מכתבים מתמרה

3 אי-מיילים ששלחנו אחותי ואני לאמא ולמשפחה מתמרה

5.1.2009
שלום אמא אהובה שלי
שלום אבא יעל גלעד

אנחנו פה, אורי ואני, והיום התחיל הקורס והניסוי הקהילתי.
עד היום היו כמה ימים של נחיתה שקטה. של התבוננות במרחב הזה שבו הכוכבים נוצצים בלילה יותר מכל מקום אחר.
המקום הזה קסום והלב שלי ער ונושם ושמח.
יחד עם הפתיחה של הלב לשמחה, הלב נפתח גם לכאב.
הכאב של אמא, של אבא, של כל מוות בעזה וכל פחד שמתעורר באזור הדרום מורגש בתוך הלב החשוף.

קשה להיות רחוק כשהלב קורא אל אמא.
כשהלב רוצה לחבק את אבא
כשהביחד עם יעל וגלעד רוצה לגמוע מעבר למרחקים
ומצד שני ההרגשה היא שאני במקום הנכון.
מקום לאהבה.
הלימוד העמוק פה לגבי אהבה חופשייה מפחד
עוזר לי גם להתמודד עם המצב הנוכחי.

איך לומדים אהבה?
אני לומדת כל כך הרבה אהבה מכם.
מהכנות העמוקה של אמא
מהדאגה החומלת של אבא
מהמסירות של יעל וגלעד.
מהביחד שיש לי פה כל כך עמוק עם אורי

ואני רוצה לצרף לאהבה את האיכות שנוכחת פה כל כך
איכות של שחרור
הלוואי שאדע לאהוב בלי לאחוז כלל.
הלוואי שאדע לאהוב אותך אמא מתוך ראיית צרכייך שלך ולא מתוך ראיית צרכיי שלי.
הלימוד הזה עומד עכשיו למבחן קשה.
ואני יודעת, האהבה שנוכחת בתוכי ושנוכחת בינינו היא מעבר לגבולות שבין ישראל ופורטוגל ומעבר לגבולות החיים והמוות.
אני יודעת והלב לפעמים מסרב להשלים.
אני מוצפת באהבה שקיבלתי.
אני מבורכת באהבה שקיבלתי.
רוצה להודות על הידיעה העמוקה שאני אהובה.
שקיבלתי קודם כל מכם אמא ואבא
והיא זאת שמאפשרת לי להשפיע אהבה בעולם.
להאמין באהבה.
להאמין בטוב.
לדעת את אלוהים שנוכח דרך כל גילוי של אהבה.

שולחת לכם את ליבי ונשמתי שאיתכם מאד מאד מאד.
ה' ישמור על אהבתנו כי רבה היא.
דנה

9.1.2009
אמא יקרה
אבא, גלעד ויעל אהובים

כרגע סיימנו, דנה ואני, ערב שהוקדש לשאלה:
מדוע אנחנו רואים באמא מורה רוחנית שלנו?
התחלתי בשני ציטוטים ישנים שמלווים אותי תמיד:
"מה שלא תעשה אני תמיד אוהב אותך ותמיד אני רוצה לדעת"
משפט ששמר על האמון שלי תמיד והעניק לי כוחות לשתף גם כשהיה קל יותר להסתיר.
הציטוט השני הוא של שניכם, אמא ואבא:
"כל עוד אתה מאושר – אנחנו מאושרים"
וזה הגשר הגדול, המעצים והמשחרר שבין אורחות החיים השונים ותפיסות העולם השונות.
הגילוי שבבסיס השונות ישנה אחדות גדולה, שמורכבת לא רק מכבוד הדדי אלא מהשתתפות כנה באושרו של האחר.

דיברנו הערב, דנה ואני, על הפגישה שהיתה לנו לפני כמה שבועות שבה אמא אמרה: "הגשמתי את עצמי" והודתה על המתנה שבלהכיר אותנו, כל אחד ואחת מאיתנו, לעומק.
סיפרנו על המתנות שהסרטן נתן לאמא, על הבחירה בחיים של משמעות, על העדפת איכות חיים על פני אריכות חיים, על תפיסת הבריאות לא רק כהעדר של מחלה, על גופנפש, על האומץ לשאול את הרופאים ובעלי הסמכות את השאלות הקשות ועל האומץ לשאול את עצמנו את השאלות העמוקות. על האומץ לבחור בכל רגע ורגע לפי צו המצפון הפרטי ולא לפי מה שאומרים או ממליצים או דורשים ממני.

תיארתי את התגובה של אמא ליציאה מהארון שלי ואת התהליך העמוק והמתמשך שעשתה עם קבלת הזהות המינית שלי, עד כדי שמחה אמיתית עם שמחתי מתוך אהבה ללא תנאים.
גילינו שעבור שנינו, גם דנה וגם אני, השינוי שהתרחש ומתרחש במשפחה שלנו הוא מקור עצום לאמונה שלנו באפשרות לשינוי בעולם הזה.
שיתפנו בהשראה שמעורר האומץ הגדול והנדיר של אמא להתבונן במוות, לדבר עליו בכנות ובפתיחות ואפילו לקבל אותו בהשלמה ולא להיות קורבן שלו.
נזכרנו שוב עד כמה החיים והמוות נוכחים בכל רגע ורגע בכל מקום – ביחד. בצהלות של מנטה בן השנה, בהתכוננות שלי להורות עם רוסנה, בשיר ששרנו ביחד בסוף הערב: "אמא הו אמא חבקיני חזק ולעולם לא ניפרד…".

חשוב לי לשלוח כאן במכתב הזה את התודה שלי על החיים שנתת לי אמא, החיים ומשמעותם ואיכותם ועומקם. החיים האלה על כל תהומות האתגרים הנוראים ועל כל פסגות האושר שהם מזמנים לי.

אוהב לנצח,
אורי.

16.1.2009
שלום אבאלה

כמו שאני רואה את זה, יש חסד גדול במצב הזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו. במודעות הזאת למוות בתוך החיים. באפשרות להעריך כל יום כל שיחה וכל נשימה עד הקצה. להעריך את פלא האהבה.
יש בי הודיה גדולה לאמא על הדרך שבה היא בוחרת להיות ולפקוח את עיננו וליבנו בזמן הזה. בלי הנחות.

אני רוצה להיות ברורה ולפרוש את תמיכתי המלאה בכל בחירה שלך אמא, ובבחירה הנוכחית לא להאריך חיים.
אולי מה שעוזר לי לתמוך בך בלב שלם זה שאני יודעת שהבחירה הזאת אין פירושה שאינך אוהבת אותנו, ואפילו אין פירושה שאינך אוהבת את החיים. אני רואה גם בבחירה הזאת את ה"בחרת בחיים" שלך. את הבחירה בדרכך ובהשלמת החיים מתוך צלילות ומודעות. מתוך תקשורת והכנה שלנו. באיזה שהוא אופן כולנו עכשיו בהריון עם ידיעת המוות. הלוואי שלא נפחד ולא נאחז ולא נרגיש לבד ולא נרגיש נטושים. הלוואי שנדע לתמוך בך בדרכך הזו בבחירתך, וניתן לך את הידיעה השלמה שאנחנו נהיה בסדר, ושדרכך ברוכה, ושדרכך מברכת את דרכינו ואנחנו נמשיך את הלימוד העמוק והאהבה שהעברת אלינו.

כשקראתי את המכתב שלך  אמרתי לאורי "איזו משוררת". משפט כמו "אשליה עצמית המתערבבת אצלם עם שקר עצמי אשר בינות קוריו הדקים, העדינים, הם בוחרים לשהות".
מעבר ליופי של הבחירה שלך בדימויים נוגע גם בבקשת האמת שלך. חשיפת האמת שהיא עמוקה ואמיצה ואני מודה עליה כל יום מחדש.

אני מרגישה שאמא בכנות הקיצונית שלה ובבחירות האמיצות תומכת בנו לדעת את האהבה הנוכחת מעבר לגבולות החיים והמוות. לדעת שיש מרחב שלא נפרדים בו. ולהכיר במימד שבו הפרידה היא חלק חשוב מהאהבה והשחרור.
תמיכה היא לא תמיד רכה ומלטפת. לפעמים היא חדה. לפעמים היא חשיפה לאמת. לפעמים היא חשיפה אל הכאב.
תודה אמא על הדרך בה את תומכת בכולנו ומלמדת אותנו להיות חשופים אמיתיים ומודעים.

אבא. האם אתה יכול יחד עם הכאב גם להודות על המצב הזה שאנחנו שרויים בו? להודות לאמא על החשיפה הזאת למעמקי הלב? למיסתורין החיים?
האם אתה יודע מה יש שם מעבר למוות? האם אתה רוצה להציץ מעבר למסך?
האם אתה יכול לדמיין אהבה שבה הפחד מהמוות איננו?
האם אתה יכול לחוש מי היא אמא מעבר לגוף הפיזי שלה?
האם אתה יכול לחוש מהי האהבה שלכם מעבר לאתגרי היום יום?
אני שואלת את השאלות האלה אותך, אבל בעיקר אני מפנה אותן אל עצמי.
אל כולנו.
ועוד שאלות אני מעזה לשאול.
האם יכול להיות שכשאמא לא תהיה איתנו עוד בדרך בה אנו רגילים לראות נשמתה או רסיס מנשמתה יתגשם בתינוק של יעל או של אורי?
מה המשמעות של רגע המוות?
האם אפשר להתכונן לקראתו?
מה אנחנו מאחלים לאמא לדרך?
כיצד אנחנו יכולים לעזור אחד לשני למצוא את השקט והאמון שנחוצים למסע הזה?
במצבים של כאב ופחד גדול אנחנו (כן, גם אני) נוטים להתרכז בעצמנו. בפחד שלנו מגורלנו. מאיך אנחנו נסתדר בלי אמא.
אחת התרופות היא להגדיל את נקודת המבט שלנו. להרחיב את הלב ולראות את אמא באמת. מעבר לתלות שלנו בה ומעבר לנתינת האהבה הענקית שהיא מעניקה לנו מדי יום. לראות את נשמתה צלול ובהיר. לראות אחד את השני צלול ובהיר. לשאול את השאלות הגדולות והתמימות על משמעות החיים והמוות.

העברתי הרבה קורסים בשנתיים האחרונות על המוות כמורה לחיים.
הרבה פעמים אמרתי לאנשים שאם נדמה להם שהם לא מפחדים מהמוות
שהם כבר משוחררים ומשחררים אז שיבדקו את עצמם שוב. שיבדקו אם הם מכסים באמירות בטוחות שכאלו על לב מפרפר.
אני מודה שליבי מפרפר.

ואני תפילה.
ותפילתי איתכם.

עוד לא אהבתי די.
דנה.