אם הייתם מכירים את טריסטאן הייתם בוכים עכשיו. לא הייתם מדלגים פיסקה, לא הייתם מנסים לחשב כמה פעילי שלום כבר נהרגו מהירי של הצבא המוסרי בעולם, לא הייתם תוהים האם הוא פעיל שלום או מחבל. הייתם בוכים. הייתם כועסים. על העיוורון. העיוורון של החייל שירה בו, של המפקד שנתן את הפקודה, של הרמטכ"ל שגייס, של ראש הממשלה שאחראי, של המורה שהטיף, של ההורה ששתק. וגם על עיוורונו של טריסטאן עצמו. שלא פחד למות. שלא יפגין עוד, שלא יתופף עם חבורת הסמבה, שלא יעשה עוד אהבה.
ברחובות ליסבון מצאתי גרפיטי בפורטוגזית בגנות הטרור הישראלי בעזה לצד השוואה מקוממת בין מגן דויד לצלב קרס. העיר מופגזת על ידי סוג אחר של טרור – פוסטרים של קוקה קולה המראים זה לצד זה תינוק בן יומו וזקן חרוץ קמטים, ואפשר לנחש שלמטה כתוב "קוקה קולה – איתך מאז ולתמיד". ופתאום הסתכלתי מסביבי באנשים החולפים במטרו ותהיתי למה לצפות בכלל בסרטים כשמסביב כל כך הרבה דרמות וטרגדיות ולפעמים קומדיות. כלומר, אם אני נותן לעצמי להינגע על ידי הסיפורים שמסביבי, הטרור שמסביבי, הסבל, הכאב, העוצמה, האמונה – מי צריך את הוליווד?
ובכל זאת הלכתי לקולנוע כדי לצפות סוף סוף בסרט המרגש "מילק" שמספר את סיפורה של התנועה לשחרור הומואים ולסביות בשנות השבעים. אולם מלא סטרייטים שבאופן מפתיע בוכים יחד איתי. על הנער הנכה מדימונה שלא יכול לסוע לתל-אביב, על החיבה למאבק הפוליטי הפיזי ששככה, על מצב "הקהילה" שפעם היתה פוליטית ומעזה ואלטרנטיבית והיום היא היהלום שבכתר הקפיטליזם החלול והמנוכר.
נזכרתי שסטונוול, מהפכה ונאומים חוצבי להבות ברחוב עדיין עושים לי את זה וחשבתי על הסרט שיתעד את חייו של אחד מפעילי השלום שנתנו את חייהם להפלת החומה בפלסטין. אפילו רשמתי ביומן – מתי? ודמיינתי איך זה היה אם הייתי מכיר את רייצ'ל קורי באופן אישי. והנה גיליתי כתבה באתר של "הארץ" (לבהות או לא לבהות?): טריסטן עדיין לא זז.
בסרט אחר, שמתעד את הריגתו של המפגין בבילעין באסם אבו רחמה (רק לבעלי לב חזק!), נזכרתי באנרכיסט ותיק וחכם ששאל בהרצאה בסלון מזל מדוע אנחנו, האנרכיסטים, מכניסים את עצמנו באופן וולונטרי למצבי חירום שבהם אנו מוותרים על עקרונותינו. בין גז מדמיע לכדור גומי, בין צעקה לדם, יכולתי לזהות גם פרצופים ותיקים שבמשך יותר מארבע שנים ממשיכים להתייצב בבילעין ולעבור את אותו טקס-קרב מול החיילים. מדוע הם ממשיכים להכניס את עצמם באופן וולונטרי למצבי חירום? הרי במצבים שכאלה אי אפשר להקפיד יותר על החלטות בקונצנזוס, על פעולה שיתופית, פמיניסטית, לא היררכית. הרי עצם הסיטואציה כופה עלינו תגובתיות – אנחנו מגיבים באופן מהיר ללא הפעלת שיקול דעת אמיתי, הופכים לכלי במשחק של הצבא במקום להפעיל את היצירתיות והמקוריות שלנו.
הסיבה להיותנו ניתנים לשליטה היא לא עוצמת הרעיונות שמולם אנו מתמודדים. מי באמת מאמין שחומר חשוב יותר מרוח? שרכוש הוא תנאי לאושר? שהכיוון הכללי של החברה המערבית הדכאונית, המסורטנת, המזהמת – הוא חיובי? הסיבה להיותנו ניתנים לשליטה נעוצה בעובדה הפשוטה שלימדו אותנו לא לחשוב. ארקאן האינדיאני (למה זה לא פוליטיקלי קורקט?) אמר בביקור האחרון שלו בתמרה שיותר מכל מעשי הטבח, הכיבוש והשיעבוד – הנורא מכל שנעשה כנגד החברה הילידית באמריקה היה לשלוח את הילדים לבתי הספר. שם הם הפסיקו לשאול שאלות, שם הם הפסיקו לחפש את התשובות בעצמם ובטבע, שם הם איבדו את הידע העצום שעבר מדור לדור. האם הילד שלי ילך לבית ספר רגיל? ודאי שלא. שומר נפשו ירחק. אז מדוע למדתי אני כיצד להיות מורה במסגרת החינוכית ה"נורמטיבית" בארץ? כי עדיין האמנתי בשינוי מבפנים. כיום ברור לי שה"נורמה" היא ממש "פרברטית" ותפקידי בעולם הוא ליצור אלטרנטיבה.
האם האלטרנטיבה שאני מציע היא אנרכיסטית? חבר אנרכיסט התעניין בדרך קבלת ההחלטות בתמרה. חשבתי וגיליתי שבעצם אין שיטה. מערכת קבלת ההחלטות בתמרה מבוססת על הניסיון לחשוף את מערכת התגובתיות הרגשית והמחשבתית שבדרך כלל משמשת בסיס נסתר לקבלת ההחלטות. כלומר, שקיפות של מניעים. על הבסיס הזה, של אמת, של אמון, של שקיפות, של סולידריות, כל-כך הרבה יותר קל להגיע להחלטות. אני חושב על שעות של ויכוחי סרק שאין בהם שום דבר אנרכיסטי כי הם מדחיקים ומתעלמים מהאמת שלא נמצאת במבנה פורמאלי כזה או אחר. בבסיס האמת נמצאת אהבה. תמיד. זו לפחות האמת שלי.
"ותפקידי בעולם הוא ליצור אלטרנטיבה"
גם ל' רצה ליצור אלטרנטיבה.
בזה אתה ממשיכו.
מאחר והאלטרנטיבה לא קיימת, חשוב תמיד מהי. אתה צריך לראות אותה יום יום בחזונך.
בהצלחה.
בקריאה נוספת אני חושב שהייתי תמציתי ולא מובן אז אני ארחיב:
קריאה לאלטרנטיבה כפי שהיא מצטיירת מהפוסט האחרון שלך היא שלילת הקיים.
לדעתי זה לא מספיק.
צריך לצייר את החזון.
לטעמי הוא יכול להיות אוטופי (כדוגמת החזון של ל' שקרא למדינת הלכה, החזון של גנדי של הודו עצמאית או החזון הציוני ששאף לשלטון יהודי עצמאי בארץ ישראל).
הדוגמאות לעיל מראות שלפעמים אוטופיות יכולות להפוך למציאות.
לאחר שציירנו את החזון, צריך לחשוב על האמצעים להגיע אליו. חזון ללא יכולת ביצוע אינו חזון מספק.לעומת זאת לא צריך להוריד את רמת החזון לרמת יכולת הביצוע. להיפך, צריך להעלות את רמת הביצוע כדי שתתאים לחזון ואם זה אומר לרכוש כישורים שאין לנו, אז צריך לרכוש אותם.
ושוב,
בהצלחה.
מי ייתן וכל הברואים יגיעו לאושר המושלם.
"גם על עיוורונו של טריסטאן עצמו. שלא פחד למות. שלא יפגין עוד, שלא יתופף עם חבורת הסמבה, שלא יעשה עוד אהבה."
חשבתי שתשמח לדעת שנכון לשבוע שעבר לפחות (אז היתה הפעם האחרונה שהתעדכנתי בבית-החולים מהורותיו של טריסטן) טריסטן לא מוגדר בסכנת חיים, ואני משערת שכן ירצה להפגין, ובודאי לעשות אהבה, אחרי תהליך השיקום שלו שאמור להתחיל בקרוב. ככל הנראה הוא יהיה נכה, אולי אפילו קשה, אבל נכים כן עושות אהבה ומפגינות, ואם חבורת הסמבה תיקח בחשבון גם גופים של אנשות נכים אז הוא יוכל גם לתופף איתם בכלים שיתאימו לו.
תודה יוסי על התיקון המדוייק הזה. אולי כאן המקום להתוודות שקראתי את הכותרת של המאמר ב"הארץ": "לפני חודש וחצי נפצע קשה מפגין אמריקאי מרימון גז בכפר נעלין. בשבוע שעבר זה הסתיים במוות".
http://www.haaretz.com/hasite/spages/1080501.html?more=1
וחשבתי בטעות שטריסטן מת כי "זה הסתיים במוות". ובכיתי. וכעסתי. וכתבתי פוסט עליו. ורק אחרי שהספדתי אותו התפניתי לקרוא שבעצם מפגין אחר מת ואילו הוא חי ומזיז את ידו ובהכרה. ורווח לי. אבל גם כאב שוב, על המוות של התאים בגופו. על המוות של חלק מהחלומות שלו. ושיניתי את מה שכתבתי אבל לא שיניתי מספיק. והלוואי שיפגין והלוואי שיתופף והלוואי שיעשה אהבה. אמן.
תחת המילים 'כתבה באתר של “הארץ”' מסתתר קישור לסרטון שמראה את רצח פיל בבילעין.
אשמח אם תתקן את זה
גלעד -
יצירת האלטרנטיבה שלי לא מתבטאת רק בשלילת הקיים! ראשית כל, אני מנסה לחיות את האלטרנטיבה, להחיות את האוטופיה בחיים שלי: אורח חיים בר קיימא מבחינה אקולוגית, דפוסים חברתיים חדשים שמאפשרים ביטוי של אמת, תרבות שאיננה תלויית לאום, מערכת חיים מורכבת שהיא עצמאית ככל האפשר מתרבות הצריכה או התעמולה הקפיטליסטית, שיטות ריפוי טבעיות לגוף ולנשמה… בכל מקרה מסכים לגבי חשיבות שמירת החזון גבוה ציטתי לא מזמן את איינשטיין שאמר שלא ניתן להתגבר על הבעיות שלנו בהווה בעזרת הכלים שהיו לנו כשיצרנו אותן. זה נכון גם לגבי האמירה שהחזון גבוה, רחוק או גדול מידי… בהעדר הכלים שיהיו לנו בעתיד – לא ניתן באמת לומר זאת.
ומדוע ישעיהו ליבוביץ צומצם לכדי ל'?
החבילה תגיע אי"ה מחר. אני מחכה לדוור…
אנה -
תיקנתי. תודה.
"יצירת האלטרנטיבה שלי לא מתבטאת רק בשלילת הקיים"
אז תראה (תכתוב) את זה.
אתה כותב בלשון שלילה כמעט תמיד – תקרא שוב את מה שכתבת. אתה ממעט לכתוב בלשון חיוב. אתה יורד על חוסר הנורמליות שבחיים בישראל. תסביר למה החיים שלך נורמאליים ללא השוואות. הכוח של זה יהיה גדול יותר (לדעתי).
כנראה בגלל שאתה חי את זה וזה נראה לך מובן מאליו.
זה לא.
ל' זה יותר קצר לכתוב מאשר י ש ע י ה ו ל י ב ו ב י ץ
אחרי הסיפור עם העין של מתן בבלעין לפני כמה שנים כתבתי משהו קצר וטוב שהייתי רוצה מאוד להראות לך, אם רק אצליח להניח עליו את ידי.
למרות שמעולם לא הייתי בבילעין, כל ירי על מפגינים נוגע בי בנקודות רגישות וכואבות, גם כי אני מכירה כלכך רבים מהם באופן אישי, וגם בגלל שזה מאפשר לראות באופן חשוף כמה המלחמה והאלימות כאן הן חסרות שליטה וחסרות גבולות, עד כדי כך שאחי הקטן פוגש את מי שהיה החבר הכי טוב שלו בכתה א' – זה במדים וזה מפגין – והם לא יכולים להסתכל זה לזה בעיניים.
מסוג הדברים שאני לא מבינה איך אדם "ציוני טוב מן השורה" לא יוצא מדעתו רק מלראות אותם קורים. מצד שני, אחרי המתקפה האחרונה על פרופיל חדש, כבר הבנתי שאני והציוני הטוב מן השורה כנראה ממש לא נמצאים באותה שורה, למרות מתינותי כלפי-חוץ.
ואני איתך בעניין האלטרנטיבה. בלי שום "יסטית" בסוף, רצוי. פשוט משהו שמתקבל על הדעת, כלומר על הדעת ש ל י , לא כמו הטירוף הזה שבחוץ.