זה לא נוח

ארנה קזין הנערצת כתבה ספר חדש: "על הנוחות" שבו היא נכנסת בעדינות, בחריפות ובאינטימיות בבורגנות. לנוח זה להישאר במקום – היא מזכירה. המילה "מותרות" הפכה למיותרת וכך הבורגנות עצמה למובנת מאליה – היא מתריעה. היא מסירה את חליפת הזהות הלסבית לטובת הזהות הקווירית הנזילה. היא מפרטת כיצד המים המינרלים הם סמל האלימות הקפיטליסטית ואף מחברת בין קנייה חסרת אחריות באיקיאה לתוכנית ההתנתקות שמסירה את אחריותנו מעזה, ובין השלט הרחוק העצלני לגדר ההפרדה שמרחיקה את הערבים.

היא צודקת. ובכל זאת, אני רוצה לכתוב על הנוחות שבאי הנחת. ארנה ("זה לא שחסרה לי ו', את מבינה, זה שיש לי קמץ קטן") מתלוננת אבל ממשיכה כאילו ההתלוננות עצמה ולא המעשה ממרקת את המוסר. זהו אי נחת שהפך למעין אידיאולוגיה כשלעצמו. היא מצטטת את אדורנו: "לא להרגיש בבית בביתי שלי – זהו היום מרכיב יסודי של המוסריות", ואת זיגמונד באומן: "לאמנות, כמו גם לאמנים, עשויה להיות יותר ממולדת אחת. במקום להיות חסר בית אפשר להרגיש בבית בבתים רבים, ובכל אחד מהם להיות בפנים ובחוץ בעת ובעונה אחת". ואני מסכים. כלומר – בהוויתנו שהפכה לבשר מבשרה של הקפיטליזם, הפטריארכיה והגזענות תמיד יש מקום להטלת ספק ובחינה "חיצונית". אבל זה עדיין משאיר אותנו במרחב פוסט-מודרניסטי עמום שאוחז באי-נחת מנומנמת משהו.

הספר מסתיים במסקנה המבעסת: "עולם כמנהגו נוהג, דבר לא ישתנה… לא נשגה באשליות, לא ניצמד לקרן זווית, גם לא להשתחררות העצמית. גם לא לביקורת התרבות". כלומר, באירוניה עצמית היא מבטלת את הספר ואפילו את המלצותיו (הבורגניות למדי): להצטרף לפעילות נגד מחסומים, לסוע ברכבת ולשתול עשבי תבלין בגינה המשותפת.

אני לא מוותר עדיין ושואל: איפה אני נכנע לנוחות? למשל, אני מתעצל לרדת לרחוב ולהתקשר מהטלפון הציבורי ומעדיף לעשות שיחה מהסלולרי של ידידי. לרוב אני מעדיף טיסה על פני הפלגה ולעיתים מונית על פני אוטובוס. אני קונה חלב סויה (לפעמים אפילו של תנובה!) כי זה הרבה יותר נוח מלקנות פולי סויה (או לגדל בעצמי!), להשרות, לטחון, לסנן ולצנן. ויותר חשוב – אני נמנע בינתיים מלהתקשר לשלושת חבריי שהיו הטובים ביותר והיום קיים קונפליקט שקט בינינו שדורש תשומת לב מיוחדת. הרבה יותר נוח להימנע מעשיית שלום, הרבה יותר מפחיד לצאת עם טלכרד וכפכפים לרחוב (מי יודע את מי אפגוש ועל מה אצטרך לדבר…), הרבה יותר מלכלך לטחון את הסויה.

אז בכל זאת, אני מודה על הספר הזה שיכול להוות תזכורת ואולי תמרור אזהרה לי ולחבריי שהופכים השנה לבני שלושים ומבקרים ביותר חתונות של חברים ופחות במפגשים משמעותיים עם החברים, מצמצמים ומגדרים יותר את האינטימיות ושואלים פחות את השאלות הקשות: "קשה להבין מהם חיים, מהי חיות, ללא מרקם מרתק וחשוב של יחסים עם המלאכה… עם הרעיונות שנולדים רק במפגש בין אנשים… תרבות הנוחות אינה התרבות הטבעית לאדם. היא כל כולה הסחת דעת רבתית שנועדה להסתיר מלחמה נמשכת – של בעלי האמצעים נגד העניים, נגד המוות, נגד כדור הארץ, נגד עצמם. והסחת הדעת הזאת אינה מרסנת את החורבן אלא מאיצה אותו".

וכאן יש לסיים, כי בימים אלה, לצד התרגשות גדולה וכיף גדול של ביקורים מרגשים ונסיעות במרחבים קסומים, המוות הפך לי לרע קבוע המנקר שוב שוב ומזכיר לי: חיה!