י' הציע לי היום בבוקר קפה וכשסירבתי אמר: "לא קפה, לא סיגריות, לא אלכוהול, מזל שאתה מזיין!". וחשבתי שבדיוק במסיבה הזו אני לא רוצה לרקוד – שבה מין הוא עוד "הנאה אסורה" או ביטוי של האגואיזם שלנו (מול העבדים בעולם השלישי או מול האיזון האקולוגי של כדור הארץ) או סתם אמצעי מלאכותי להשתקת אנרגיית החיים והמודעות שלי. וזה אולי המקום להתוודות על נדר חדש שלקחתי (אחרי שהנדר ה"קשה" להתנזר משוקולד וחטיפים תעשייתיים הפך לאורח חיים פשוט וכיפי) – להימנע משיכרות או סטלה עד ליל הסדר (ארבע כוסות) ואז לחדש את הנדר עד הסאמר יוניברסיטי (שזה אירוע גדול בקיץ שאני בין מארגניו). וזה אולי המקום לציין שלא הפגיעה בבריאותי מטרידה אותי באמת (אחרת הייתי מתמיד בתרגול היוגה היומי כפי שמפציר בי אחי הטוב) אלא ההתמכרות והבריחה ממודעות, הויתור על עצמאותי. את הנדר הזה לקחתי בימים האחרונים עם אמא כשהבלבול שלה מהתרופות ומסופם של החיים והמילים והמשפטים היה עבורי מראה קשה למשככי הכאבים הקלים שאני משתמש בהם מעת לעת (לעיתים רחוקות ובכל זאת לעיתים).
במקום להשתכר עד לא ידע בפורים התחפשתי בדמיוני לאיש עסקים תאב בצע. בעל בית מושחת ונצלן שעושה כסף על חשבון הדיירים העניים שנאלצים להשתעבד לעבודות דחק בשירות בעלי ההון במקום להשקיע את מרצם בשחרור פלסטין, בשמירה על זכויות בעלי חיים ובמיגור ההומופוביה. זה היה ניסיון להתמודד עם האחריות שלי לעימות המכאיב שנוצר ביני לבין הדיירים בדירתי שבתל-אביב שהיו פעם חברים ורק אולי גם עדיין. אני נוטה להאשים את המסגרת הקפיטליסטית ביצירת יחסי אי-שוויון מנוכרים שאינם ברי קיימא, ובכל זאת – מה אני הייתי יכול לעשות אחרת? איפה המקום שלי בשנאה ובכעס ובאכזבה שמופנים אלי? איפה אני פועל מתוך הפחד – שלא יהיה לי מספיק כסף ללימודיי, לנסיעותיי לתמיכה בילד שיוולד בקיץ? כמה אני מעדיף הגדלה של הכנסתי על חשבון טובת חבריי?
בסופו של התהליך המעניין והמתיש הזה הבשורה על המחלה של ט' והפציעה של טריסטיאן הכניסה את הכל לפרופורציות. החלטתי לשחרר את כל ההחלטות, הדרישות והכעסים שצברתי ולשאול את הדיירים לתנאי חוזה חדשים שהם בעצמם ינסחו. מראש הסכמתי עם עצמי שלא להתווכח יותר ולהסכים גם לתנאים שכביכול לא מתאימים לי. להפתעתי שלושתם הציעו את התנאים המקוריים שדרשתי מהתחלה, אלה שגרמו לקונפליקט. מסקנה? המעבר מהמקום התגובתי למקום שלוקח אחריות הוא משמעותי לסיום המלחמה. אלא שהמלחמה עדיין שם כל עוד ישנם עדיין כעסים חבויים שלא מצאו את ביטויים בחוזה, וגם למלחמה הזו אני רוצה לשים קץ, אולי גם דרך ביטוי התהליך שלי בפוסט הזה.
למדתי על שלוש התגובות האנושיות האינסטינקטיביות לפחד: התקפה, בריחה או העמדת פני מת. אני חי במציאות שבה כל התקפה היא מדומיינת בלבד. אני לא בישראל ולא בפלסטין ולא בקולומביה. אני לא בעיר ואני לא מיעוט נרדף. אני חי בגן-עדן. מסביבי תנאים כמעט מושלמים של שלום. בין בני-אדם לטבע ולבעלי-חיים, בין בני לאום/דתות/גזעים שונים, בין העולם החומרי לעולם הרוחני, בין גברים לנשים. האם אדע לנצל את התנאים הללו כדי להחליף את הבריחה בביטוי האמת שלי והענקת האמון? במקום לתקוף להיות חלק מקבוצה שחיה חיים של תמיכה הדדית? במקום להעמיד פני מת או מטומטם להשתתף בקהילה שבה אני חי ובעולם בו אני פועל באופן אחראי?
אתה רואה – ניתן להגדיל את האופציות.
ואם היית מדמיין את זה, אני בטוח שלא היית יכול לדמיין סוף כזה טוב למעין קונפליקט שנוצר.
והמורים שלנו אומרים שככה זה כל קונפליקט – קטן וגדול. כולם מדומיינים.
לצערינו אנחנו לא תמי יכולים לראות את זה.
אני גאה בך,
גלעד
התגעגעתי לכתיבה שלך. אתה מביא את עצמך ממקומות כל-כך עמוקים, משמעותיים ואמיתיים שכרגע חסרים לי בחיי.
כאב לי מאוד היום כשאמה כתבה לי שאמכם נפטרה, באותם חודשים בהם אני הפכתי לאמא…
למרות שאנחנו לא מכירים, אני מרגישה שהלב שלי איתך. אני מאחלת לך הרבה הצלחה בהתמודדות עם המוות כמורה דרך לחיים. לפעמים אני תוהה אם יש לי בכלל כוחות להתמודד עם הכאב שהמוות והחולי מביאים לחיי.
המשפט "בימים האחרונים עם אמא כשהבלבול שלה מהתרופות ומסופם של החיים והמילים והמשפטים" החזיר אותי לרגעים האחרונים שלי עם אמי ז"ל וחיבר אותי לכאב הזה שאף פעם לא חל עליו חוק ההתיישנות…
רפואה שלמה לט' והחלמה מהירה לטריסטיאן. לא מפליא אותי שבארץ לא מתעניינים בשלומו, מבחינתם גם הוא האוייב…
"החלטתי לשחרר את כל ההחלטות, הדרישות והכעסים שצברתי ולשאול את הדיירים לתנאי חוזה חדשים שהם בעצמם ינסחו. מראש הסכמתי עם עצמי שלא להתווכח יותר ולהסכים גם לתנאים שכביכול לא מתאימים לי. להפתעתי שלושתם הציעו את התנאים המקוריים שדרשתי מהתחלה"
אורי יקר, האם אנחנו חיים באותו עולם (אפילו ווירטואלי)? לפעמים נדמה לי שלא.
"החלטתי לשחרר את כל ההחלטות, הדרישות והכעסים שצברתי ולשאול את הדיירים לתנאי חוזה חדשים שהם בעצמם ינסחו. מראש הסכמתי עם עצמי שלא להתווכח יותר ולהסכים גם לתנאים שכביכול לא מתאימים לי. להפתעתי שלושתם הציעו את התנאים המקוריים שדרשתי מהתחלה, אלה שגרמו לקונפליקט."
באמת? מתי זה קרה? אחלה שאתה כותב על זה, ובכלל על הכל, אבל יש להצמד לאמת? לפחות לנסות לא? בחרת גם להתעלם מהמייל שכתבתי לך ומכל הטיעונים, מה זה באלגנטיות.
מהי אמת בעולם אנרכיסטי?
מתוך ויקיפדיה:
ערך אמת הוא מונח בו משתמשים בלוגיקה והוא מציין את הערך שביטוי מסוים יכול לקבל. כל טענה בטיעון יכולה להיות או שקרית או אמיתית, ערך האמת של הטענה מציין אם היא אחת מהשתיים.
בלוגיקה שאינה קלאסית (אנרכיסטית? ג.א.), ערך האמת יכול לקבל גם ערכים נוספים, למשל בלוגיקה עמומה ערך האמת הוא מספר בין 0 (שקר מוחלט) ל-1 (אמת מוחלטת).
האם אמת הוא מה שמפורסם באינטרנט?
?
בדרך הביתה עברו בזיכרוני עוד ועוד תמונות מלילות הסדר שכבר עברתי, כל אחת מהן מילאה את ליבי בנוסטלגיה מענגת על רגעי הקסם שהיו בכל אחד ואחד מהם. ובאנשים שהיו איתנו סביב לשולחן. ובעיקר חשבתי על האנשים האהובים כל כך, שהיו איתנו שנה אחר שנה, ולא יהיו יותר. לא השנה, ולא באף שנה יותר. כי הם לא איתנו יותר. וידעתי שזו הסיבה שהשנה אני לא מלאה חדוות חג. כי השנה החסר גדול וחסר לי נורא. וכואב ועצוב. ודווקא מתוך העצב הגדול הזה הבנתי שצריך להעריך יותר. להעריך כל רגע ורגע שכן יש, ושאנחנו כן יחד, וזוכים להיות מסובין. כי אני לא יודעת מה יהיה עוד שנה ומה יהיה בעוד עשר שנים, ועכשיו גם לא אכפת לי. כי אני לא אחכה יותר לאיזה יום אחד, אחר, מתישהו שיהיה טוב. כי יש את היום הזה, ואת הלילה הזה, ואת ליל הסדר הזה. והשנה, דווקא מתוך הגעגוע הגדול כל כך, אני אברך על מה שכן יש. ועל מי שכן ישנו. ואנצור בליבי כל רגע מהלילה הזה, השונה כל כך מכל הלילות, לעולמי עד. ואשא תפילה שמה שיש יישאר. ואודה בכל ליבי על היחד הזה. ואם אבקש משהו לעתיד, זה רק דבר אחד. שהזמן הזה לא יעבור כל כך מהר. אמן.
(-) ליהיא לפיד, ידיעות, 03.04.09
_____________________________________________________________
בן דוד יקר ואהוב במיוחד,
שיהיה לכם ליל סדר חגיגי ומיוחד.
אחרי שסבא ישראל נפטר, עשינו את הסדר בבית ספר שדה. אחרי שסבתא פני נפטרה עשינו "סדר פרידה" במלון דן. אני בטוח שהסדר שלכם השנה יהיה מיוחד מאד.
ד"ש לכל שבט אילון ושיהיה לנו רק טוב.
חג שמח!
אמן
http://www.alarabiya.net/views/2009/03/22/68961.html
מאמר של סטרהוק על טריסטן