מכתבים מאמא שלי

21.10.08
אורי יקר ואהוב חג שמח!
תודה על מכתבך זה. תענוג גדול לקבל כל אות חיים ממך.
יופי לחוש את האנרגיות הטובות והחמימות שנושבות מהכיוון שלך וגם של שמבהלה.
מחר בעזרת השם יתברך אני נוסעת לקיבוץ עינבר שבגליל לסדרת סדנאות.
אני גם מתרגשת מצד אחד אבל גם קצת חוששת מצד שני. רוחי איתנה כתמיד, ולמרות שבמובן הכי עמוק אני לא רואה שום הבדל בין גוף לנפש, או לרוח, למרות זה אני סובלת מקשיים וסבל במישור הפיזי. מקווה לשיפור במצב.
אני זקוקה להרבה תפילות מעומק לב.
הפער הזה שאני חווה בין הרבדים המרכיבים את חיי, גוף, נפש, רוח, מחשבות, רגשות….
זהו אחד מן הפאראדוקסים שמעיקים עלי.
אורי, תמשיך לשמור על עצמך
חיבוקים ונשיקות והמון אהבה לך ולדנה אמה שמבה היקרה, מאבא וממני,
שלכם,
אמא.

26.11.08
אורי יקירי שלום רב,
עכשיו יום רביעי אחר הצהרים. החום ממשיך לי היום, אומנם לא גבוה, אבל אני די סובלת.
ק' מרוצה מתופעת החום וכנראה בצדק, כי התהליך שהחום מוביל אליו אמור להוביל לשיפור או השתחררות של משהו עם חולי. כרגע הרגשתי קצת יותר טובה, אבל בסך הכל עבר עלי היום עד עכשיו יום עם הרבה כאבים.
זה לא כל כך נעים לי לדווח לך את כל זה, וגם אני כותבת על כך בסגנון קצת מברקי, בעצם אני עושה זאת כי ביקשת והבטחתי.
באימייל התמונה יכולה להיראות יותר חמורה מאשר במציאות. כי במציאות, חוץ מזה ששכבתי ונחתי ודיברתי בטלפון היום
גם נסעתי לבית מרקחת הגליל להביא את שיקויי הפלא, גם הייתי בסופר, וגם קיבלתי את הספות החדשות בסלון שלנו.
מלבד העיסוקים שפרטתי כאן, כדי שלא תחשוב שאני מתעסקת רק עם הכאבים ומצוקות הגוף….
הייתה לי הבוקר השכמה ממש מוקדמת כי ב' האהוב היגיע למפגש טיפולי, כדרכו כל שבוע, וכדרכו מוקדם בבוקר. והיה סשן טוב מאוד. ואני מאוד נהנית מהעבודה שלי.
זה מחבר אותי עם הדילמה שאני עסוקה איתה הרבה בזמן האחרון:
מה שמנחה את התנהלותי בעולם כיום היא התחושה של אינטגרציה בין הרבדים גופנפש רוח רגשות מחשבות…. אם הדבר היה תלוי בגוף בלבד, אם היה הפיצול הזה בין הגוף לנפש ולשאר הרבדים, יש לשער שלא הייתי מסוגלת לעבוד
ובוודאי שהייתי מתפקדת הרבה פחות. כלומר: מה שמוביל ומושך אותי מעלה זה בעצם הרוח שהיא איתנה והיא מושכת איתה את שאר החלקים שהם באינטגרציה עם הרוח ביחד.
ואף על פי כן ולמרות האמונה החזקה שמה שצריך לקרות – קורה או יקרה, עוברות עלי שעות רבות קשות במצוקה פיסית שנדמה לי שאו טו טו הכל נגמר.
שאני לא יודעת מאיפה יהיה לי את הכוח לעשות את הצעד הבא, וזה חוזר על עצמו הרבה, עוד צעד שכבר חשבתי שיהיה בלתי אפשרי, עוד צעד ועוד צעד ועוד צעד…
אורי, אני שולחת לך המון המון געגועים וחיבוקים!!!!
שלך באהבה, אמא.

3.12.08
אורילה, עברו עלי ועלינו כמה ימים מאוד קשים, 8-9 ימים עם חום שעולה ויורד ומגיע גם לדרגות גבוהות והרגשה איומה, אמרו לי שיש פוסטים חדשים בבלוג וחלום ומכתבים מאבא ואליו ואני לא הייתי מסוגלת להיענות להזמנה ולגשת למחשב לקרוא.
הבוקר, אמנם בקצב איטי, הנס מתחיל להתחדש לי. ואני רואה אותו, שומעת אותו, חשה אותו, ממששת אותו ועדיין לא ממש מאמינה.
תאר לך שאתמול בערב ק' אמר לי: יונה אני מצטער שאני לא יכול לעזור לך, ואין ברירה אלא להתחיל אנטיביוטיקה. זה לא שאנטיביוטיקה זה סוף העולם, אבל במידה מסויימת זה כן. במקרה שלי אם אני מתחילה באנטיביוטיקה זה כנראה מכאן ועד להודעה חדשה.
הבוקר התעוררתי בהרגשה יותר טובה.(כן, קראתי והתעדכנתי בכל מה שחיכה לי בבלוג)
הייתי כל כך מאושרת. עצם זה שאני מסוגלת לשבת ולכתוב לך……
כעת החום עלה והייתה לי מחשבה לצאת להליכה. תאר לך!
בשיחת עידכון עם ק' הוא אמר שעדיף שאשכב במיטה ואנוח.
את זה אני עומדת לאפשר לי עוד מעט.
חיבוקים גדולים מחכים לך פה לקבל ולתת בקרוב………….. שלך, אמא.

25.12.08
אורי שלי,
אני אוהבת אותך מאוד  ומחבקת אותך חזק.
השאלה היא לא האם כן או לא להיפרד.
כי הרי ברור שבסופו של דבר, בהתגלמויות שלנו בעולם הזה ובגוף הזה,
נצטרך, כל אחד מאיתנו, להיפרד אי פעם. זוהי דרך הטבע גם אם זה קשה או עצוב.
השאלה היא לא האם ניפרד. אלא איך להיפרד.
וכאן, כמוך כמובן, גם אני ממש לא רוצה שנריב.
זה הדבר שהכי חשוב לי בעולם.
להיות באהבה וחסד וחמלה כל הזמן.
אני רוצה להיפרד כמו שאנחנו באמת, כלומר באהבה גדולה.
חיבוקים גדולים ונשיקות, שלך, אמא.
ותודה.

8.1.2009

שלום שלום יקרים ואהובים,
במה להתחיל והלב גואה ועולה על גדותיו??
ואיך לתמצת ולהצליח להעביר ולו במעט את התרגשותי מהאנרגיה הזורמת בינינו, בין כולנו, לאורך הדרך?
לאחר כמה ימי דממת מסך מחשב, רק אתמול זכיתי להשלים פערים בקריאת כל מילה שפיספסתי קודם.
והמילים אכן מרגשות ומרוממות עד מאוד. תודה רבה על הפתיחות והכנות, טוב-הלב והאהבה, מכל הלבבות החשופים.
כרגע, וגם היום באופן כללי, אני נמצאת בהרגשת הקלה יחסית מסוימת.
בין היתר, תרמו להקלה הזאת, כך אני חושבת, התמיכה המאסיבית מקיר לקיר אשר בה אני מוקפת.
ההתגייסות, האהבה ומסירות הנפש המדהימה של אבא והתמיכה והחיבור עם כולכם, שגם להרגשתי חוצה את הגבולות שבין ישראל ופורטוגל,
כמו גם מעבר לגבולות החיים והמוות. 
בין הגורמים לאותה הקלה שאני מרגישה עכשיו, אפשר לכלול, מלבד המתנות הגדולות שאתם כולכם מעניקים לי ושכולנו מעניקים זה לזה, גם את האישור וההסכמה, התמיכה והעידוד, אפשר להגיד אפילו התפעמות, מקבוצת האנשים היקרים המטפלים בי, ק', מ', ד"ר מ', ד"ר ד', אשר העניקו לי שוב את הסכמתם והתפעלותם בכל הכבוד הראוי.
בביקור ארוך ומלא סבלנות של ד"ר מ' הבוקר בביתנו, הוא הסביר לי כמה נדירה הגישה שלי להסתכל לאמת בעיניים באומץ ובנחישות.
הוא חוזר שוב ושוב ובמלוא התוקף, על מילים שכבר אמר לי בעבר, כמו: אני לומד ממך, אני לא יכול לייעץ לך, יונה, הרופאים יכולים לבוא וללמוד ממך…
וברוב כבוד ורגשי הזדהות איתי הוא משתף אותי איך הרבה פעמים יש לו ויכוחים גדולים עם רופאים אונקולוגיים החשים ניצחון גדול כשהם מצליחים להאריך את חיי החולה בשבועיים שלושה. הוא מתווכח איתם כשהוא זוכה לראות באמת תמונה רחבה, עמוקה ומפורטת יותר של מחיר, סיכויים, סיכונים, תופעות לוואי, סבל גדול…. כל זאת קורה כאשר חולים ובני-משפחותיהם נשבים בתוך אשליה עצמית המתערבבת אצלם עם שקר עצמי אשר בינות קוריו הדקים, העדינים, הם בוחרים לשהות.
תודה וחיבוקים גדולים לכולכם!!!!!!!!!!!!!!!!!! שלכם בטונות  של אהבה גדולה, אמא.

9.1.2009
תודה רבה וגדולה על כל המילים והמעשים והלבבות הפתוחים לרווחה של כולנו,
בקשר ל"ובחרת בחיים", אני מרגישה, אפילו עכשיו ואולי דווקא עכשיו, שאני בפירוש בוחרת בחיים וחיה כל רגע.
אני מרגישה שכל זמן שאני חיה – אני חיה.
ולא משנה כמות הכוחות הנחלשים.
מה שמשנה זה איכות, גודל וחוזק האהבה. והיא אדירה ובזכותה אני חיה.
כל רגע ורגע.
תודה רבה על החיבוקים המיוחדים שאתם שולחים לאבא, ועל זה שאתם יודעים להכיר ולהוקיר את ליבו הרחב, החכם, הרגיש והנדיב.
אני מאושרת עם כל רגע אושר של כל אחד מאיתנו.
שלכם בחמלה ואהבה, אמא.