איך חוגגים את פורים?
איך נכנסת השבת בלי לאחל לה שבת שלום?
איך כותבים פוסט חדש לבלוג?
ואמא שלי עדיין חיה. בחלום היא קמה מהמיטה ויוצאת לקניות. בטיול היומי היא מלטפת אותי דרך הרוח בשדרת האקליפטוסים. וכשאני שר "שמרי נפשך" היא שרה איתי. ובים היא שולחת לבבות אדומים בשקיעה. והאביב הזה שמתעורר מסביב שולח לי ממנה פרחים. והפצע מסרב להגליד.
בסצינה הפותחת את "מלאכים באמריקה", שמתרחשת בבית ההלוויות במנהטן, רבי ישיש מספיד אישה מבוגרת שהלכה לעולמה. לאחר ההלוויה בנה ההומו ניגש אל הרב ושואל לגבי האפשרות למחילה על שלא ליווה את אמו בשנים האחרונות. הרב, שמגלמת לא אחרת ממריל סטריפ, אומר לבחור משהו כמו: "אתה רוצה מחילה? תתנצר. להיות יהודי זה לחיות עם רגשי אשמה".
איך נפטרים מרגשי האשמה? אשמתי בלא לחשוב עליה רוב היום. לשכוח שהיא איננה. אשמתי בחגיגת פורים נלהבת. אשמתי בתחושת חופש המתלווה ליתמות. אני מפחד מהפוסט שלא יעסוק באמא ובהעדרה, אני מפחד מלחזור לחיים כרגיל.
בדרך אל הים עצרנו בסופר מרקט ומול האגוזים מצאתי גן ילדים לבוש מדים, כולם אוחזים בחבל בזמן שהגננת מסבירה בפורטוגזית מהיכן מגיע הגזר. וחשבתי על הרגע הזה, בסוף אוגוסט 2007, שבו שלחתי מייל למנהל תלמה ילין והודעתי שלא אתייצב לשנת הלימודים כמורה לפילוסופיה יהודית כי אני הולך ללמוד שלום בפורטוגל. ובעצם לא אמרתי לו שבחרתי לנסות לבנות תרבות אחרת במקום הגן-בית-ספר-צבא-אוניברסיטה-חתונה-ילדים. ואני מודה למוות, גם לאימון שבהתבוננות בתמונת מותי שלי, שמזכיר לי את שתי המשימות שעדיין עומדות לפניי: להקים כפר חקר לשלום במזרח התיכון ולהיות אבא טוב.
ואני מזכיר לעצמי את קווי המתאר ששורטטו אז בימי החסד העצובים ברמת-אביב: להיות כל רגע במודעות ובהודייה, וכמה קרובות הן זו לזו. לסלוח. לא לחכות. לסלוח עכשיו. גם לעצמי. ולא לבזבז את חיי, או פשוט לחיות את החיים במלואם. ואם אני באמת מקשיב למלים הללו עולה השאלה מדוע אני יושב מול המחשב בלילה הקסום הזה כשמדורה ולבבות דולקים בחוץ. ובכל זאת.
בלילה של ירח מלא מול האוקיינוס האטלנטי פתאום רעש מנועים כבדים עולה על רחש הגלים הממכר ובאופק אני מגלה שתי אניות גדולות וחושב על האנשים שעל האנייה שעובדים ואוכלים וישנים ברעש הזה שמסתיר את הים. ואני חושב על המסע של אמא שלי מהרעש של המג'ימיקס לשקט של סדנת הנשימה בענבר. ואני חושב על שיחה שסיפר לי בשבעה קרוב משפחה שבה סיפרה שהיציאה שלי מהארון והבחירה שלי בתמרה עוררו את השראתה לבחור את הדרך שלה באומץ במקום להתפשר. ואני חושב שדווקא המקומות הכי מאתגרים, קשים ומכאיבים היו עבורה מעצימים, וכמה זה מיותר לבזבז את חיינו בניסיון לא לפגוע אחד בשני.
ספרי הבודהיזם עדיין מנחמים ומעוררים השראה ומהם עולות שאלות לגבי חיים לקראת הארה, ומהי הארה קולקטיבית או חיי שיתוף מוארים, האם קהילה יכולה להיות מוארת? "מי שאוכל לבד – מת לבד". הפחד מהמוות הוא הפחד מהבדידות. ואולי כשמתגברים על אשליית הבדידות ועל ההיצמדות-רכושנות שמקורה בתחושת ההפרדה שבין אדם אדם תמה גם ההפרדה בין האדם לאלוהי, בין החיים והמוות.
לפעמים אני נזכרת באיזה רחש של תפילה
והיא שקטה והיא עוצרת רגע לפני הנעילה
כשכף רגלי בחול דורכת והמגע צורב וחם
מה שרציתי זה ללכת ככה ללכת כל הזמן
והקולות באים ממני הם מנגנים שזה נגמר
מה שהייתי שוב אינני מה שהנני שוב לא נשמר
ולפעמים אני נזכרת ואש חמה עולה ממך
קרוב יותר מבחייך ככה אתה לי במותך
והדמעות רגעי החסד הן מלטפות את שתיקתך
מה שרציתי זה ללכת ככה ללכת אל סודך
והקולות באים ממני והניגון מלא חידה
ואחר כך הוא שב לנוח ועם הרוח גם אתה
(אתי אנקרי, "לפעמים")
אוהב. מתגעגע.
כתבת:
" אני מפחד מלחזור לחיים כרגיל"
אלו החיים הרגילים. אין חיים אחרים. אין מה לפחד ואין לאן לחזור.
כתבת:
" וכמה זה מיותר לבזבז את חיינו בניסיון לא לפגוע אחד בשני"
לא מבין. אני חושב שזה מה שמייצר את האושר, הניסיון לא לפגוע בזולת.
כתבת:
"האם קהילה יכולה להיות מוארת?"
כאשר אתה הופך למואר, אתה לוקח את כולם איתך ואז כולם נהיים מוארים – אין דרך אחרת.
כלומר, הסימן שלך להארה הפרטית שלך הוא היכולת לראות באלה שמסביבך מלאכים.
ציטטת את "ולפעמים" של אתי אנקרי.
לפני מספר שנים בקשתי ממך לפרש את השיר הזה. זוכר?
כתבת:
"להביט לא אחדל, ולנשום לא אחדל, ואמות ואוסיף עוד ללכת" (אלתרמן)
ללכת=להמשיך לחיות.
כאב הפרדה לא מרפה. הוא מעצב את אישיותה. זה לא רק "לפעמים" – אלא שינוי טוטאלי.
שבת שלום,
גלעד
לגלעד- לפעמים הניסיון לא לפגוע בזולת, גורם לפגיעה הגדולה ביותר, וזאת משום שהוא גורם לנו לעוות את רצונותינו האמיתיים ואת מי שאנחנו כדי "לרצות" את הזולת.
לאורי – תודה. גם פה הירח היה מלא. וגם פה מתחת לירח אמא חסרה.
לאמה-
לפעמים המחשבה שהניסיון לא לפגוע בזולת, גורם פגיעה הגדולה ביותר, מוּנע מהוקרה עצמית.
מאחר וכולנו נגועים בהוקרה עצמית, צריך לבדוק טוב טוב (ועוד פעם) מהי המוטיבציה שלנו.
צריך ללמוד איך להרחיב את האופציות, ולא לפגוע בזולת ולא לפגוע בעצמנו.
לא ייתכן שתהיינה רק שתי אופצית.
תמיד יש יותר.
גלעד היקר,
שכחתי לגמרי את ההתכתבות ההיא בינינו על השיר של אתי אנקרי. מבחינתי זה היה שיר חדש שמצאתי בין הדיסקים של אמא. מרגש לגלות את הזרע שזרעת ממזמן… (תודה גם על הסריקה ששלחת).
ברור שהמוטיבציה לפגוע בזולת היא פסולה. התכוונתי לסיטואציות שבהן אנחנו בוחרים לשקר ולהסתיר במטרה לא לפגוע, סיטואציות שבהן אנחנו מוותרים על מלאות חיינו בגלל הרצון לרצות מישהו או משהו אחר ובעצם נכנעים למניפולציות שטחיות וזמניות ("אני אחטוף התקף לב אם לא תעשה ככה וככה..", "אם אתה באמת אוהב אותי אל תעשה את זה…").
תהנו בסקי.
להתראות בקרוב.
אהבה
לאורי,
אנחנו הרבה פעמים מעמידים שתי בחירות גרועות בתור האופציות היחידות שלנו.
אנחנו עושים זאת כל הזמן.
צריך ללמוד להגדיל את מאגר האופציות.
איך עושים זאת?
עם חמלה.
כאשר נשתמש "בנשק" החמלה, מגוון האופציות יגדל מאליו ואיתו האושר.
הבעיה היא שזה לא קל.
אבל נמשיך להתאמן.