הנפטר מתפרע

נסים אלוני (1926-1998)

אני לוקח פסק זמן מדרמת מציאות חיי לטובת המציאות האחרת, המדומיינת והקסומה של התאטרון. אני קורא בספר המושמץ של שרית פוקס "נמר בוער – מותו וחייו של נסים אלוני" ונזכר איך עולם התאטרון הציל את חיי בשנים המאתגרות של גיל ההתבגרות. בזמן שעייפנו מצ'כוב אהבנו לאהוב את בקט (ואני עדיין מחכה לגודו) ואת האבסורד של יונסקו שסיפקו לנו את הנחמה הנדרשת לתחושת התלישות של הניינטיז:

“בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה מפני שהיא חסרה את זכרונות המולדת האבודה, או את תקוות הארץ המובטחת. פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו, הוא הוא תחושת האבסורד” (אלבר קאמי)

האהבה לתאטרון ישראלי (או יותר נכון: עברי) סיפקה לנו את הקשר העמום למקום הזה, למולדת האבודה, לארץ המובטחת. מחנוך לוין לנסים אלוני, מ"גשר" לעכו – היינו, תלמידי בתי הספר האליטיסטים "אמנויות" ו"תלמה ילין", מוקסמים כחברי מועדון מעריצים אקסלוסיבי (אני זוכר את שני מכתבי האהבה ששלחתי לסשה דמידוב ולגל מבית-צבי).

ספר על נסים אלוני שמוקדש למקים הרשות לניירות ערך?! אז נכון שיש בה בפוקס משהו עיתונאי-רכילאי-פסיכולוגיסטי שסותר את הרוח האלונית המרחפת על פני התוהו ובוהו, ובכל זאת – היה לי כזה עונג לקרוא את הפרקים האינטימיים בחייו של האיש שהערצתי מרחוק. להבין שהשתתפותו בקרבות מלחמת 1948 ("מלחמה היא רצח עם המנון ודגל") גרמה לפגיעה אנושה בנפשו:

“אנא, דוקטור, כלום מקרה אחד ויחיד אני? כלום אני הראשון שקיבתו בסדר ומשהו אחר אינו בו כסדרו? משהו איום מהלך עלי פחדים ומוציאני מדעתי יום-יום, שעה-שעה, דקה אחר דקה, עד שאני חייב לברוח ולרוץ באין כל אפשרות להגיע למקום כלשהו, משום שאין לאן להגיע, משום שמקום כזה אינו בנמצא כלל. מפני שנס אני מפני האש ואילו היא בוערת בכל פינה ובכל קרן, האש הזאת, ואין מנוס ממנה! דוקטור, האם אני הוא המטורף וכל השאר בריאים ונורמליים? או אולי, דוקטור, ההפך הוא הנכון".

וגם להבין עד כמה גם המלחמה בתחום האהבה הרגה אותו. הבחור היה שוביניסט, אלים, מנוכר, קנאי, נקמני, אגואיסט, אובססיבי ותאוותן חסר תקנה. אכזר מכל המלך. כמו מול ברכט (שהעריץ) אני מוצא את עצמי מנסה לגשר בין הדמות לאמן, בין היצירה מעוררת ההשראה לביוגרפיה המשפילה. ב"כלה וצייד הפרפרים" הוא רומז לקשר בין שתי המלחמות:

“כל ילד יודע לאיזה מעשים נוראים מסוגלים האנשים… אחרי החתונה! בכלל… מגיעים למצבים שבשום אופן אי-אפשר היה אפילו לשער שהם יתגשמו… כמו החלוצים שבאו להתחתן עם הארץ".

אני זוכר איך בכיתה י'א עלינו לדירת הגג של אלוני ליד תחנת המשטרה בדיזינגוף. זה היה אחרי השבץ ובכל זאת המוח עבד כמו גם ביטויי חרמנות כלפי לינוי הבלונדינית. אחר כך התייצב יחד עם העוזרת (בדיעבד מאהבתו) הפיליפינית להצגת "הנפטר מתפרע" ששרון ביים. אני הייתי אופנבך ולינוי היתה מי. אחרי שנפטר קיבצנו קובן ואני (כבר חיילים בגלי-צה"ל) את כל חבריו ל"מסך אחרון" – תוכנית דוקומנטרית לזכרו.

כאנרכיסט מונרכי אלוני בז לתת-התרבות האמריקקית ("הדמוקרטיה היא חברת עבדים שהשלטון מתעתע בה בהבטחות לאושר אחיד",) אבל במקביל תיחזק בלי בושה ידידות אוטיסטית מנוכרת עם יוסל ברגנר והתמכרות משותפת לסיגריות, אלכוהול וכדורים ממריצים ומרגיעים. מכל הרומנים, הריבים, המילים שלו עולה תמונה של אדם מפוחד. מפחד לא רק מהגלובליזציה הריקנית כי אם מהריק שנמצא שם אחרי שהגלובליזציה הולכת. הפחד מהשלום כי הוא לוקח מאיתנו את המלחמה. הפחד מהמוות כי הוא מזכיר לנו לחיות:

“אבל עדיין, בוי, כמו תמיד, בוי, הרצח מפעים את הדמיון! והגווייה של החייל הצעיר עדיין מלכדת אומות! עדיין הופכת גשר לאיזה מסתורין… אז השלום הגיע – מפחיד! לא שומעים שום פצצה – משהו לא בסדר! יכול מאוד להיות שהמלחמה אזלה ליום יומיים".

ולסיום ציטוט של אמא שלי: “מלחמה זה לא רק בתותחים. מלחמה על החיים זה גם לשתות מרק ולדבר עם הילדים שלי".