יומן פרידה (26.1-22.2)

כשהזמנתי את כרטיס הטיסה לישראל עוד השליתי את עצמי שאבוא רק לשבוע ואשוב לתמרה לעוד כמה חודשים שבהם תמשיכי להתחזק בנפש וכנראה להיחלש בגוף (ואת בכלל לא הפרדת בין גופנפש). אבל כשהגעתי את כבר החלטת להפסיק לאכול, ואני כבר למדתי שאדם יכול לחיות עד 40 יום ללא אוכל, אבל ההמוגלובין הנמוך ניבא מוות מהיר ושקט שבו הלב פשוט מפסיק לפעול. נבואת כזב. ותוך כמה ימים ביקשת מאבא שיזמין אותי לגור אצלכם כי כדאי שמישהו יהיה לצידו כשאת עוזבת. והייתי איתו והייתי איתך, בין האחים והאחיות, בין השינה שהתארכה לערות שהתקצרה, בחריץ המפחיד הזה שבין החיים והמוות, שכמה שהתכוננת אליו לא יכולת לדמיין כמה קשה ותובעני וטובעני הוא.

ואת עוד ניהלת את כל מה שדרש שתרפי ממנו, וראיתי אותך אט אט מרפה מן המטבח ומהקניות, מהחברות ומהנכדים, מרפה מהספרים, מרפה מהשאלה: "למה אני עדיין חיה?". ואני נאחז במלים כדי ללכוד את חיק האם של זיכרונות התקופה הזו. תקופה של חסד בצל המוות. וזה נכון שכבר עשר וחצי שנים חיינו כולנו בצל המוות, ובכל זאת, בלילות הלכתי לישון עם המחשבה שחבל שלא ארזתי טרניג ושאם תהיה הקפצה הלילה, הקפצת מוות הכוללת להתקשר לד"ר דפנה ולחבק את אבא, אעשה זאת בתחתונים. ובימים עצרתי ליד דלתך רק כדי לבדוק שהשמיכה עוד עולה ויורדת מנשימותיך האיטיות.

ואני הרווחתי בינתיים רגעי חסד איתך, אמא שלי, כי כשהתעוררת היית כל-כך צמאה ואני מוניתי למומחה הברד ומיד הגעתי להאכיל אותך, כן, אני האכלתי אותך אמא, ממגוון המטעמים שייצרתי במג'ימיקס. ולמדתי בלי מלים שאת אוהבת למצוץ לא רק את גושי הקרח כי אם גם את הכפית שבידי. וכך גם למדתי את הכמות הרצויה על כל כפית: קצת יותר מברד התירוש המתוק וקצת פחות מברד המים. וכשבירכתי "בורא פרי הגפן" ודנה הוסיפה "שהכל נברא בדברו", הוספת מתענגת בתום הכפית הראשונה "ובטעמו". כן, אמא, ברוך השם שלכל זה יש טעם.

וגם מצצת בתאווה אננס, ופירקת לסירוגין את קרטיב הדובדבן והלימון (שגילינו ביחד שגם הוא, על אף צבעו הזרחני, מקורו באמא אדמה). וכשביקשת בשובבות כפית מעוגת התותים שגלעד הכין עלתה בי שוב תקווה מטופשת שתשמיני ואולי תנותחי ושוב תהיי איתנו. כי כמה פעמים כבר הספידו אותך, אמא שלי, ואילו את יכולת להן לכל הסטטיסטיקות, ומלאי התרופות שלצידך התמלא שוב ושוב כי מי היה מאמין, עד שכבר אפשר היה להתפתות להאמין לבדיחה של עומרי ש"היא עוד תקבור את כולנו".

וקראתי לך מהספר "המוות כמורה לחיים" שוב ושוב את הטקסט המקסים שמתחיל ב"אני סולח לך", מותמר ל"אני מבקש ממך סליחה" ומסתיים במחילה עצמית. ואחרי שלוש פעמים ביקשת שאשנה את המגדר של הטקסט ל"אני סולחת לךְ", ואחרי הקריאה החמישית גילית לי מה שכבר ידעתי – שזוהי סליחתך לְ  ו- מְסבתא וגם הוספת שהיא כבר בחדר איתנו באה לחבק אותך.

וברגע אחר, ללא הקדמה שאלת אותי אם אני מטפל בגבות שלי, ואני המום ומובך הודיתי שכן, רק באמצע, ביניהן. ואת הראית לי איפה אני צריך להוריד כדי שזה ייראה טבעי ואני חשבתי לעצמי שזו אולי הפעם הראשונה שאני מדבר על זה בכלל. וכשחזרתי לאחר כמה שעות עם פחות 7 שערות בפינות מיד הבחנת והחמאת, וכשיעל שאלה על מה, אמרת שזה לא משנה והמתקנו שנינו סוד.

ולמרות שלא סבלת מכאב פיזי יום אחד קמת עם כאבים והזעקתי את כל העולם ובעלו שהתייצבו תוך 20 דקות, אבל בינתיים כשהיינו רק שנינו ידענו ביחד לרחוץ את פניך ("ויהי אור") ולשתות ממשככי הכאבים ועוד קצת וגם לנשום עמוק. ואת היית אסירת תודה ואני עוד יותר כי הרגשתי נחוץ ומועיל על שיכולנו להם לכאבים מהם פחדת יותר מאשר מהמוות.

ובגבורתי הרבה שימשתי גם חיץ בינך לבין הטלפונים שבהתחלה זרמו ולאט לאט רק טפטפו, קרובים ורחוקים רוצים להיפרד ואת כבר עייפה. וכולם נבוכים כי מה אומרים? "שתהיה בריאה" כבר לא ו"משתתף בצערך" עדיין לא. ואת מצאת את "רפואה שלמה" הכוללת את כל מה שצריך לקרות. ועם הזמן אגרתי אומץ גם לתקן כאלה שסיכמו "מחלה ארורה", ועם הזמן גם את זה שחררתי ושתקתי בכבוד להתמודדות השונה או אף ההימנעות מהתמודדות עם המילה הזו שכה מעטים מעזים בכלל להגותה: מוות.

ופתחנו לכבודך אמא מרכז מסחרי מיניאטורי שבו מפעל של ברד, וכששכחת שכוחותיך כלו ורצית לצאת להסתפר הקמנו מספרה עם האחות במיטתך. וכמה אהבת את האחיות המלאכיות שבאו בבוקר ובערב – האחת קורצה מהחומר של המנצחים ב"מרוץ למיליון", והשנייה עדינת נפש כמו עורקי עלה. ועם שתי הנשים הזרות שדאגו לך ורחצו אותך במסירות פיתחתי גם אני אינטימיות. ולמרות שהן כבר ראו הכל, תופעה כמוך הן לא פגשו מעולם. ואני גיליתי שגם כשאת בתחתית חולשתך קל להתאהב בך. פלא שכמוך.

וביום הבחירות כל-כך רצית להצביע ולהשפיע ולא יכולת לקום, ושאלת את יעל: "אולי בכל זאת תצביעי מרצ?", והיה אפשר לשמוע את הכאב שלך על שהקלפי לא כאן בעולם הקטן שנברא עבורך מסביב למיטה וגם אולי את הכאב על התבוסה הצפויה. ולמרות שעמד לרשותך צבא שלם המגויס למילוי כל מבוקשך את התעקשת לדאוג. דאגת לאינפוזיה שלא תישבר, ודאגת לכביסה שתעבור למייבש, ודאגת שנשלם לרופאה על ביקורה האחרון. ולמרות שהיית גיבורה ומורה ואמא כל-יכולה ומרואיינת על תקן נס מהלך ויוגית של סרטן, גם פחדת. פחדת מכאבים, פחדת לאבד את צלילות מחשבתך, פחדת מהיגיינה לא מושלמת, וכן, אמא, פחדת גם מהמוות. "הרפו ודעו" ביקשו ממך קלפי התהילים שוב ושוב ושוב. ואת נאחזת בחיים.

ובכית אמא עם יעל כמו שגרמתן לנשים בנצרת לבכות. ובכית עם אבנר בטלפון כשסיפרת לו כמה אהוב הוא בזמן שדנה החזיקה את השפופרת שכבר לא היית מסוגלת לאחוז. ובכית כשאבא לחש לך שהשיר שמתחיל בזר קוצים כואב ומסתיים ב"הוא כנראה אהב אותי האיש הזה" נכתב עליו. והכנת אותי להתפרצויות הבכי שעוד נכונו לי עם אבא: "לבכות זה תמיד טוב" אמרת, "אבל לא להישבר". ולא הייתי בטוח אם בכיתי או נשברתי בקול גדול אחרי ששמעתי אותך מבטיחה לאבא שתשמרי לו מקום בגן-עדן וביקשת בעיקשות שלא ידאג. וגם אחרי שהצעדנו אותך, אבא מאחור ואני מלפנים, מהסלון חזרה למיטה בפעם האחרונה ואת כבר היית כה מצומקת והשפלת מבטך. ובכיתי בקול קטן בלילה במיטה, ומול "שולחן לחמישה" (כמו שבכינו ביחד פעם באותו סלון ומול אותה המחלה), ובשירת "אמא הו אמא חבקיני חזק" כשהגעתי לשורה "אמא אותך הן אהבתי מכל", ומול הים של תל-ברוך שהיה עבורי תחנת הדלק או ערימת הקומפוסט שבה דמעותיי התחדשו לכדי אנרגיה שכה נדרשה לי בזמן הזה.

וגם אחרי שלושה שבועות מידי פעם במקום להיכנס אל החדר שבו התאכסנתי ההרגל עדיין הוביל אותי אל החדר שבו גדלתי ואותו עזבתי לפני 8 שנים ועכשיו אין בו לא מיטה ולא ארון. ובלילות ובבקרים קראתי בחדר החדש שלי ממדף הספרים שלך עוד ועוד ספרים על המוות שבדפיהם נתת סימנים שסימנו את תמצית החיים. וספרך שלך, זה שרצית לכתוב, יישאר חסר על המדף.

ובניגוניך שבת אל ילדותך, אל זמירותיו של הזיידע. "אבי, הן כל רצוני הוא לזכור אותך" חזרת בדרכך חזרה הביתה. ודנה תהתה איזה מטען רוחני היא משאירה לילדיה ואני נזכרתי פתאום שאני הולך להיות אבא בקיץ הקרוב, ושיום אחד אמות אני וילדי שלי יסעד אותי אולי וכבר נלחצתי מהמטען שאשאיר או לא אשאיר, וברגע אחד גם רווח לי. כי גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי את עימדי.

וערב אחד פטפטנו לנו שנינו בשפת הסתרים החדשה ואת חייכת כשאמרת שיגידו עליך שדווקא היא שנחשבה לגיבורה על הסרטן בסוף מתה, והוספת "שיגידו!". ואני הוספתי את כל מה שעוד יגידו אוהביך ומעריציך וילדיך, וקראתי לך את ההספד שכתבתי כבר בלבי. ולא אמרתי לך אמא כמה הייתי רוצה בכל זאת להרוויח איתך עוד 20 שנה, וכמה כואב לי שלא תראי את הילד שיולד לי, ושהוא לא יכיר אותך, ושלא יהיה מי שישלח לי חבילה מלאה באגוזים וכל טוב, ושמילותיך החכמות והאמיצות לא יפתיעו אותי שוב באי-מייל, ושקשה לי לתפוס אמא איך החיבוק הזה שנולדתי אליו ושליווה אותי תמיד נשמט לי בין הידיים.

ואת כבר רצית להיפרד אבל אולי היתה לך עוד עבודה לעשות, ללמוד לשחרר את ההחלטה על מיקומן של הרקפות כמו גם את שאלת היום והשעה, לוותר על השליטה. ורק אחרי 33 ימים ללא אוכל, את הרפית אמא. ללא מלים וללא כוחות, וביום האחרון גם ללא הכרה, ואנחנו שרנו לך ואת האטת נשימתך. ובסוף גם הנשימה, אותה נשימה שאת הענקת לי כשהוצאת אותי מרחמך ושאת הזכרת לי תמיד להעמיק, גם הנשימה פסקה ואיתה נשמתך הטובה התעופפה לה למקום אחר. וכשגופך שהשארת מאחור הוצא מהבית אנחנו התחבקנו כולנו, אבא, גלעד, דנה, יעל ואני, ומיררנו בבכי כאילו לוקחים לנו את האמא. כאילו לוקחים לנו את האמא.

אמא הו אמא, במקום קורס אינטנסיבי וחשוב בביתי החדש שבתמרה זימנת לי יחד עם אלוהים קורס אינטנסיבי באיכות החסד. גיליתי שחסד נמצא בכל מקום או שלא נמצא בכלל. כי הנה פגשתיו לא במדבר הדומם כי אם בדירה ברמת-אביב המייצרת כמות גדולה יותר של זבל מאשר קהילה של 200 איש. וגלעד הבודהיסט ידע לצטט מתוך "המדריך ללוחם הרוח" ש"חסדך יגדל עד מאד אם תתמיד ליישם התיקון, מתוך התלהבות, כלפי אלו שהם מרובי מעלות, או לאלו שעזרו לך בעבר, או לאלו שרב הוא סבלם". וידע גם לפרש ש"אלו שעזרו לך בעבר" הם ההורים, אשר בנותנם לנו את גופנו האנושי הם מאפשרים לנו להגיע להארה.

ובדרך להארה ליטפה אותי אותה יד נעלמה הכונסת את כל פירורי החסד ופתחה את לבי למצוא חסדים גם בפרטים הקטנים שמשהו בי עוד מפחד לשכוח: שאת הכרית מהפריזר צריך לחמם במיקרוגל שלוש וחצי דקות, שבבוקר יש לשנות את זווית התריסים, שאת הדלת שלך יש לסגור כשמבשלים, שלא כדאי לצעוק אליך מהשירותים הסמוכים, שאחרי הברד את אוהבת למשוח את שפתיך בשמן זית, שבשביל הצלילות צריך לטפטף שתי טיפות מהתרופה של קובי מתחת ללשונך לפחות שלוש פעמים ביום, ושבין טיפה לטיפה באינפוזיה צריך לספור עד שש או שבע. וחן וחסד ירדפוני, אמא.

עכשיו זה הזמן לספור את הימים והדקות והשניות והשנים שחיינו, שהיינו אם ובנה שכבר למדו שטוב לו לבן לספוד על אמו ולא להפך, וטוב שנזכור שחיינו לא לנצח, ובין כה וכה לא טוב היות האדם לבדו. ואני יודע שאני לא לבד בקיום המצווה שהטלת עלי אמא – להיות אדם מאושר. ואני יודע שזכיתי לאהוב. תודה אמא.