזם או לביקורתיות החתרנית. [...]&#8236;</description> 		<content:encoded><![CDATA[<div style='direction: rtl;'>
<p>[...] אני יוצא מהקולנוע, ושוב &#8211; כמו אחרי "ואלס עם באשיר" בפאריס &#8211; העולם מסביב אדיש למלחמה, ואדיש אלי, ומי בכלל מכיר אותי בעיר הזו ולמי בכלל אכפת. אכפת לי. אכפת לי מהלבנונים הכבושים והמושפלים, אכפת לי מהחיילים הישראלים שמאבדים את צלם האנוש, אכפת לי מאמא שלהם שמאבדת אותם לדעת, אכפת לי מה"טרוריסטים" או "לוחמי החירות". אכפת לי מאדמת ארץ הקודש הכנענית. אכפת לי. אני מבין עד כמה הזהות וההזדהות הלאומית מפעילה אותי ועדיין נוגסת בבסיס אישיותי ומחשבתי והתנהגותי. אני מבין עכשיו שגם הפעילות האנרכיסטית בפסלסטין התקיימה מתוך הזדהות טוטאלית, הזדהות הזדהותית (כלומר לא מודעת ותגובתית) עם הישראליות. רק כאן, ברחובות ליסבון, אני מזהה את האנרגיה הגבוהה והמושכת של מלחמה ובמיוחד של חיים בצד מלחמה. זה יותר סקסי לצאת מצפייה ב"לבנון" לרחבת הסינמטק בתל-אביב. שילוב של תחושת שייכות עם ביקורת קיומית או קיום ביקורתי. אני מגלה כמה תחושת ה"אור לגויים" קרובה לתחושת ה"חושך לגויים": גאוות יחידה מיוחדת במינה לטוב או לרע, לפטריוטיזם או לביקורתיות החתרנית. [...]</p>
</div>
]]></content:encoded>
	</item>
	<item>
		<title>&#8235;מאת: החיים כנמשל &#187; ארכיון &#187; עיר מקלט&#8236;</title>
		<link>http://www.meta7.net/uri/140.html#comment-770</link>
		<dc:creator>&#8235;החיים כנמשל &#187; ארכיון &#187; עיר מקלט&#8236;</dc:creator>		<pubDate>Mon, 28 Sep 2009 11:41:49 +0000</pubDate>
		<guid isPermaLink="false">http://meta7.net/uri/140.html#comment-770</guid>
		<description>&#8235;[...] 28/09/2009 - 13:41  מאת אורי אילון  בדרך חזרה בטרמפים מיבניאל אני מגלה שככל שמתקרבים לתל-אביב אנשים פחות נחמדים או שפשוט פחות עוצרים. חייל בסוף השירות שלו שנוסע לבקר את חברתו במחנה 80 סקרן לגבי תמרה אבל מפסיק לדבר איתי אחרי שעניתי על שאלתו: אז איך הסכסוך יכול להסתיים? אני נתקע בערך שעה עם בטריה ריקה ובלי כסף בכלל, במחנה 80 מול עמדת השמירה שבה שמרתי אני בטירונות לפני 12 שנים בדיוק. אני שר לאונרד כהן חזק בתקווה שהחייל על המגדל ישמע וגם אלוהים. שישלח כבר טרמפ. מכונית עוצרת. הנהג צעיר, יפה עם רסטות. הוא שואל לאן ואני אומר שאני ממשיך איתו בכל מקרה, לא משנה לאן. הוא מחייך ואנחנו יוצאים לדרך. לפני שנתיים הוא יצא על קב&#8221;ן ועכשיו הוא בדיוק חזר מטיול פסטיבלי טראנסים באירופה. כשאנחנו מתקרבים לגלילות הוא מציע לי ג&#8217;וינט. ברוך אתה ג&#8217;ה בורא מיני קטורות ומחלץ טרפיסטים בגלקסיה. [...]&#8236;</description> 		<content:encoded><![CDATA[<div style='direction: rtl;'>
<p>[...] 28/09/2009 &#8211; 13:41  מאת אורי אילון  בדרך חזרה בטרמפים מיבניאל אני מגלה שככל שמתקרבים לתל-אביב אנשים פחות נחמדים או שפשוט פחות עוצרים. חייל בסוף השירות שלו שנוסע לבקר את חברתו במחנה 80 סקרן לגבי תמרה אבל מפסיק לדבר איתי אחרי שעניתי על שאלתו: אז איך הסכסוך יכול להסתיים? אני נתקע בערך שעה עם בטריה ריקה ובלי כסף בכלל, במחנה 80 מול עמדת השמירה שבה שמרתי אני בטירונות לפני 12 שנים בדיוק. אני שר לאונרד כהן חזק בתקווה שהחייל על המגדל ישמע וגם אלוהים. שישלח כבר טרמפ. מכונית עוצרת. הנהג צעיר, יפה עם רסטות. הוא שואל לאן ואני אומר שאני ממשיך איתו בכל מקרה, לא משנה לאן. הוא מחייך ואנחנו יוצאים לדרך. לפני שנתיים הוא יצא על קב"ן ועכשיו הוא בדיוק חזר מטיול פסטיבלי טראנסים באירופה. כשאנחנו מתקרבים לגלילות הוא מציע לי ג'וינט. ברוך אתה ג'ה בורא מיני קטורות ומחלץ טרפיסטים בגלקסיה. [...]</p>
</div>
]]></content:encoded>
	</item>
	<item>
		<title>&#8235;מאת: אורי אילון&#8236;</title>
		<link>http://www.meta7.net/uri/140.html#comment-769</link>
		<dc:creator>&#8235;אורי אילון&#8236;</dc:creator>		<pubDate>Mon, 29 Dec 2008 14:04:33 +0000</pubDate>
		<guid isPermaLink="false">http://meta7.net/uri/140.html#comment-769</guid>
		<description>&#8235;ציטוט נוסף מהספר &quot;טראומה והחלמה&quot; (בהקשר קהילתי): &quot;גרעין חווית הטראומה הנפשית הוא הנישול מכוח והניתוק מן הזולת. לכן ההחלמה מבוססת על העצמה ועל יצירת קשרים חדשים: ההחלמה יכולה להתנהל רק בתוך הקשר של יחסים, היא אינה יכולה להתרחש בבידוד... הסולידריות של הקבוצה היא ההגנה החזקה ביותר מפני אימה וייאוש, והתרופה החזקה ביותר נגד חוויה טראומטית&quot;.&#8236;</description> 		<content:encoded><![CDATA[<div style='direction: rtl;'>
<p>ציטוט נוסף מהספר &quot;טראומה והחלמה&quot; (בהקשר קהילתי): &quot;גרעין חווית הטראומה הנפשית הוא הנישול מכוח והניתוק מן הזולת. לכן ההחלמה מבוססת על העצמה ועל יצירת קשרים חדשים: ההחלמה יכולה להתנהל רק בתוך הקשר של יחסים, היא אינה יכולה להתרחש בבידוד&#8230; הסולידריות של הקבוצה היא ההגנה החזקה ביותר מפני אימה וייאוש, והתרופה החזקה ביותר נגד חוויה טראומטית&quot;.</p>
</div>
]]></content:encoded>
	</item>
</channel>
</rss>

