עזה כמוות האהבה

לו הייתי כותב פוסט הייתי מנסה לתאר איך החיים נוזלים בין האצבעות. הייתי כותב על הכאב שאין לו עד או עדות. על געגועים שאין להם שובע. על פחד מהסוף שאין לו סוף.

לו הייתי כותב פוסט הייתי מחבר בין החיים שרוצים לצאת ממני לחיים שרוצים להיפרד ממני. הייתי מספר על הפחדים. אני לא מפחד למות אני רק מת מפחד. על הפחד להגיד שלום. על הפחד לא להספיק להגיד שלום. על הפחד לא לומר את הדברים שהיו צריכים להיאמר. על הפחד לשחרר ועל הפחד לא לשחרר, לא לסלוח – להיאחז לעד. וגם על הפחד מלהיכלא בתוך דירת צמודת קרקע עם חצר וגנן, על הפחד לאבד את האמון (“עשה מה שאתה אומר ואמור מה שאתה עושה"), על הפחד לא לדעת איך לתמוך, הפחד להיכשל כבן כאבא כחבר כאדם.

לו הייתי כותב פוסט הייתי כותב על החירות הזאת לשיר לחיות ולא למות. על אינטימיות משפחתית שמתאפשרת רק לעיתים נדירות. הייתי כותב על עיתים נדירות של אמת. הייתי כותב על העת הזו של ההווה המפוצל שלי שהוא קרוע בין זכרונות העבר (“ואיך יחיה אדם ואיך יוכל להם לביעותי הווה ולרוגז הבאות, באין לו כנף מחסה, באין לו חיק האם של זיכרונות?”) לכל מה שהעתיד נושא איתו – ההפתעות וההפתעות הידועות מראש והכואבות מלב. הייתי כותב על סיפור אהבה שאין כמוהו בהיסטוריה שיש בו חבר שהתעקש על אהבה, מקהלה, מריבה, מלחמה, סקס, אמא פולניה ואמא חרדית ושומר בכניסה למושב. סיפור אהבה שהביא אותי לעולם.

הייתי אוסף כמה מהמשפטים שעושים לי לבכות עכשיו: "הגשמתי את עצמי". "אהבה שהיא מעבר לגבולות שבין ישראל ופורטוגל ובין חיים למוות". “לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער”.

הייתי עונה להדר חברתי שאמרה לי שהיא כועסת שלא מפנים מספיק משאבים לגילוי תרופה לסרטן. הייתי אומר לה שהיא מתחמקת מלהסתכל לסרטן הזה בעיניים: לא סתם הוא דופק על הדלת של כל משפחה. הוא רוצה להגיד לנו משהו. בדרך הכואבת והמייסרת שלו הוא רוצה להזכיר לנו לחיות. לא לשרוד ולא להתפשר, אלא להתעקש לחשוב ולהתעקש להרגיש.

לא, אין לי עניין להטיף. לא עכשיו. רק להתחייב לעצמי מול העדים והעדות הקדושים (כן אלוהים אתם!): אני רוצה להקדיש את חיי לריפוי של 3 סיבות התמותה המובילות בחברה שלנו: סרטן, מחלות לב והרפואה המודרנית (כלומר מוות מצריכה של תרופות). אני לא דוקטור אבל אני נשבע לשקם את הלב במסגרת שינוי אורח החיים שלי. לא רק להצטרף לצבא הסיוע ההומניטרי אלא להקדיש את חיי לריפוי החשיבה שמביאה לצורך בצבא של סיוע הומניטרי. לנסות לשים קץ למלחמה הקטנה ביותר.

אני רוצה לחיות את חיי מאוהב, וכמו בירח דבש להיות במודעות מתמדת ועמוקה. אני רוצה לחיות בקהילה אמיתית של חברים טובים שחולקים אהבה, אושר ושפע, משחקים ביחד ביצירתיות ומחוברים תמיד זה לזה, לאנושות, לכל היצורים החיים, לכדור הארץ ליקום ולאלוהות. זו התרופה שגיליתי לסרטן.

הייתי מדומם לרגע את קהילת 50 טריליון התאים שבגופי. שירפו.

הייתי מכריז על הפסקת אש אמיתית.

הייתי שותה מהמים של עזה.

הייתי בוכה מעל המחשב הנייד עד שהיה טובע באוקיינוס של דמעות.

הייתי צועק על אלוהים.

הייתי קורא ספר על חינוך אנטרופוסופי בגיל הרך.

הייתי נשבר. ומוסיף עוד ללכת.

- אותו הדבר הקרוי 'דרך' איפה הוא נמצא?

- אין מקום שבו הוא לא נמצא.

סוף הסיפור

לא, זה לא הסוף.