נזיר שאל: מקום קדוש מהו?”
ג'ושו אמר "בחורה ששיערה אסוף למעלה" [בתולה]
הנזיר אמר "האנשים שבתוך המקום הקדוש – מה טיבם?”
ג'ושו אמר "בחורה ששיערה אסוף למעלה, בהריון".
[כלומר טוהרתו של ה"בלתי טהור" עולה על זו של "הטהור"]
כמה ימים לאחר ליל הסדר אני יוצא מהסווט לודג' ויודע שנגעתי במה שנמצא מעבר לפחד המוות. משהו בי מת ואני מחכה ללידה של החדש. אני מתחייב לזמן של שקט-מדיטציה-התבוננות כל יום מהיום ועד הקיץ. אני מגלה שתובנה היא ריפוי כשלעצמה – ככל שאני מעז להביט בעצמי אני גם יותר משוחרר מהדפוסים שדבקו בי. כמו שארנה קזין המליצה בספרה המצויין, עדיין אינני "נכנע לסוגה המפנקת של רומנים" ונהנה דווקא מספר ההגות "להב היהלום" של מייקל רואץ' על הבודהיזם בניהול החיים. ממנו אני מקבל תובנה חדשה: עצלות בהודו היא התבטלות בשמש עם תה ופטפוט, ואילו עצלות במערב היא העמסת חיינו בפעילות כפייתית שאינה מותירה זמן להתמודדות עם הנושאים החשובים באמת. איך נראית העצלות הסמויה שלי? הימנעות ממדיטציה או בהייה באתר של "הארץ”? מה הם "הנושאים החשובים באמת”? הנושאים החשובים עבורי?
"מכל העקבות טביעת הרגל של הפיל היא הגדולה ביותר, מכל המחשבות ההגות במוות היא הנעלה ביותר" (הבודהה לקראת מותו)
טיול משפחתי בדרום פורטוגל. אנחנו 14 ויכולנו להיות 15. מול נופי הפלא הצנועים שמזכירים את פלסטין אמא חסרה לי עד כאב פיזי ממש. לא רק בעיניו הדומעות של אבא אלא גם בשולחן הגדול במסעדה, בשירים של ליל הסדר שאבדו לעולם, בעלייה הקשה לקתדרלה, בנזיפה הצפויה על ההרפתקנות חסרת התקנה, בטלפון המרגיע ליעל, בתזכורת לשתות הרבה מים. לפעמים גם לנשום.
הלב
כמו הים כמו לב הים
ליבו של מרקו סוער בו
הוא יורד לחוף,
יורד לחוף
מביט למרחק
כי אמו שלו שם במרחקים
והלב הוא רוצה אל אמא
גם בלב
כמו בים
סערות יש
וגם סודות
מי יגיד לו, מי ידע
הסוד שבלב
הלאה אל המרחק אמא שם במרחק
עוד מצפה לו דרך ארוכה
אל המקום בו אמא מחכה
מעבר הר וים הלב מושך לשם
רוצה לעוף אל אמא,
למרחק
ג'ושו נכח בטקס קבורה של נזיר. הוא אמר: “רק מת אחד, וכל כך הרבה אנשים מלווים אותו". ואז הוסיף "כל כך הרבה אנשים מתים מלווים אדם חי אחד". בתגובה לכך נזיר שאל: “זו התודעה אשר חיה? זה הגוף אשר חי?”. ג'ושו אמר: “גוף ותודעה, לא זה ולא זה חיים", הנזיר אמר: “מה פירוש הדבר?”, ג'שו אמר: “איש מת".
[כלומר, דבר אינו מת ודבר אינו חי. הנזיר המבחין בין גוף ותודעה הוא ללא ספק "מת"].
"העולם שיצר אותנו והעולם שאנחנו יצרנו – חייבים להתחבר שוב. זו מטרתו של המסע" (דיטר דום)
"במקום שבו גדלים ילדים שמחים גם מבוגרים מוצאים בית". (סבינה ליכטנפלדס)
בתקופה הפרה-היסטורית המטריארכלית לא ידעו מי האב של איזה ילד. השבט שחי ביחד לא ידע לקשר בין מעשה האהבה ללידת הילדים שעל פי האמונה הגיעו הישר מאמא אדמה הנדיבה והשופעת. תחילת הבעלות/הרכושנות, כלומר השאלה לאיזה אבא שייך הילד, היתה גם תחילתה של האלימות הפטריארכית.
הילד שלי הוא לא רכושי, אני לא מגדל אותו אני רק מלווה אותו. בבית הספר לאבות אני לומד לכבד את נקודת המבט השונה של הילד. למשל, ילדים יכולים להיות שמחים רק מלבהות ככה סתם (כשיתבגרו אולי יימשכו אחרי הסחות דעת עצלניות, אולי ימשיכו וייחשבו למעופפים ואולי ילמדו לקרוא לזה מדיטציה), אז לי נותר פשוט לנסות לא להפריע בהתפרצות לחלל שלהם. עוד שיעור: הרבה הורים נופלים למלכודת של יותר מידי תשומת לב, התלהבות שמעבירה את המסר שמה שהילד עושה (עזרה לזולת, ביטוי עצמי, יצירתיות) זה בעצם לא נורמלי. זו הזדמנות עבורי לשמור על המרכז שלי, לתרגל סבלנות וגם להתנסות בבודהיזם רדיקלי, כלומר התבוננות נוכחת בכל סיטואציה. להיות שם עבורו לגמרי אבל לא להפריע, לא לכפות את נוכחותי. לא לכפות את הפחד שלי מבכי למשל. האבהות שלי מבוססת על ניסיון להיות פשוט אדם טוב יותר. האבהות שלי מרופדת בין אבהותם של בנג'מין וריקו בין השלושים ומשהו לאבהותו של לודוויג בן העשרים. ההריון של האבהות שלי רק בתחילתו, כלומר האבהות שלי תגדל עם הילד.
וזו אולי התחלה של תשובה למה שיוסי כתב (והוספתי לפוסט הקודם): האחריות הגדולה מפחידה אותי אבל גם מהווה מוטיבציה להביא ילד לעולם הזה. לשנות את העולם איתו (המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו) ולמענו (כי באמת כרגע העולם הזה מתנהל בצורה שלא עושה חשק להביא אליו ילד, ועכשיו יש לי לוח זמנים צפוף לנסות לשנות את זה). מודה שהרצון להשאיר משהו אחרי (שלא לומר לשכפל גנים!) משחק תפקיד בכל הסיפור הזה ומודה שיאנוש קורצ'אק וחנה ארנדט כנראה השפיעו על העולם יותר מהגנים שלי. להביא ילדים זה לא אקולוגי אבל ליצור מודל של גידול ילדים בלי חיתולים חד-פעמיים וקניות בשילב ולגדל ילדים בכפר אקולוגי בר-קיימא, יכול אולי לתמוך בשינוי חיובי במודעות האקולוגית של רבים אחרים. בכל מקרה עדיף לאמץ. זה לא כל-כך קל לרווק קוויר ישראלי שגר בחו"ל, כמעט בלתי אפשרי. ההסתגרות מהעולם, ההיקבעות ושאיבת האנרגיה הם נושאים חשובים ומבעסים במיוחד – שנפתרים מנקודת המבט שלי בהינתן קהילה תומכת. זו גם מהווה אלטרנטיבה למסלול הקבוע של גן-בית-ספר-צבא-אוניברסיטה-חתונה-משכנתא-ילדים-דיכאון. והנימוק הכי חשוב הוא האושר. כן, בינתיים זה עושה אותי מאושר.
לא ניתן ללמד מדיטציה באינטרנט אבל בכל זאת הרהור על הנושאים הבאים ימנע בהייה באתר "הארץ" ובכלל בזבוז זמן:
למדיטציה הרצויה יש שלוש חלוקות עיקריות כאשר לכל אחת מהן יש החלטה שצריך לעשות:
1.המחשבה על הוודאות של המוות
א.לא ניתן לעצור את המוות. מה שקובע את זמן מותי היא הקארמה אותה צברתי בעבר.
ב.כל רגע שעובר החיים מתקצרים.
ג.יש כל כך מעט זמן לתרגל.
2.חוסר הוודאות בקשר למועד המוות
א.משך החיים ביבשת שלנו (ז'מבו) לא קבוע ואנשים מתים כשמגיע זמנם למות.
ב.הדברים שעלולים להרוג אותנו רבים ביותר בעוד שמעט מאד דברים יכולים לקיים אותנו בחיים.
ג.הגוף מאוד שברירי ולכן כל כך קל להרוג מישהו.
3.כשהמוות מגיע, אין דבר מלבד דהרמה שיכול לעזור לנו. מה שעובר מגלגול לגלגול הוא המיינד העדין ביותר. נטייה למשהו כגון מוסיקה יכולה לעבור אבל עצם יכולת הנגינה אינה עוברת. בדומה אם פיתחתי סלידה עמוקה מהבלי העולם הזה, הם יעברו איתנו.
א.בזמן המוות אי אפשר לקחת איתנו ידידים וקרובים.
ב.בזמן המוות אי אפשר לקחת אפילו אטום אחד מרכושנו.
ג.בזמן המוות אי אפשר לקחת את הגוף איתנו.
בעקבות שלושת העקרונות יש שלוש מסקנות שצריך לקחת:
1.המוות הוא ודאי – המסקנה היא שצריך להתחיל לתרגל תרגול רוחני. דרך התרגול מתחלקת לשלושה חלקים:
א. שמיעה, לימוד, רכישת ידע.
ב. הרהור, מחשבה עיון, בחינה, מדיטציה אנליטית. המטרה היא להגיע לרמה של חוויה.
ג. הגייה, מדיטציית קיבוע שמטרתה להגיע להפנמה של הלימוד.
אם כן, תרגול רוחני צריך ללמוד, לאחר מכן להרהר עליו ואז להפנימו לתוך החיים. שלושת הנושאים הגדולים שעליהם צריך להתמקד בלימוד הם ההבנה של סבל (פיתוח תפנית), לימוד ופיתוח חמלה (פיתוח השאיפה להארה), והבנת ריקות (השקפה נכונה).
2.מועד המוות אינו ודאי – המסקנה היא שצריך להתחיל בתרגול מיד. צריך לפנות לכך זמן.
3.כשהמוות מגיע, אין דבר מלבד דהרמה שיכול לעזור לנו – המסקנה היא שצריך לעלות על התרגול הדהרמי הגבוה ביותר שאני מסוגל לו כרגע. צריך לחזק את השרירים הרוחניים שלנו. התרגול הגבוה ביותר הוא תרגול טנטרי. למעט תרגול טנטרי הדברים החזקים ביותר הם ללמוד ולמדוט על ריקות ולפתח חמלה.
שלחתי. תודיע כשהגיע.
סיכום מעניין. תודה.
מדוע תרגול טנטרי הוא הגבוה ביותר? מדוע אינך מתרגל אותו?