[...] Uri Ayalon on his blog has a very generous report and discussion (in Hebrew) of my talk at Salon Mazal about leadership and power in activist networks. [...]

יוסי – קצת התעניתי ובסוף גם עניתי.

שי – אכן סערה ואכן רגשות. את הטעויות אני משאיר כדי שאזכור את הסערה. חג שמייח בדיעבד ותודה על החוט שבינינו. שלא יינתק.

טלי – תודה על האדיקות וההתקרבות לרגע. שמח לשמוע שהצלחת לצאת משואב האבק התל-אביבי ומאושר לשמוע על חיפושים חדשים לבנייה של אלטרנטיבה. אם תרצי עזרה בהפצה של בשורת ההתקהלות הצפויה לקראת ההתקהלות הנחוצה – אשמח לסייע. וחוץ מזה אולי זו הזדמנות לחדש את הבלוג שלך ולעדכן איך נראים החיים ממרחק 100 קילומטרים. אגב, את בטווח קסאם??

גלעד (ובעצם פנייה לשותפיי) – אם הלבנתי אני נתנצל. הדברים נכתבו כאמור מתוך סערה בכוס תה הצמחים שלי.

גיא – ברוך הבא. נהנתי לשוטט בבלוג שלך (אבל לא הצלחתי להבין אין זה שטקסט אנרכיסטי נאחז בזכויות יוצרים??). לגבי הקהילות המדומיינות – הן אפקטיביות והן עזרו ליצירות מעוררות השראה ובכל זאת אסור לעצור בדמיון ולזכור שהחיים שאנחנו רוצות לחיות באמת מורכבות גם מלאכול ביחד מסביב למדורה אמיתית (מתחת לכוכבים), ולעשות סקס, ולראות את הפנים והעיניים של החבר/ה ולשמוע את הקול הרועד בזמן אמירת אמת.
the first step for revolution is self revelation

לפעמים קל יותר וגם נוח לחשוף את עצמנו במרחב הוירטואלי (מעניין לי לדעת איך אתה נראה) אבל נדמה לי שאנרכיסט כבר ויתר על חיים של קלות ונוחות.

פאנק רוקר במיל' – חברי, אהובי, שותפי. "אין התקדמות בלי עימות" – לא חותם על זה. ולכן גם לא נכנע למלחמת עולמות דמיונית שבה הלב משנה מקום, או כמו שמרקו שר: "והלב הוא רוצה לאמא". עדיין. אוהב. וחומל על טעותיי.

אומנם דרמות מוכרות בלוגים כמו שרומנטיקה, תסרוקות יפות ובקבוקי זכוכית שבורים מוכרים תקליטי פאנק אך אנא ממך נא דייק בעובדות , מהחריקות המשמעותיות בפוסט אל הבלתי משמעותי כלל :

זה לא "אין התקדמות בלי אלימות" אלא "בלי עימות אין התקדמות", ונראה לי שאין אדם בעולם שלא מסכים עם השורה הזאת.

כמובן שאסקולת ווארשה תסיק שהלקח מכל הסיפור הזה הוא "לא עוסקים עם חברים", לי יש לקחים נוספים, אולי שאם במערכה הראשונה אתה מרגיש פרייאר אז במערכה האחרונה אתה תצליח לעוף בכיוון ההפוך לסיבוב כדור הארץ כמו סופרמן שרצה להציל את לואיס ליין בשביל לגרום לזה שאיכשהו תקבל מה שאתה רוצה. כלומר – יש אנשים, ואתה אחד מהם אורי, שלא ייצאו פרייארים לעולם, כי אתה ווינר בנשמה כמו עדי גורדון לפחות, ואם אתה מרגיש שאתה יכול לגרד עוד כמה גרושים מהדירה שקיבלת במתנה – תגרד כאילו זה מנדבוטשקס בחמסין! כי למה לא?

תכלס, אין סיבה שלא. בספטמבר כתבת לי
"אם אני לא מכיר את הדייר, כלומר הוא לא אתה, מה האינטרס שלי להפחית בצורה משמעותית ממחיר השוק החמדני?"

הטיעונים לשכר דירה נמוך ממחיר השוק הם טיעונים אובייקטיביים לחלוטין בהתאם למצב הנכס שאני חושב שאפילו היו יכולים לעמוד במבחן בית משפט, אני אומר לך את זה בתור ההוא שפותח סתימות בבית פעמיים בשבוע ולא מדליק מכשירי חשמל מסוימים והשלים עם חסרונם של תריסי גלילה וחלודה בכל הבית ועם החפצים שלך שממלאים כל רובו. לי כפאנק רוקר לא ממש אכפת שתריסי הגלילה המהממים שלי לא עובדים, אולי אפילו עדיף, ככה יהיה יותר קל לתלוש אותם כשהבריקדות יתחילו לבעור, אבל לתומי חשבתי שבנוסף למרצפות וחלונות יש גם מחיר לחוסר פינוק מצידי, כמו בחורבה שגרנו בה בשינקין וכמו הדירות שרוב החברים שלנו בישראל ובעולם גרים בהם – רוצה דירה במיקום מרכזי במחיר זול – קבל מטבח מהפיפטיז קירות מתקלפים לחץ מים נמוך ותשתית חשמל שאפשר להפעיל דרכה רק מטען לאייפוד . ואתה יודע מה – אני בסדר עם זה.

שים לב שאתה גם אומר שאתה מאוכזב מ"הזירה בה מועברת הביקורת הפנימית בסצינה האקטיביסטית בישראל" וגם מאוכזב מזה שהיא נאמרת במרחב הציבורי (כלומר – בשירותי סלון מזל) אולי פשוט תודה בזה שיש סוכריות שלא משנה איך נעטוף אותן עדיין תהיינה סוכריות ציאניד – אתה בעד שיח, ובעד שקיפות ובעד התחנגלות בלתי נגמרת על הכל אבל כשה מגיע לסחבק – נישט, שיח זה שיח גם כשהוא לא מלטף לנו את הערווה. אולי במיוחד כשהוא לא.

ה"לא כצאן לטבח" היה תגובה לרמיזה החצופה שלך שאולי הייתי צריך לצנזר עצמי בפני חברי לקהילה אבל כמובך שאמרת את זה בדרך החמודה והעדינה שלך (משהו על להראות את הצד השני של הסיפור, אולי כמו שאתה הראת בפוסט הזה?) האמת היא שהחברים שלי באמת שמעו את הצד השני בסיפור, למעשה מצאתי את עצמי רחמנא ליצן מגן עלייך לא מעט פעמים בשיחות סלון

למה? כי אני אוהב אותך, וכי אתה אחד האנשים שנתנו ונותנים לי הכי הרבה השראה (לטובה ולרעה) וכי אני מבין את הדיסוננס שבו אתה נמצא, מלחמת עולמות בין המקום שהלב היה בו פעם לבין המקום שהלב כעת.

היה לי משפט סיום חד (מידי) לתגובה הזו אבל מחקתי אותה, אני מעדיף – בוא נהייה חברים. למרות הכל.

הי אורי, זו היתקלותי הראשונה עם המרחב הוירטואלי שלך, נראה מבטיח,

החלופה לשיח, לפרלמנט בה חוסר השיוויון בכישורים הניזכרים אינו בא לידי ביטוי היא הפורומים באינטרנט, אולי גם מייל וצ"ט, אבל פחות.

הכלים האלה מאוד אפקטיבים וקהילות קוד פתוח המתנהלות באופן אנרכיסטי (במידה זו או אחרת) מגיעות בעזרתן להישגים מדהימים.

פרשת וישב תשס"ח-"נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין ילבין פני חברו ברבים"

אורי,
זה אולי הפוסט הראשון שאני מזדהה איתו רעיונית למרות שאני קוראת אדוקה של הבלוג שלך מיום פתיחתו
העולם האקטיביסטי שלנו לצערנו לא מצליח לתרגם את עצמו לקהילה של ממש, ליותר מאשר קבוצות של חברים. נועה אמרה לי פעם שעצוב לה שכשהיא חולה היא נוסעת חזרה להורים ולא נשארת בתל אביב בין החברים שלה ורק היום ממרחק 100 הקילומטר אני מתחילה לראות את מה שחסר לי בחיי האקטיביזם התלאביבי

טלי

רואים שכתבת בסערת רגשות… פעם ראשונה שזיהיתי בבלוג טעות כתיב… ולא אחת. סחטיין. חנוכה שמח!

בבקשה. עדיין מחכה לך בסוף הפוסט "סיפורים קצרים על אהבה"…