אני ממשיך לצטט מהספר כי מצאתי נחמה, לפעמים אפילו גאולה, בהעתקת המלים. יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב. למה נחמה ואיך נחמה בעולם שבו אין אלוהים? כי כמו שלוינס כותב: “הדת אינה זהה לפילוסופיה, וזו האחרונה אינה מביאה בהכרח אותן נחמות שהדת יודעת להעניק. אבל רק אנושות המסוגלת לחיות גם בלעדי הנחמות הללו, אולי רק היא ראויה להן”. ואיך זה גאולה בלי אלוהים? זהו, בדיוק.
ידידות וקהילה
הנה בובר מסכם בשבילי למה אני חי בקהילה: “כל ניסיון לתפוס את המונולוג כשיחה בעלת תוקף גמור על כורחו יתנפץ אל העובדה, שחסרה בו במונולוג הנחת היסוד האונטולוגית של השיחה, היינו האחרות, ובלשון מוחשית יותר: המומנט של ההפתעה. אישיות האדם אינה בלתי צפויה לעצמה כדרך שבן שיחה בלתי צפוי להְ; לפיכך אין היא יכולה להיות שותף אמיתי בשיח עצמה”.
דנה מממשיכה להלל את הידידות כגילום של רוח החסד החילוני: “בהיותה בחירה באהבה אישית ובלתי אמצעית כלפי הזולת, שמשלבת הכרה, רגש ועקרון פעולה של נדיבות ומעמידה במרכזה את עצמיות הצדדים ואת החריגה מהאני אל הזולת. יחס זה אינו קבוע מראש, אלא דינמי, חי, פתוח ומשתנה בכל אחד ממימושיו הקונקרטיים; מפני שהוא מעוגן באינדיבידואליות של שני הצדדים לו, ובמקרה של החסד גם מפני שהוא דיאלוגי. הידידות האידיאלית והחסד החילוני כאחד מושתתים על נתינה ועל מסירות בלתי מוגבלות, כשבלתי מוגבל משמעו כמיטב היכולת, מתוך שילוב מיוחד של אהבה עצמית ואהבת הזולת שאין בו מקום לדיכוי או להקרבה”.
וכאן יש להצביע על פרדוקס העצמיות הבודהיסטי: דווקא אקט החסד של ויתור על העצמי הוא דרך למציאת האני ולמימושו. שורשיו של עיקרון זה מצויים כבר בתפיסת הנפש של אריסטו, המגדירה את האני לא לפי מידת האוטונומיות שלו אלא על פי יחסיו של מה שמחוץ לו, כשבאדם טמון הפוטנציאל להעמיק ולהעשיר את זהותו באמצעות איחוד עם מרכיבים נוספים, ובפרט באמצעות פתיחות אוהבת לזולת שמאפשרת לו חריגה מעצמו. מהמם. או כמו שלוינס כתב: “רק חירות שביכולתה להתבייש היא חירות ראויה לשמה, ורק היא יכולה למצוא את האמת, כלומר את העולם ואת האחר כמות שהם, מעבר לתפקידם כספקים של צרכיי”. ודרידה מגדיר את הידידות כלא פחות מתפילה להיענות ולהדדיות. שילוב של ציפייה, הבטחה ומחוייבות.
דנה מפתיעה כשהיא מסבירה מדוע חיים בקהילה אוטופית כמו תמרה הם לא פחות מאשר גאולה חילונית: “הקשר אחד שבו אפשר לדבר על גאולה חילונית במובן עמוק הוא זה של קיום חברתי קהילתי אוטופי בעולם הזה, שנתפס במטרה מעשית”.
גאולה חילונית
מהי גאולה חילונית? הסירוב להכיר בגבולות האנושי, ההתעקשות להפליג, לנסות את הבלתי אפשרי, להיות יותר מאדם, להקריב את הכל כדי לקבל את הכל. בבסיס הגאולה החילונית במקום אל או משיח מושיע קיימת הכרעה פרטית, לקיחת אחריות: אלפרד ברנתל מצביע על הסגידה לקידמה (הרעיון המודרני שכולנו מתקדמים באופן טבעי לעבר עתיד מושלם) כשלב מעבר בין הדת לחסד החילוני שבבסיסו האדם לא סומך על אלוהים או הקידמה אלא לוקח אחריות על עצמו ועל החברה בה הוא חי: “המטרה הסופית של ההומניזם החילוני – בכלול החברה באמצעות מאמצים אנושיים – מניחה לא את החסד האלוהי הנדיב, אלא את האחריות המלאה של האדם על מחשבותיו ועל מעשיו שלו”.
גם זרתוסתא, העל-אדם הניטשיאני, מציע גאולה עצמית פרי הכרעה פנימית שתתאפשר רק עם צמיחתו של סוג רצון חדש והתייחסות חדשה לחיים שאותה הוא מכנה אהבת הגורל: “לגאול את כל אשר היה לפנים, ולעצב מחדש כל ‘היה’ ל’כך רציתיו’, רק זה ראוי בעיני להיקרא ‘גאולה’! רצון – זה שמו של המשחרר ונושא החדווה. זהו אורח חיים חדש ולא אמונה חדשה”.
גם המרד של האדם המורד של קאמי מבוסס על “אהבת הבריות הגאה” והוא מתגלם בסולידריות אנושית. רק סולידריות כזו יכולה להעניק טעם לחיינו ולהגן עלינו בתוך עולם אינסופי ואדיש. מתוך כך האדם המורד גם מוצא את חירותו האמיתית, חירות שמוגבלת באחריות כלפי העצמי וכלפי האחר: “תמיד מגיעה השעה שבה יש לבחור בין ההתבוננות לבין הפעולה. קוראים לכך: ‘להיעשות אדם’”.
אני חוטא לחילוניות ומצטט משל תלמודי המספר על מחאת המלאכים בשעה שעמדה התורה לעזוב את השמיים ולהינתן לבני-אדם. האל ניחם את המלאכים: החוקים נועדו לארץ: הם אינם חלים על מלאכים שאינם נולדים ומתים. המלאכים קיבלו את הדין. לוינס שואל: “האם השתתקו רק מפני שהוחנף לגאוותם, או שמא להפך, משום שעמדו להרף עין על עליונות היצורים הארציים המסוגלים לתת ולהיות-עבור-האחר ובכך מצויים מעל ומעבר להבנתם של רוחות טהורות?”.
חסד עם המוות
בספר עבודות אהבה קובע קירקגור שעל החי מוטלת חובה לעבודת אהבה כלפי המת. זו נגזרת מהציווי הכללי לאהוב, שהיא חובה נצחית שמות האהוב לא מפסיק אותה. זו האהבה חופשית ביותר והנאמנה ביותר שכן היא אהבה ללא גמול. זו גם מאפשרת יחסים מלאי חיות עם המת שנוכח במחשבותינו ובלבנו. אסא כשר קורא לכך “חיים בלבבות”: “המתים חיים בתוכנו, במותם, כשם שחיו בתוכנו, בחייהם. לאחר מותם הם רק בתוכנו, לפני כן חיו כם בלעדינו וגם בתוכנו. המתים נשארים שותפים ביחסים חיים, הם ממשיכים לחיות בתוך הלבבות הפצועים של הנשארים אחריהם… בחייו, האדם כותב את סיפור חייו. במותו, סיפור חייו נמשך, לא כשהוא לעצמו, אלא כשהוא בתוך סיפור חייו של אוהבו. בחייו, האוהב כותב את סיפור חייו ובתוכו גם את המשך סיפור חייו של אוהבו. ולימים, במותו, סיפור חייו של האוהב נמשך, לא כשהוא לעצמו, אלא כשהוא בתוך סיפורי חייהם של אוהביו ושל האוהבים את אוהביו ושל אוהבי האוהבים את אוהביו… עד בלי די”.
רק כשהאדם פונה אל זולתו המת באהבה מתוך התעלמות מעצמיותו שלו והתמקדות בטובת הזולת, רק אז עשויים עצמיות האוהב וחייו לגדול ולהתעשר, וגם אז, צמיחה והתעשרות שהן פרי קשר חסד עם מת כרוכות בכאב ובקושי רבים, רבים שבעתיים מאשר בקשר חסד עם אדם חי. למרות כל זאת, טמונות בקשר עם מת תוצאותיו האפשריות של החסד החילוני: אהבה, משמעות, עצמיות, ובמובן מסויים גם שחרור (בעיקר מהמוות של הזולת ואליו).
וחשוב להבהיר שאי אפשר לומר שאדם מקיים יחד חסד עם מת אלא אם הוא מקיים גם ובעיקר יחסי חסד עם בני אדם חיים, ולא תחליף להם, במימוש של דרך חיי החסד שנבחרה על-ידי המזמין, כשבמסגרת זו אפשר לתת ביטוי גם לרצון ולצורך האנושי בקשר אוהב עם הזולת גם לאחר מותו.
וגם המוות שלנו עצמנו, טוענת דנה, הוא מפתח לחסד, או יותר נכון – הדבקות בחסד היא מפתח להתגברות על מותנו הצפוי, או על הסופיות האנושית: להתגבר על פחד המוות באמצעות דבקות בדבר מה שחורג ממסגרת חיים פרטיים וסופיים ויכול להעניק להם ערך אל זמני, בדומה לחריגה אל הזולת המאפשרת לנו להתגבר על הסופיות והמוגבלות האנושית – זוהי גאולה חילונית.
וכדי לסגור את המעגל – גם היחס בין המת או הנוטה למות ליקיריו שנשארים מאחור בעולם החיים טומן בחובו חסד כמו שמסביר הסופר יעקב גולומב: “הדרך האותנטית להתייחס אל המוות האורב בפתח היא חלק מהותי מיחסיו החברתיים הארציים של האדם, ואף מניחה אותם בהכרח. יחס אותנטי אל מותנו, איננו נסיגה מזהרת אלא אופן של היות-בעולם ולכן גם היות-עם אחרים. יחסו האותנטי של האדם כלפי מותו תובע את היותו-עם-הזולת. מוות אותנטי מאפשר לי להיפתח אל הזולת המשמעותי לי ולהתקשר אליו בזיקה של אותנטיות, הטורחת למענו כמי שיישאר בלעדיי”.
* * *
יש לי דרכים משונות לומר לך שאני אוהב. ואם קראת עד כאן אני רוצה לחבק אותך. וגם אם סתם דלגת על כמה פיסקאות ואת/ה כאן איתי. באותיות האלה. א ב ג ד ה ו ז ח… כיף לי שאנחנו ביחד ברגע הזה. וגם אם קראת ולא הסכמת אני מכריז בזאת על אהבתי אליך. וגם אם קראת ולא הבנת אני מבקש שתנסה לקרוא שוב, ואם עדיין – אז אני רוצה לומר לך שזה על ביטול האגו ובחירה קיומית מודעת באהבת הזולת כדרך חיים. וגם אם הרבי מילובביץ לא עושה לך את זה ואני נשמע לך היפי שרוט אני רוצה להציע שתהיה המשיח של עצמך. ממש את עצמך, מצא את האמת שלך, קח אחריות על החירות שלך ואפילו על האושר שלך. אני מתבונן במראה ושואל את שנינו מה אני צריך לשנות באורח החיים שלי? האם אני מוכן לעבור מהתבוננות וכתיבה/קריאה פאסיבית אל פעולה בעולם הזה ובחיים שלי?
כתבת:
"וכאן יש להצביע על פרדוקס העצמיות הבודהיסטי: דווקא אקט החסד של ויתור על העצמי הוא דרך למציאת האני ולמימושו."
זהו סירוס גס של הבודהיזם. בשום מקום בבודהיזם לא תמצא קריאה לוותר על העצמי. איך אפשר? מיהו זה הכותב שורות אלו? כן תמצא קריאה למוסס את הקו ביני ובין זולתי. למרות שזה עשוי להישמע לך דומה, זה לא. התכלית היא אכן כפי שכתבת, מימוש העצמי או במילים פחות מתיפיפות, לביות מאושר.
תגובות מהעבר:
1. הגדרה של דת על פי יל:
האמונה הדתית היא הכרעת האדם להכיר באמת של עקרונות וכללים המחייבים אותו ומנחים אותו בדרכו בעולם הערכים ובעולם המעשה.
2. "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" – ל' יוצא נגד השימוש החילוני בחצי משפט דתי. הוא טוען (ובצדק) שחילוני שמעתיק את חצי המשפט הראשון ללא התייחסות לחצי השני, הוא מסלף.
3. מקלט באהבה – בקצרה: למקלט יש שתי איכויות – פחד מפני משהו, ואמונה שיש משהו שיכול להגן. בזמן מלחמת המפרץ לקחנו מקלט בניילונים וסלוטייפ. היום זה אולי נראה מופרך. עכשיו תענה לי אתה איך אהבה יכולה להוות מקלט. ממה אתה פוחד ואיך האהבה יכולה להגן. דומני שאתה כותה על כך בצורה די פתלתלה בפוסט הנוכחי.
4. כתבת: "מצחיק שמשפחה שהיא בעיניי כל-כך נורמלית, נורמטיבית, מיינסטרימית, שמרנית – מצטיירת בעיניך כסמל לקיצוניות. הכל יחסי."
בכלל לא יחסי. תסתכל שוב על ההגדרה של דת.
אני מסכים עם שי שאין נורמאלי. מי בכלל רוצה להיות שם? יש נורמטיבי ואני יודע שגם שם איני רוצה להיות. מהמיינסטרים איני מפחד (למרות שגם שם לא תמצא אותנו) וגם לא מהשמרנות.
שיתוף על חסד-
סיימתי עכשיו תרגול מלא חסד של יוגה.
בסופו חשבתי לעצמי איך אני צריך לברך על כך שיש לי יכולת לתרגל ויותר חשוב (או לכל הפחות לא פחות חשוב), רצון לתרגל. הפעם, כל כך התרגשתי מהמחשבה הזו (ויש להודות שזו ברכה קבועה אצלי בסיום כל תרגול) שממש הרגשתי לחלוחית בזווית העין. ואז חשבתי לעצמי שאמא שמחה מזה. ואז המשכתי וחשבתי שהדבר שמייחד חסד הוא שכאשר יש לך אותו, יש לך רצון שכזה לחלוק אותו עם הזולת. אז הנה חלקתי.
ובקשר לבחירה:
כתבת:"בחירה קיומית מודעת באהבת הזולת כדרך חיים"
וזה נשמע גדול ולעיתים בלתי מושג אבל אז אני נזכר במה שאמרת לי לפני שהפכתי לטבעוני (אתה זוכר?). אמרת לי שכל ארוחה זו בחירה. ואם בארוחה אחת אוכלים לא טבעוני אז תהיה עוד ארוחה אחר כך, ואחרי שבועיים כבר לא אכלתי יותר פיצה.
ואני אומר לך ולעצמי שבכל דקה יש בחירה. ואחרי כל דקה יש דקה נוספת. ואני כבר מחכה לשבועיים שיעברו. ואני מחכה להם כבר המון זמן.
"ויתור על העצמי הוא דרך למציאת האני ולמימושו" – אפשר לשנות ל- "ויתור על האגו הוא דרך למציאת העצמיות ומימושה". מספיק בודהיסטי בשבילך?
אגב, אפרופו הטענה שסירסתי את בודהה – ניסיתי לבדוק האם הבודהה היה בתול וזה מה שמצאתי:
http://www.nomind.co.il/article.aspx?id=124
לסלף זה לשורר. לשורר זה לפעמים ללכת בדרך פתלתלה. למרות שניסיתי לדבוק בדיוק. הנה אני מתבונןן בפניי שלי בתוך עיניו של זולתי. הנה תם המונולוג והחל הדיאלוג המפתיע.
ממה אני פוחד? מלהראות את עצמי (כולל כל השדים), מלהישאר לבד (במיוחד ביום שישי בערב), מלאבד את עצמי (במיוחד באינטימיות שממוססת את הקו ביני ובין זולתי), מלאבד את אהובי או אהובתי (אתמול יולה הזכירה אל לאסה ואני הגבתי בחוסר רגישות מתוך הרגישות של הקנאה שעדיין בי) מלגעת (במיוחד במקומות שאני רוצה כל-כך לגעת) מלדעת (בדיוק את הדברים שאני לא יודע).
איך האהבה יכולה להגן עלי? אני ניסיתי לענות בשלושה פוסטים האחרונים. יצא פתלתל מידי בשבילך. אולי בכל זאת תנסה לענות אתה? ממה אתה פוחד ואיך האהבה יכולה להגן עליך? ואם לא – איך הבודהא/הסנגהא/דהרמה יכולים להיות לך מקלט וממה?
משפחת אילון היא בשבילי משפחה נורמטיבית. כל המבנה של משפחה הטרוסקסואלית, מונוגמית שגרה בדירה עם מקרר משלה ושני חדרי שירותים, אבא מפרנס, אמא עקרת בית, שני בנים ושתי בנות, 12 שנות לימוד במערכת החינוך הממלכתית, שירות בצבא… כל זה הוא בכלל לא מובן מאליו בשבילי. וגם היום, גם אם המשפחה יכולה להכיל בתוכה ביטויים של חריגות (טבעונות, קהילה, לא להתפרנס, מסעות רוחניים) זה נעשה מתוך הנחה שהם חריגים ואף פעם לא מתוך אימוץ אותנטי של נקודת המבט הרדיקלית, השונה. אבל מה זה בכלל משפחה? אוסף של יחידים. היינו שישה. את מי סופרים היום? הילה נחשבת? בכל מקרה, סקר של מינה צמח יגלה שיש עדיין במשפחה רוב לציונות, לקפיטליזם לאורח חיים בורגני ולנורמות החברתיות של המיינסטרים. אני כותב את זה בלי שיפוטיות אלא רק כתזכורת שכל הערכים האלה שהם מובנים מאליהם, מקבלים את העוצמה שלהם ואת ההגנה מפני הרהור וערעור בזכות העובדה שהם נטועים עמוק בלב המיינסטרים הנורמטיבי. ובכל זאת ברובד אחר כלנו רדיקליים במקומות שונים. והעיקר שזה העיר את הבן-דוד משלוותו ואפילו טשטש בין הכלפי חוץ שלו לבפנוכו.
אני דווקא כן מפחד מהשמרנות כי מטיבה היא שומרת אותי בעבר, ואני רוצה לברוא עתיד חדש. לא בטוח שהבנתי מה הקשר בין ההגדרה לדת של ליבוביץ לשמרנות. אתה רוצה לומר שאין שום מקום לשיפוט – מה יותר טוב שמרנות או חידוש/רפורמה/התקדמות? תלוי על מה רוצים לשמור ותלוי אם אתה מאמין שיכול להיות יותר טוב. אני מאמין שכן. שיהיה יותר טוב.
אני לא מפחד משמרנות כי:
1. אני יודע גם לשנות.
2. לעיתים ניתן למצוא משהו חיובי בערכים מן העבר. לא כל מה שישן הוא בהכרח מיושן ולא שווה.
גנדי אומר שכל קהילה היא אוסף של יחידים. ולכן שינוי צריך לעבור דרך כמות גדולה של יחידים ואז החברה משתנית.
אני מניח שנסכים שרצוי שכל דבר יעמוד להרהור ולערעור. אין זה אומר שצריך לזרוק לפח ערכים שעד אתמול האמנו בהם. אני לא מאמין בשינויים רדיקליים מהיום למחר. אני כן מאמין שמים יכולים לשחוק סלע.
אני אוסיף כמה מילים שמתחילות מהסיום של גלעד…
שמים יכולים לשחוק סלע… מילים שכתבתי בלי קשר לפוסט הזה, ומוצאת לנכון לשתף פה.
להלל יחד.לפתוח את שירת ההלל שכתבתי ביום שישי.
הללי נפשי
מים ימיסו את מילות ההלל
לתוך השקט המהלל
מים יזרימו את מילות הההלל
אל תוך השקט המהולל.
מים והצבע השקוף
והשקיפות של הנפש
וכל הצבעים וכל השמים שמשתקפים לי בתוך הדבר הזה
שמציף אותי עכשיו.
כל הצבעים של נפשי המהללת
נמסים לתוך שקיפות.
מים רבים.
גדולים מקורות המים שבי
גדולים ממני
גדולים מיכולת התפיסה שלי
מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה
הללי נפשי את האהבה
הללי נפשי את השיקוף בין המם הראשונה למם האחרונה
בין פה לפה
נקודת ההשקה
הללי נפשי את הנקודה הקטנה האמצעית
מימ
ומקורם הוא בנקודה הקטנה האמצעית
הללי נפשי מתוכה אל תוכה
סוד הנשיקה
על פלגי מים
סוד הנשיקה בעיתה
כשהנפש מוכנה ומשתוקקת.
סוד הנשיקה אשר שורשיה שתולים באחד.
היא לא נגמרת הנשיקה הזאת.
היא לא נגמרת בכלל.
להאמין שאני נאהבת.
להאמין לכוחות הגדולים
הנושקים זה לזו.
הנושקים דרכינו.
מזל טוב.
יומולדת
ברי סחרוף
מילים ולחן: ברי סחרוף
היום יום הולדת
תראי יש פה סוד ישן חדש
לפרוס את הלחם
=======================
היום יום הולדת
היום יום הולדת
היום יום הולדת
לאורי.
חג לו שמח
וזר לו פורח
היום יום הולדת
לאורי.
===========
תפילת יום הולדת
חוה אלברשטיין
מילים: תרצה אתר
לחן: משה וילנסקי
אלוהים שלי אשר מאחורי הברוש,
זה שברוח לרגע נרעד,
אלוהים שלי, השעה שלוש,
יום שני, שנת שבעים ואחת…
ולי יש היום יום הולדת,
תל אביב, השעה שלוש,
לא בכל יום אני נולדת,
ולא בכל יום אתה מאחורי הברוש.
עשה שהוא יזכור, אלוהים, תן לו אות,
אלוהי הנשים, אלוהי ההפתעות,
אלוהי השמשות והירחים,
אלוהי המתנות והפרחים,
עשה שיזכור השנה,
עשה שיביא מתנה.
אלוהים שלי, אשר מאחורי הברוש,
זה שברוח הרכין את ראשו,
חמישה במאי, השעה שלוש,
יום שני… מה אכפת לך, מה אכפת לך אם הוא יבוא?…
הן יש לי היום יום הולדת,
בשנה שעברה הוא שכח,
וגם בשנה שלפני שעברה
לא זכר, תמיד הוא מבולבל כל כך.
עשה שהוא יזכור, אלוהים, תן לו אות,
אלוהי הנשים, אלוהי ההפתעות,
אלוהי השמשות והירחים,
אלוהי המתנות והפרחים,
עשה שיזכור השנה,
עשה שיביא מתנה.
אלוהים שלי, אשר מאחורי הברוש,
זה שהרכין את ראשו אל ראשי,
אלוהים שלי, כבר אחרי שלוש,
ואצלי זה כבר קצת אחרי שלושים…
טוב, אז יש לי היום יום הולדת -
טוב, אז מה אם הוא שכח, אז מה יש?
בכל שתי דקות אישה נולדת,
בכל שתי דקות נולד איש טיפש.
לא צריך שום ניסים, אלוהים גדול,
הוא פשוט שכחן, הוא שוכח הכל.
אלוהי השמשות והירחים,
אלוהי השום דבר,
אלוהי השוכחים -
אז מה אם חלפה עוד שנה?
בגלל זה מוכרחים מתנה?…
אלוהים שלי…
לגעת במשהו קצת מושלם
כבר אמצע הלילה
חשבתי אולי כדאי לישון
אבל משהו תקוע
תקוע עמוק בתוך הגרון
נכון את יודעת
כל כך משגעת
לפני שאת בורחת
בואי בלי פחד
קחי אותי ככה
היום יום הולדת
חשבתי כמעט על כל הפרטים
הזמנתי לך חדר
שמיים כחולים עם כוכבים
=================
קראתי. והחכמתי. והסתקרנתי. אני רוצה להיות המשיח של עצמי!!!!