הילד בן 30

היום לפני 30 שנים בחרתי להיוולד ליונה וגבעון אילון, בבית-חולים אסותא בתל-אביב. עכשיו אני במקום ששמו "גן-עדן", מרחק שעה וחצי באופניים מתמרה. יום ראשון היום אבל אין תיירים או משפחות רועשות מסביב, רק אני אוכל מהפרי האסור (שוקולוד לא טבעוני שהשאירו החברים מהלילה שעבר), ערום תחת השמש שחודרת בין הענפים ומשתקפת מהמים אל העלים. הנמלים מסביבי משועבדות לחירות העבודה (“העבודה משחררת") ואם מקשיבים אפשר לשמוע איך הפרחים הופכים לפירות עסיסיים. אני יוצא לטיול ושולח יד אל התפוח, האגס, האפרסק והשזיף, ומתאפק מול התאנה הפוריה למען תיתן פריה בעתה. גם הסברס מבטיח – בקרוב יקרה לך משהו טוב. שפירית נחה על הבוהן שלי – מזכירה לי שאני לא לבד.

זאת היא עונה כזאת, חבוב… מזלי סרטן אולי מכירים זאת – חופש גדול, ים, מרפסת, מסיבה, חברים וחברות, קטיף של מתנות השנה שחלפה, מה למדתי? מה השגתי? אלא שהיום השאלות שונות והתחושה אחרת. לא זמן קטיף אלא יותר כמו מפגש ראשוני עם אדמה חדשה – ספקות, שאלות, תהיות וחיפוש דרך. איפה לטעת? מה לזרוע? וכמה להשקות?

אני מטיל ספק בכל – באבהותי המתקרבת, בזוגיותי המתמסדת, במקצועי המשתנה. מפקפק בודאות, בתמונת העולם הישנה, בלוח הזמנים המאובן. שום דבר כבר לא מובן מאליו. גם לא התחושה המוכרת כשאני מגלה את הפרצוף הזה שמביט בי במראה. היו לי פעם זהויות, מכרתי את כולן. אני גם לא מאמין יותר למי שאומר שהוא יודע מתי ואיך תסתיים הציביליזציה הנוכחית. אני מביט בכמויות הנפט, בריבית, בגירעון ובמשבר הבא עלינו ויודע שזוהי לא מערכת שתוכל להתקיים ולקיים את שבעת הדורות הבאים, אבל גם יודע שאין לי מושג מה יהיה. לא נעים להודות, ובכל זאת נעים להכיר – דמות חדשה ששואלת במראה: מי אתה ומה אתה רוצה?

לפני 30 שנים יצאתי מרחמה של אמא שלי. אמא שלי שעזבה את העולם הזה לפני 5 חודשים. יום הולדת ראשון בלי אמא.
- הלו, אמא?
- שלום נשמה!
- אני מתגעגע אליך.
- גם אני מתגעגעת נורא. חמישה חודשים זה כבר המון זמן.
- עוד 3 שבועות אני בא לביקור.
- יופי! גלעד כבר הבטיח לאפות לך עוגת גבינה פירורים טבעונית, יעל נורא מתרגשת שתראה סוף-סוף את הילה המתוקה, ושמבלה סיפרה שתגור אצלהם.
- נכון, ומה איתך אמא?
- מאושרת. רוקדת עם הרוח. מביטה בכולכם בסקרנות ומתמלאת בגאווה. אף פעם לא ידעתי שאפשר לצחוק כל-כך הרבה. גם כשאתה נכנס לסרטים שלך ואז נזכר לחפש אותי או להתקשר – אני לא מצליחה שלא לצחוק מכל הסיפורים שלך – מלחמות האהבה עם אניה, האגו הפצוע מההחלטה שלא תנחה את הסאמר יוניברסיטי, כישלון המאבק על העלאת מחירי האלכוהול…. אני רואה שלא קל לך לפעמים, אבל הכל נורא מצחיק אותי. אתה יכול להבין אותי?
- בטח, אמא. אין כמוך. אין, אין כמוך… תגידי, מה יהיה עם אבא?
- הוא יהיה בסדר. זה יקח עוד זמן, אבל אתה תראה. איתו אני מדברת כל יום. לא תמיד הוא מקשיב לי, אבל זה לא נורא. גם הוא מצחיק אותי. לפעמים אני גם בוכה איתו ובוכה איתכם.
- טוב, אני חייב לרוץ לסיים את הברושור של הפי.אר.וי ולארגן את מנחי הקבוצות לסאמר יוניברסיטי.
- אל תשכח לנוח, ילד שלי. אני יודעת שאתה גם נהנה מהאינטנסיביות הזאת, אבל אל תשכח לקחת גם פסק זמן להתבוננות, לכתיבה ביומן או בבלוג. כן, אני עדיין קוראת, רק לא מגיבה. אז אל תשכח להרים טלפון לאמא מידי פעם.
- מבטיח.
- אני מחבקת אותך.
- אני אוהב אותך.

אתמול בלילה מסביב למדורה, עשרים דקות לפני חצות, בנג'מין אמר: “עוד עשרים דקות". במשך 30 שניות שהרגישו כמו 30 דקות – לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. מה יקרה בעוד עשרים דקות?? כשהבנתי שמדובר בי ובקידומת החדשה שלי הבנתי גם שבזמן שלפני שדיבר הייתי במרחב נטול זמן: מקום שבו עשרים דקות, חצות, 30 שנה – לא קיימים, או לפחות לא מסודרים על סרגל. אני כותב את המשפט הזה ביומן שלי ופרפר על זמני ("פרפר בן יום ממשי רך, עף לנצח, נצח של פרפר”) מתיישב על המילה: “מחבקת".

איכות חדשה שבאה עם השיערות הלבנות היא תחושת הדד-ליין. קצת כמו הסאמר יוניברסיטי או הקווריאפשן בזמנו או כמו חזרות לקראת ההצגה – אינטנסיביות שתסתיים ביום אחד, הבטחה של מנוחה שלמה בתום השלמת הפרוייקט. זה קצת מלחיץ (עברו 30 שנים ומה הספקתי? מה נותר לעשות וכמה זמן נשאר?) אבל זה פרוייקט חשוב ומעניין (פרוייקט חיי).

ודווקא עכשיו דופקים על דלת דירתי שבתל-אביב שני שוטרים ושואלים איפה אני. לא, הם לא קוראים את הבלוג. בסתיו הזה מחכים לי שני משפטים בעבור גרפיטי נגד הגדר מלפני 6 שנים וחסימת כביש נגד אלימות כלפי נשים מלפני שנתיים. ביקור מולדת שכזה – להפוך לאבא, לבצע 80 שעות עבודות שירות, להתייצב מול שופט ולדבר על פמיניזם. אלוהי הפרקליטות או פרקליט האלוהים שולח לי צו: אל תתמכר לגן-עדן, אל תשכח מנין באת, חבר בין העולמות!

עַם הבלוג, הקוראים האוהבים והאהובים, רוצים שאספר על איך זה להיות מאוהב בו זמנית ביולה (שחזרה עם הקיץ) אניה ופליקס. שאספר על איך זה שאני מאושר גם כשיולה הולכת לצייר עם לאסה, אניה טסה לג'ף לסקוטלנד ופליקס חזר לעשן. איך זה שהלב נשאר פתוח, נדיב ומתמסר. לב שמח. איך בלילות עולות עולות בי מנגינות. איך מתגבשת בלבי נאמנות חדשה לאהבה עצמה ולא למושאה. איך בניגוד לתמונה הישנה שבה מכירים, מתאהבים, מתחייבים, מתמסדים, משתעממים, סובלים ונפרדים – דווקא הזמן שעובר עושה לי את זה והופך את מלאכת האהבה למרגשת יותר: איך אני מגלה את המקום שרוצה עזר כנגדי לא רק כדי לנוח אלא גם כדי לגלות את המקומות הכמוסים העיוורים והחשוכים שבי. העם רוצה לשמוע על מה למדתי משלושה שבועות של התנזרות, ועל צעדים נועזים של התקרבות והיפתחות. על המתנה הגדולה שבשחרור הפחד מ"לא", מסירוב, מדחייה. על חזרה לכיתה א' בתחום האהבה: “אני יודע שאני לא יודע". הם רוצים לדעת, או לפחות אני רוצה שירצו לדעת, על איך זה שמצאתי את עצמי לבד ביום הולדתי, שוכב לי על הגב בבטלה גמורה, מוקף רק באגם, עצים וגחלים, מלקק את שאריות הבאבא גנוש מליל אמש.

אבל עכשיו הזמן שלי לנוח ולהתבונן בדד-ליין של יום מותי. ברשימת המטלות של חיי כתוב:
- לשנות את העולם
- לשנות אותי – להתבגר מבלי להזדקן
- להגיע הביתה. לבית האמיתי

מלים מלים ואת משמעותן, יבוא לו גל לשטוף אותן.