סרטן טוב

ראיון עם אמא שלי, מתוך: "החיים כנמשל" (1), פאנזין שהוצאתי ב- 2005

שלום אמא.
שלום נשמה.
את יכולה להגיד שהסרטן שקיבלת הוא דבר טוב?
הסרטן שהתגלה בגופי לפני 7 שנים בהחלט היווה נקודת מפנה חיובית מאוד בחיים שלי. כל מה שקרה לי אחרי הסרטן זה חלומות שהגשמתי, זה היפתחות של הלב והנפש, זה הגשמה עצמית. במידה מסויימת התחלתי לחיות את החיים שלי רק אחרי שקיבלתי סרטן. אבל בתור מי שגם הביאה חיים לעולם קשה לי להגיד שהסרטן היה הדבר הטוב ביותר בחיי. עשיתי דברים עוד קודם לכן, רק שבין לבין חירבשתי לעצמי את החיים, ניהלתי אותם מתוך הנחות שגויות.
כמו למשל?
חשבתי שבשביל לבנות משפחה מאושרת אני צריכה להקריב את כל כולי. הצורך שלי היה לרצות אחרים. זה ניהל לי את החיים. להראות לאחרים כמה אני בסדר, כמה אני טובה. לרַצות את בעלי, ואת הילדים שלי, ואת השכנים, ואת חמותי. לרַצות את כולם. אני מאוד בעד נתינה, אבל היתה לי נתינה על בטריות ריקות. בשביל לתת צריך להתמלא קודם, ואני לא דאגתי להתמלאות של עצמי בשביל הנתינה שנתתי. היום אני גם אוהבת לתת, אבל יש לי מחוייבות אדירה למלאות של עצמי.
את יכולה לספר עוד על יונה הישנה שלפני הסרטן?
ליונה הישנה היה שיער צבוע וקצוץ ששיווה לה הבעה קשוחה. חייתי במן צביעות עצמית. נוצרה יונה מתוסכלת שלא מבטאה את עצמה ולא מבינה למה אין לה רצון לחיות. מידי פעם היא נתנה לעצמה דין וחשבון ואמרה לעצמה: חביבתי, יש לך בית יפה בצפון תל-אביב, יש לך מנוי בקאנטרי, יש לך בגדים, יש לך תכשיטים, את קוראת ספרים, יש לך משפחה נהדרת, בעל שאוהב אותך, יש לך ילדים מאוד מוכשרים ומוצלחים. יש לי את כל הדברים האלה אבל אני לא רוצה לחיות. כמה שנים לפני הסרטן כתבתי שיר שנקרא "בהמתנה ליום מותי". לכן אני מאמינה שאני יצרתי את הסרטן בגוף שלי.
למה אנשים מקבלים סרטן?
בצד גורמים תזונתיים, אקולוגיים, גנטיים ואחרים, יש מרכיב נפשי ברור ועמוק ללוקים בסרטן על סוגיו השונים והוא קשור בדפוס של הדחקות רגשיות, חוסר קבלה עצמית והשמת צרכיהם של האחרים לפני הצרכים של האדם עצמו. ד"ר לורנס לה-שאן מביא בספר "סרטן כנקודת מפנה" מחקרים אחרונים שמצביעים על כך שגורמים נפשיים ממלאים תפקיד משמעותי באופן ובעיתוי שבהם אנשים נעשים חולים. לה-שאן טוען כי מי שחלה בסרטן, הוא מישהו ש"איבד את השיר שלו בחיים".
למה את איבדת את השיר שלך?
אמנם נולדתי מחדש אחרי הסרטן אבל האיכויות שלי שהיום באות לידי ביטוי בצורה דרמטית היו קיימות בי גם קודם. ועל זה היה התסכול. שיש בי כשרונות, יכולות, כוחות שיוצאים לאור באופן מאוד חלקי. עשיתי כל מיני דברים יפים, אבל זה לא היה התגשמות של אישה. זה לא הספיק. הפוטנציאל שלי היה חנוק, מדוכא בתוך עצמי, מוכחש, לא מבוטא. הנשמה שלי היתה משוועת להמריא, לנשום, לצאת לאוויר העולם.
את מוכנה לספר על רגע הגילוי של הסרטן?
כשאני נכנסתי לניתוח ידעתי שיש אפשרות שיגלו שזה סרטן. אני זוכרת שכשהתעוררתי על-פי השעון שהיה תלוי על הקיר מולי בחדר ההתאוששות, הבנתי שעברו 12 שעות משעת הניתוח. ראיתי את מבטיהם של בעלי וילדיי שעמדו סביבי. ואז כשהנחתי שתי ידיים על הבטן ידעתי. לא נשברתי. הייתי זקוקה אז לגיוס כל הכוחות בשביל ההחלמה מהניתוח הקשה. רק אחרי 9 ימים כשהיינו בבית החולים ואמרו שאני צריכה לקבל מיד טיפולים כימותרפיים, רק אז נשברתי. אבא ואני נפלנו אחד בזרועות השני ושנינו ביחד פרצנו בבכי. אז היה השבר הגדול. אז קלטתי.
מה זה אומר "טיפולים כימותרפיים"?
זה אומר ייסורי גהנום לא אנושיים שפוגעים בכל מערכות הגוף והנפש. זה הרבה יותר גרוע מכאב. הרגשתי שרעל מסתובב לי בגוף כל הזמן. במשך חצי שנה. בחילות, חולשה, עיקצוצים וגם נשירת השיער. תוך כדי הטיפולים היה לי ברור שאני מסיימת את הטיפולים האלה ויותר לא ממשיכה. ידעתי שבחיים שלי כימותרפיה לא נכנסת לגוף שלי יותר.
וכמה זמן אחר-כך היית בריאה?
סרטן זו מחלה כרונית, לא מבריאים ממנה, יש נסיגות, אך לא מדובר על הבראה. אחרי 3 שנים בבדיקה שיגרתית התגלה שהגידול חזר. סגן מנהל מחלקת גניקו-אונקולוגיה בתל השומר אמר לי שאני חייבת להתחיל טיפולים כימותרפיים. שאלתי אותו באומץ שאלות שרוב חולי הסרטן לא שואלים בכלל, כמו השאלה הפשוטה: "האם הכימותרפיה שאני אקח עכשיו תרפא אותי מהסרטן?", והוא ענה בתשובה כנה: "לא". אז אבא שאל "אז למה אתה בכלל מציע כימותרפיה?", והוא ענה "היא תוכל לקנות לה שנה-שנתיים". הוא גם הודה שאצטרך לעבור את ייסורי הגהנום האלה עד סוף ימי חיי עם הפסקות. השיחה הזו התקיימה לפני 4 שנים. אני כמובן לא לקחתי ולא אקח כימותרפיה. לפני שנה וחצי הגידול הסרטני חזר ולחץ על שלפוחית השתן, ונאלצו להסיר אותו בניתוח. החלמתי יפה מהניתוח ולאחר מכן גם סירבתי להקרנות ולניתוח קשה נוסף שכבר נקבע לו תאריך. ברוך השם שהחלטתי לשקול את הדברים, להתייעץ עם האנשים המתאימים, ולא לקבל אוטומטית מה שאומרים לי. החלטתי לקחת אחריות על החיים שלי. בלי קשר לכמה זמן עוד נשאר לי, כבר עד עכשיו זכיתי ואני זוכה לאיכות חיים טובה והמצב רק הולך ומשתפר מיום ליום.    
ואיך הסרטן התחבר עם המפנה בחייך?
לאחר הניתוח הראשון לפני שבע שנים, דנה (בתי ואחותך) הביאה לי לבית החולים ספר של לואיז היי "אתה יכול לרפא את חייך". הכותרת הכתה בי. קראתי בספר והבנתי שזה לא לרפא את הסרטן אלא לרפא את החיים. איכשהו התחלתי להבין שזו הזדמנות שנקרתה לי בחיי. אם היום אני 7 שנים אחרי חיה בטוב, בניגוד לכל הסטטיסטיקות והתחזיות של הרופאים ובניגוד לדיאגנוזה הקשה שעדיין מרחפת מעל ראשי, זה בעיקר הודות לצמיחה האישית שעשיתי. התחלתי ללמוד דברים שעניינו אותי תמיד ודברים שלא ידעתי שעניינו אותי. כל לימוד מביא אותי לעוד לימוד. קבוצת תמיכה חס"ן (חולי סרטן נלחמים), רייקי, אנרגיה אוניברסלית, מדיטציה טרנסצנדנטלית, הומור ויצירתיות, פסיכולוגיה תהליכית, פסיכודרמה, תרפיה בשילוב אמנויות, כתיבה יצירתית, קורס בנסים, וכן- שיטת הנשימה המעגלית שבמסגרתה גם הפכתי למטפלת בעצמי. חלום נוסף שלי שהגשמתי: יצרתי והפקתי בעצמי דיסק "מדיטציה בלב שמח" עם מוסיקה מקורית שמלווה הנחייה שלי עם כל מיני אמירות מהאני מאמין שלי.
זה נשמע נפלא אבל גם נורא יקר. מה לגבי אישה שרוצה לצמוח ולא יכולה להרשות לעצמה את כל הדברים האלה?
מחברת ועיפרון יש לכל אחת. אני ממליצה פשוט לשבת ולכתוב. לכתוב כמו יומן חיים זה תרפיה מצוינת. גם הליכה ברגל. לא צריך בשביל זה חדר כושר או קאנטרי. הרחובות זה בחינם והאוויר בחינם. גם הים הוא עדיין בחינם. אפשר ללכת או לנסוע באוטובוס לים וליהנות מהטבע. גם ספר זה כבר לא כל-כך יקר, ויכול להוות נקודת מפנה חשובה בחיים. הטיפול שאני מעניקה כמטפלת בשילוב אומנויות ונשימה מעגלית ניתן תמורת סכום סמלי. כואב לי באופן עקרוני הפער בין המעמדות בארץ ובעולם, אבל אני בכלל לא מייחסת את ההבראה שלי לכל הדברים הפיזיים, אלא לפריצת הדרך הנפשית.
הפסקת ללכת לבדיקות בבית-החולים, אבל כנראה הגידול עדיין נמצא בתוך הגוף שלך. בכל זאת, את מגדירה את עצמך היום בן אדם בריא?
מה זה בריאות? מתוך הניסיון והלמידה שלי בריאות איננה העדר מחלה, אלא שימחה פנימית שיכולה למלא אותנו כל הזמן בלי קשר לנסיבות. בריאות טובה היא שפע של אנרגיה המאפשרת לנו לזרום במקצב החיים המשתנים. לכן היום אני מרגישה וחווה את עצמי הרבה יותר בריאה ממה שהייתי לפני הסרטן. עברתי מעמדה של קורבן לעמדה של לקיחת אחריות. להיות בעמדה של קורבן זה מצב לא בריא, שבו האשמתי את האחרים בסבל שלי. הייתי אומרת למשל ש"חמותי ממררת לי את החיים לכן אני מסכנה". היום, זה לא שהיא הפסיקה למרר את החיים אבל הראייה שלי את הדברים משתנה.
גילית משהו לגבי הנשיות שלך?
זה תהליך של השתחררות שבה הנשיות שלי יצאה לאור למרות שבאופן סמלי נלקח ממני הרחם. חייתי 52 שנה בשממה, בעזובה, לא קשובה לצרכים שלי, ובעקבות הסרטן פתאום פרחתי ולמדתי המון דברים. היום אני מרגישה הרבה יותר נשית ממה שהייתי קודם. הפסקתי לצבוע את השיער ואני מאריכה אותו. אני מחוברת לנשיות שלי שמחוברת אצלי לעוצמה פנימית ויצירתיות.
עד כמה אלוהים עזר לך בדרך?
גדלתי בבית דתי חרדי וגם כשחזרתי בשאלה המשכתי להאמין באלוהים. גם היום אני לא מוכנה שיגדירו אותי כחילונית או כלא דתייה. לא הייתי עושה שום דבר בלי אלוהים. וגם אלוהים לא היה עושה שום דבר בלעדיי. תמיד האמנתי שאלוהים הוא בתוכי, אבל לא התייחסתי לאלוהים כמו אחד שמתגמל או מעניש. אלוהים בשבילי הוא  כוח עליון, שהוא מקור האהבה שהוא המקור שלנו, של כולנו.
אפשר לומר שרוב תהליך השינוי כבר מאחוריך?
ממש לא. אני נוהגת לומר שבמהפכה הצרפתית האישית שלי הגשמתי את החופש והשוויון, ואילו על האחווה אני עדיין עובדת. בתוכי יש עדיין הרבה קולות סוערים וגועשים שמחפשים דרך. אחד השינויים שעוד עומדים בפניי הוא אימוץ כלב. אף פעם לא היה לי כלב, ועכשיו אני מאוד רוצה.

האם השינוי עצמו הוא ערך בעיניך, או שזה רק תלוי בתוכן השינוי?
בתחושה שלי ולפי ניסיוני – שינוי הוא כן ערך, ואפילו ערך חשוב. כי כשאין שינוי מתרחשת קפיאה על השמרים, וגם התנוונות. מצבי עוול עלולים להיות מונצחים. וכמובן שללא שינוי אין מה לדבר על צמיחה אישית.
האם את חושבת על המוות, ואם כן- מה את חושבת?
למה לא? אני חושבת שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. למרות שבחברה שלנו, המוות, כמו הסקס, הוא נושא להתלחשות מאחורי דלתיים סגורות. אני לא מפחדת מהמוות כי אני יודעת שבכל מקרה הוא יבוא ולא רק אלי. אפשר להסתכל על החיים כעל מחלה ממארת שכולם מתים ממנה. במסע שאין חשוב ממנו, המסע אל עצמי, אני לומדת כל יום מחדש ששלמות החיים אינה נמדדת במשך חיינו, אלא במלאות שאותה אנו חווים בכל רגע נתון.