‫תגובות לפוסט: "מדוע לא אמול את בני"‬

‫מאת: לימור‬

‫לימור‬ — Sun, 12 Sep 2010 09:57:10 +0000

איך אתה מעיז ללדת ילד בלי לשאול אותו אם הוא בכלל רוצה לחיות בעולם הזה?! נבחרנו להיות בני אדם כמו שנבחרנו להיות יהודים.כמו שלא החלטת לנבוח ולשבת במלונה אלא קיבלת את הדין להיות הולך על שניים חושב ומדבר כך ברית מילה היא חלק מקבלתך שנולדת להיות יהודי ולא בן לעם אחר.מקריאה קלה של הטקסט שלך אני מבינה שבאופן כללי קשה לך לקבל דברים שמנחיתים עליך-להיות עם בת זוג לדוגמה אך מה שאתה עושה לילדיך ההנחתות שלך עליהם-זה בסדר.לחיות ב"משפחה" לא נורמלית -זה בסדר,לא נימול-זה בסדר…איפה הבחירה שלהם?!

‫מאת: אמא של ילד לא נימול‬

‫אמא של ילד לא נימול‬ — Mon, 24 May 2010 11:30:39 +0000

אה, ברור.
והקונצנזוס השקט? – שוב: אה, ברור.
ודרך אגב, נידוי, חרמות והצקות – להד"ם.

‫מאת: אורי אילון‬

‫אורי אילון‬ — Thu, 22 Oct 2009 06:21:21 +0000

וואו. גם אני ב"שוק". איזה כיף שהמלים שלי הגיעו עד לבית-ספר. תודה בן דוד על המחנך שאתה. ו… מזל-טוב!!!

‫מאת: שי דרורי‬

‫שי דרורי‬ — Mon, 19 Oct 2009 14:59:50 +0000

הקראתי היום לכיתה שלי (למדנו על מילה באסלאם). הם היו ב"שוק". אמרתי להם שזו הכוונה. "לפתוח" קצת את הראש לכיוונים אחרים. עד היום הם לא ידעו בכלל מה זה, למה זה ובשביל מה צריך את זה. הם יצאו די מזועזעים, והעיקר – מלומדים….

‫מאת: אוהד אזרחי‬

‫אוהד אזרחי‬ — Sun, 23 Aug 2009 04:25:44 +0000

המלצתי לקוראי הפורום שאני מנהל להכנס לפה ולקרוא את דבריך. מקווה שזה בסדר…
הנה זה: http://people.eol.co.il/Forum/forum_posts.asp?TID=3829&PN=1&TPN=1

‫מאת: אוהד אזרחי‬

‫אוהד אזרחי‬ — Sun, 23 Aug 2009 04:19:26 +0000

אורי יקירי. מלא מלא אנשים שואלים אותי כבר שנים על דבר המילה. ואני שב ואומר שאינני יודע. שרק אם היה ניתן לי שוב בן והייתי עומד בפני ההחלטה הייתי באמת יודע מה להחליט. לאחרים ככה אינני יודע מה לייעץ.
וכל הנימוקים הרפואיים וכמובן הקונפורמיים הם הבל בעיני.
ורק דבר אחד עומד כנסתר אל מול עיני – ההקרבה הפרימיטיבית לגמרי של דם הבן על מזבח האל. הקשר אל הרוח שנעשה לעתים עם הדם. אתה יודע שאני חצי אינדיאני כזה בבחינות מסוימות. אני אוהב את הפן הפרימיטיבי באמונה ומאמין שיש בו הרבה מעבר למה שאנחנו יודעים בתרבות הניו אי'גית והפוליטיקלי-קורקטית שלנו, שמפחדת להזיק ולהטיל מום. ובצדק….
מאידך אני אוהב את האיבר שלי, ואילו יכולתי שיהיה לי עוד מהטוב הזה – - הייתי שמח…
באמת מקנא קצת בבעלי הערלה על מה שיש להם בגוף. ואני חושב שמה שכתבה (יעל?) הוא משמעותי. אב נימול לא יודע איך לנהוג בבן שאינו נימול. מה זה האיבר הזה???

יש מצב שאילו היה לי בן היום לא היתי מל אותו פיזית. אלא כבריתו של אברהם אבינו – הייתי מניח ברגע האחרון את המאכלת ושומע לדברי המלאך שאומר לי אל תשלח ידך אל הנער.

אוהב אותך
אוהד

‫מאת: אורי אילון‬

‫אורי אילון‬ — Sun, 31 May 2009 17:33:28 +0000

אם אמו יהודיה הוא נחשב יהודי (בעיני היהדות. בעיניי הוא נחשב יהודי רק אם הוא מחשיב את עצמו יהודי).
לגבי החבר – כל עוד את מצליחה להתגבר על ההפתעה ואולי אפילו רתיעה ממשהו שנראה שונה ממה שהכרת עד כה, נראה לי שאין כאן בעיה. המחשבה על המשפחה היא קצת רחוקה ומרחקיה את הסיטואציה הנוכחית, כי כשלך יהיה קל עם זה אז יהיה לך פחות אכפת מה הם חושבים.

איך אני בתור איריס קול?

‫מאת: אחת שנכנסה לכאן במקרה‬

‫אחת שנכנסה לכאן במקרה‬ — Sat, 30 May 2009 13:15:07 +0000

אוקיי אז אני בת 17 והכרתי מישהו לפני שלושה חודשים-אני אוהבת אותו וטוב לנו ביחד.
לפני יומיים קרה מה שקרה וגיליתי שהוא לא נימול.
אני חייבת להודות שהופתעתי ובבוקר של למחרת לא ממש ידעתי איך להגיב לכך
מעניין אותי לשמוע מה יש לכם להגיד על זה
אני באה ממשפחה שהדת כן מהווה חלק חשוב מהחיים שלנו. ומפחידה אותי התגובה שלהם (בהנחה והם יגלו על כך בסופו של דבר)
ועוד שאלה(שמקורה בבורות מבישה)..הוא נחשב יהודי?

‫מאת: אורי אילון‬

‫אורי אילון‬ — Sun, 24 May 2009 15:59:57 +0000

וואו!! מזל טוב!!! איזה כיף לקבל בשורה כזו ככה באמצע היום פתאום עכשיו ופה. ואיזה אמא מעולה את תהיי!! נשיקות וחיבוקים לעמית. מקווה להחליף מתכונים להורות אלטרנטיבית (איך מסתדרים בלי חיתולים חד פעמיים?).

אני מזדהה עם הקושי לפגוע באנשים אהובים וגם עם הנחישות שהפגיעה הזו לא יכולה לעורר ספקות בעצם המעשה (או אי המעשה).

לגבי קנאת הפין – אני לגמרי מסכים שיש בזה משהו! הרי לעשות ילד זה גם לרצות שיהיה לך העתק. ואם השכפול לא מדוייק אז זה כאילו פגם בהנצחה העצמית… חזק.

‫מאת: יעל שילה‬

‫יעל שילה‬ — Sat, 23 May 2009 15:38:10 +0000

אורי, אולי אנשים שקוראים בבלוג שלך גם הם לא בדיוק בקונצנזוס.:)
רציתי לומר לך שני דברים:

אחד, שגם לי ברור כבר זמן רב שלא אמול את בני, ועכשיו כשאשכרה יש אחד כזה בדרך (אם כי עדיין לא ידוע אם אכן בן הוא…) – ההחלטה הזו והסיבוכים המשפחתיים השונים הנובעים ממנה מטרידה אותי מפעם לפעם. למרות שברור לי שלא אשנה את ההחלטה בשביל אף אחד, ולמרות שעמית ואני תמימי-דעים בעניין הזה לחלוטין, עדיין מצערת אותי הידיעה שעבור חלק מהאנשים הקרובים אלינו זה יהיה מעשה ש"פוגע" בהם, ברגשותיהם היהודיים, בתחושת הזהות והקשר ביניהם וביננו.

דבר שני, חצי בצחוק וחצי ברצינות, שאלתי את עמית אם הוא לא יקנא בבן שלו על זה שיהיה לו בולבול יותר "מגניב" משלו. ואז חשבתי על זה שאולי קנאת הפין הזו בין אב לבן היא אחד היסודות הפסיכולוגיים שמתחזקים את המשך שימור המצווה הכל-כך עיקש. כמו שאב ששירת ביחידה קרבית לא יכול לראות את בנו "משתמט": אם אני סבלתי אז גם הוא יסבול! וגם באמת סתם במשמעות הפשוטה של קנאה… מה אתה אומר? אולי זו פרשנות קצת חתרנית, אבל אני חושבת שברמה הפסיכולוגית אולי יש בה משהו.:)

אוהבת לחזור לקרוא כאן מפעםלפעם
יעל.