דנה מחביאה מחברה איוי שנמצאת בבית – כוס עם משקה שאח"כ מתחלף עם עבודת פימו צבעונית שמחכה לאפייתה בתנור (פסלון קטן). חשבתי שהמשקה מקולקל, זה כמו חלב צהבהב בטעם וניל עם נקודות שחורות כמו שומשום כהה או זרעי פשתן. דנה לא רוצה לתת לה את זה כי היא חושבת שזה יתקלקל עד זכרון יעקב (לשם היא צריכה להגיע). איוי מתעקשת שאם היא תאפה את זה זה יהיה בסדר. היא עולה למעלה למדף ריק שממוקם מעל האינציקלופדיה העברית לקחת את הכוס עם עבודת הפימו שטרם נאפתה.
וריאציה נוספת של אותו חלום:
אתה (אורי) ילד בן 3 נוסע באופניים עם פיג'מה צהובה מושך אותי ביד כאילו רוצה משהו אבל לא יודע עדיין לדבר. אני קולטת מה ומביאה לך את הכוס ואני מבינה שזה קורנפלקס עם חלב טרי (טיפה צהוב כמו וניל) וזה בעצם דבר מצויין.
היו גם בובות של כלבים מזכוכית ומעץ שלמים וגם שבורים, וצריך לאסוף אותם.
אחר-כך פירשה:
אני זאת איוי ואיוי זה חווה ואני מבינה שאני הולכת לגן-עדן כי זו חווה בגן-עדן.
מה שאכלת (אורי) היום בבוקר (קורנפלקס+חלב סויה+תותים+בננה) נראה לי כמו שיא הבריאות והיצירתיות והתפעלתי שוב שאפשר לסמוך עליך.
איוי, שזה בעצם אני, היא פסיכולוגית והיצירתיות מתקשרת עם ידע, הידע הפסיכולוגי שלי.
אחר כך היא קוראת לי שוב כי יש לה רעיון נוסף: זה כמו שאיינשטיין אמר שהיצירתיות היא מעל לידע, כלומר יותר חשובה.
אני שואל על הכלבים והיא מסבירה ש: אצל סבתא פאני היו כאלה כלבלבים וגם אתה (אורי) מוביל כלב עם חוט.
כאן אני שואל אותה: במציאות או בחלום?
והיא עונה לי: אין הבדל בין המציאות לחלום. אני יכולה לזכור וזה דמיון שלי. מה זה משנה? עצם זה שזה בתודעה שלי – זה קיים במציאות. כמו החזון שלך – אם אתה חושב אותו הוא קיים.
מה זאת אומרת החזון שלי? אני שואל והיא מסרבת לענות אז אני אומר: "שלום בעולם" והיא מהנהנת, ואני שואל – ושלך? והיא רק אומרת "גם" ומוסיפה בלחש "לחיות בשלום ובקלות ובמהרה". אני שואל "למה במהרה" והיא עושה עם האצבע ואני משלים "במהרה בימינו" והיא אומרת בקול רם "אמן".
"זה קיים במציאות. כמו החזון שלך – אם אתה חושב אותו הוא קיים."
חזון שלא ממומש הוא חזון לא ממומש.
לא מציאותי ולא כלום.
על כל אחד מוטלת החובה לממש את חזונו.
בהצלחה
ליוסי ידידי.
יוסי אני מגיב לך לאחר שאחי הטוב ביותר הפציר בי לכתוב לך אחרי ששטחתי בפניו את הערותי לתגובה שלך לפוסט למה להצביע או לא להצביע.
איני מכיר אותך ואיני מכיר את פועלך אבל אני מוקיר את ניסיונך ליצור אלטרנטיבה ערכית. אלטרנטיבה כזו יכולה להיות אור לאחרים בתנאי שהמוטיבציה שלה היא חמלה ואהבה.
אבל עד שאלטרנטיבה זו תקרום עור וגידים, אם אתה חי בארץ, אם אתה ניזון מהמוסדות בארץ (כלומר, קונה ומוכר בשקלים, משלם מע"מ ומס הכנסה, הולך לקופת חולים כאשר אתה חולה, לומד באחת ממסגרות החינוך, משתמש בשרותי הדואר, התחבורה הציבורית, אירועי תרבות וכו'), אתה חייב להצביע.
קראתי את נימוקך למה אינך הולך להצביע וראיתי ניכור.
האם באמת לא אכפת לך אם ביבי, לבני או ליברמן יהיו בראשות הממשלה? האם זה לא משנה אם תהיה או לא תהיה אופוזיציה חזקה? האם באמת כל המועמדים שווים בעינך?
אם התשובה היא שלילית, כלומר לא כל המועמדים שווים בעיניך, או אז אי-ההצבעה שלך משרת את המועמדים שאתה פחות מזדהה איתם. אם תגיד שכל המועמדים שווים בעינך, אגיד לך שאיני מאמין לך.
לסיום אשאל אותך במה אתה שונה מאותם חברים שלי שאינם מצביעים:
כי אין להם זמן
כי זה לא מעניין אותם
כי זה ממילא לא משפיע
ואחר כך מבלים את זמנם בבטלה מול הטלוויזה ומקטרים על מה ומי שנבחרו כאילו שבדיבורים ריקים אלה ניתן להשפיע.
יש זמן למחאה ויש זמן למעשה.
ביום שלישי עושים.
שיר שהעתקתי מהבלוג של טלי בן משה:
המקום בו אנו צודקים (יהודה עמיחי)
==================
מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.
המקום שבו אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו חצר.
אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש.
ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב.
שיר שנכון בכל מצב.
ועוד משהו מעניין שהבלוג של טלי.
לבלוג קוראים "היי השינוי"
אפשר לקרוא את זה בשני מובנים:
1. ציווי.
2. שלום (היי) לשינוי.
מעניין שהאופציה השנייה היא זו שקפצה לי לעיניים.