שחור תלתלים ונבון,
לאחוז בידו ולפסוע לאט
בשבילי הגן,
ילד קטן
(רחל)
- הלו, אמא?
- זיסר שלי. מזל שהתקשרת. איזו טלפתיה, בדיוק חשבתי עליך. המון זמן כבר לא דיברנו, אני מתגעגעת נורא.
- גם אני מתגעגע אמא. אני שותה עכשיו מיץ תפוזים בבית קפה בליסבון עם רוסנה וקרולינה. בדיוק יצאנו מהבדיקה אצל הרופא, הכל בסדר. העובר בריא.
- אני לא מאמינה. עכשיו הייתם באולטרסאונד?
- כן. זה מדהים, רואים הכל: אצבעות, אף, לב… הכל מושלם. הוא כבר שוקל 623 גרם והאורך 23 סנטימטר.
- ברוך השם!!
- אלחאמדאללה.
- תגיד, ומה עם הבולבול?
- הוא בן, כמו שהרגשתי.
- אוי, אני כל-כך מתרגשת. ואיך רוסנה?
- גיבורה.
- ואיך שלומי?
- הוא נוחת הלילה וניסע מחר ביחד ארבעתנו לטיול סינטרה.
- שיהיה במזל טוב. כמה טוב שהתקשרת.
- כמה שטוב שאת שם.
בין החששות להתפעלות, בין קולות דפיקות הלב לתמונות התלת-מימד, בין המחשבות על איך תיראה המשפחה החדשה ומה יהיה השם וחישובי התאריך ללידה הצפויה.. צצה גם גאווה מביכה. גאווה שכזו על זה שהוא צחק באמצע הבדיקה, על שהוא שמח ועל שיש לו חוש הומור שכזה שלא לוקח את כל הבדיקה הזו בצורה כבדה מידי. גאווה על הלב הגדול של הבן שלי ועל המוח הענק שלו. גאווה על השטנץ האילוני שכולל בין השאר מצח גבוה. כמו סבא ישראל. כמו שלי. אז נכון שבכדורגל יש לו עדיין מה להשתפר, אבל אני פשוט מעריץ אותו כבר עכשיו איך שהוא. איך הסתיר עם ידו את הפנים בתחילת הבדיקה, כמעין הצטנעות ילדותית, ואיך נחשף עם הזמן ואפילו צחק וחייך. פלא. אין פלא גדול מזה. זרע שנושא איתו את כל האינפורמציה של עץ שלם, של פרי חדש. גם הרופא שרואה כאלה עוברים כל יום כל היום – התרגש.
אם יוולד לי ילד
ורוד עם קורט תכלת
זה יהיה מפנה חשוב
ולדעתי גם רב תועלת.
הו ילד, הו ילד
אתה תפתח בי דלת
לחדרים שנסגרו מזמן
וזה נעים לי,
וזה מתאים לי,
איזה ילד – לא גדול מדי.
הו ילד, הו ילד,
אני חושב עליך
וכבר עולה בי אמהות גברית
וזה נעים לי,
וזה מתאים לי,
איזה ילד – לא גדול מדי.
(עלי מוהר)
והפוסט הזה נכתב תוך כדי בייביסיטר על מנטה שבקיץ הקרוב יחגוג שנתיים. את הערב בילינו בלקפוץ על המיטה וללמוד שתי מלים חדשות בעברית: "פרח" ו"מה זה”. עכשיו כבר תשע וחצי בערב והוא מסרב לישון והוא לא מפסיק לבכות והוא רוצה רק את אמא ואני יכול להשתגע אבל בוחר שלא. נותן לו לבכות כי מי כמוני יודע שאין כמו אמא ואין כמו לבכות.
ולאיזון אני מצטט גם מייל שקיבלתי בתחילת ההריון מידידי היקר והחכם יוסי וולפסון:
באופן כללי אני לא הכי מת על הבאת ילדים מכל מיני סיבות (שאולי הן כולן רציונליזציות והכללות להעדפות אישיות):
- ילדים זו אחריות כל-כך גדולה שקשה להאמין שמישהו יכול לעמוד בה. אחותי מאשימה את ההורים שלי בכל הצרות שלה, ובסופו של דבר זה נכון שבכל צורת גידול נשארות שריטות. זה מפחיד נורא. מפחיד לטעות איתם.
- ומצד שני, הרי הם צפויים למרוד נגדי ולדחוף בכוונה בשר למקרר (זו לא טענה כללית נגד ילדים, פחד אישי לגמרי). אני יודע שיש אנשים שרוצים ילד כדי להשאיר משהו מעצמם אחריהם, אבל אני מרגיש שנשאר הרבה ממני דרך אנשים ודברים שאני בא אתם במגע – וזה נותן לי סיפוק אדיר (לזה התכוונתי בסוקרטס שילדיו היו הרעיונות שלו).
- להביא ילדים לעולם זה לא אקולוגי.
- וכמו עם חתולים: יש כל כך הרבה ילדים לא רצויים…
- להביא ילדים לעולם הזה, על כל הרוע שיש בו והאסונות שמתגברים בו, זה לא נחמד כלפיהם.
- חברים עם ילדים נוטים (לא תמיד) להסתגר בעולם מיוחד משלהם ומשל אנשים עם חוויה דומה, ולהעלם מהחיים שלי. לכן יש לי אינטרס אישי להפיץ תעמולה נגד ילדים.
- ילדים שואבים אנרגיות חברתיות ויצירתיות, אומץ, יוזמה ועוד כל מיני דברים שאחרת מושקעים בקהילה ובשינוי חברתי.
- לילדים יש השלכות מאוד מקבעות. כשיש כלב קשה לעזוב את הבית ל-24 שעות. כשיש ילד זה אפילו יותר קשה. וגם קשה לקחת סיכונים, כי יש אחריות כלפי הילד. כל שינוי בחיים צריך להישקל מבחינת טובתו של הילד והתלות שלו. זה מאוד סוגר אפשרויות.
- קשה לי להישבות בקסם של יצורים אנושיים קטנים – בחריגים מצומצמים. כלומר זה יותר טוב מרגע שאפשר לתקשר אתם יותר (נניח בגיל 4 או 5) עד שהם נעשים מופרעים (נניח בכיתה ו-ז) ומרגע שהם נעשים בוגרים (נניח בכיתה ט-י). ובעצם גם אחר-כך הרי רובם נעשים ברובם רקובים-בתוך-המיינסטרים (נניח בגיל 24). ויש כאלה שמצליחים להתגבר על מסלול החיים המזעזע הזה. אבל בד"כ אני מעדיף חתול על תינוק. האם אני מיזנתרופ? דווקא אני אוהב אנשים וחברת אנשים… אבל אולי…
אבל הניסיון האמפירי מוכיח שילדים מביאים הרבה אושר לאנשים. טמיר מהבנתי, כנראה, אבל אני שמח באושרם של המאושרים בכך.
ועוד ציטוט ממילי דיוויס:
“חברה שבנויה מזוגות זוגות,” הוא אמר, “תמיד תהיה מפורדת ליחידות קטנות. אנחנו צריכים החליט האם אנחנו רוצים חברה המבוססת על קהילות, או חברה שבה היחסים הזוגיים הם היחסים החשובים ביותר שלנו.”
“ומה אתה מציע?”
“אני מציע שנקיים יחסי מין עם חברים וחברות שלנו, ושלא נהפוך אף אדם אחד למרכז חיינו או לקשר היחיד החשוב שלנו. אני מציע שגם כששלא נדרוש ולא נסכים לבלעדיות על גופינו ועל רגשותינו, וגם כשאנחנו מתאהבים שהיחסים האלה לא יקבלו חשיבות עליונה, ושיהיו חיבור אחד ברשת היחסים הבין אישיים שלנו, אבל לא יחליפו את כל הרשת.”
http://www.notes.co.il/mili/54672.asp
אורי!
זה כלכך מרגש. כלכך כלכך מרגש. בפוסט הקודם היו לי קצת דמעות בקצה, עכשיו כבר ממש רטיבות.
המון בריאות ואהבה לך ולרוסנה, ולילד היקר שלכם. שמחה להתעדכן.:)