גם אני הומו

כל המלים שנחוצות אחרי רצח שכזה כבר הושמעו נאמרו ונכתבו. לי נשאר להוסיף את הסיפור שלי לשרשרת התשובות לניסיון המתועב לדחוף את החירות אל הארון.

שנת 2000. עוד מעט אני משתחרר מהמדים. לפני כמה חודשים נפרדתי מתמר, חברתי השלישית מאז גיל 16, ואני מרגיש שעכשיו זה הזמן לבנים אחרי שמאז מת'יו ב- י'ב זו רק אופציה לא ממש ממומשת. אהוד ברק בשלטון אחרי לילות ארוכים של גרפיטי ובאנרים בצמתים, לפני בט"צ ("בוקר טוב צה"ל" – תוכנית שהגשתי כל בוקר בחמש) ולכולם ברור שאין עם מי לדבר אבל האמונה הכוזבת שעוד יהיה טוב עדיין לא נרמסה תחת הטנקים של האינתיפאדה השנייה. את המעבר לשנות האלפיים אני מבלה באולפן חירום בקריה שאמור לגבות את האולפנים שביפו שאולי יקרסו יחד עם כל העולם.

אבל עכשיו קיץ. וזה הזמן לאהבת קיץ. במוסף "הארץ" מתפרסם ראיון עם עמיר סומקאי פינק שהיה פעם כתב צבאי בגל"ץ והיום הוא ארכיאולוג שהולך להתחתן עם בן זוגו אחרי 13 שנים ביחד. משהו בי ננגע ואני כותב לו לפנתר הורוד שבפאריס על איך זה להיות הומו בגל"ץ 10 שנים אחרי. משהו בו ננגע ומתפתח בינינו רומן מבוייל שגולש לשיחות ליליות מהטלפון בש.ג. הוא מזמין אותי לחתונה בקיבוץ חוקוק שעל גדות הכינרת.

אני שותה וודקה עם תפוזים כדי להרגיע את ההתרגשות. חגי אלעד בגירסא המחומצנת עולה על הבמה המאולתרת על הדשא ומזמין את המברכים והשרים והדומעים ברינה. אני שוב מתאהב. איציק יושע [זו עת של שמות משפחה] לוקח אותי חזרה לתל-אביב ואני מגיע בזמן ל"מוסיקה לבוקר שבת, שירים שערך דניאל אלישע". אני פותח את המיקרופון ומספר בקול רועד ש"אתם מאזינים לגלי-צה"ל, שידורי צבא ההגנה לישראל, עכשיו ארבע דקות אחרי חמש בבוקר, שבת שלום. לי קוראים אורי אילון, ולפני כמה שעות חזרתי מהחתונה הכי יפה שהייתי בה בחיי. לא היתה בחתונה הזו חופה וגם לא הינומה. זו היתה חתונה מיוחדת של יוסי ועמיר, ואני רוצה להקדיש להם את השיר 'רוצה לחיות איתו לנצח' של קרח תשע. האזנה נעימה".

בזמן שהשיר מתנגן הטכנאית מהצד השני של הזכוכית אומרת שהתקשר חייל מהר מירון (או מצפה רמון?) שרוצה לדבר איתי. עמית הורוביץ מספר שהוא מקשיב בהיחבא לגל"ץ תוך כדי שמירה ושיש לו דמעות בעיניים בגלל מה שאמרתי. הוא מספר שבשבוע הבא יצטרפו אליו למצעד הגאווה גם אמא ואבא. אני מציע שניפגש במצעד. אני רוצה לחיות איתו לנצח אבל הוא לא רוצה. אבל זאב רוצה. קורין אלאל ועברי לידר שרים על הבמה בספורטק, עדיין בארון. ביום ראשון אני מוצא על לוח השעם של מחלקת האקטואליה תמונה מעמוד האמצע של "ידיעות אחרונות" שבה אני צועד ליד אביעד קיסוס מתחת לדגלי גאווה. אפי הטכנאי מנס ציונה (או עפולה?) סונט בי במדרגות התחנה.

כשחודש הגאווה מסתיים אני יודע שעכשיו זה תורי. לכבוד יום הולדת 21 אני מבקש מאמא להזמין את אחיותיי בלי גלעד. אני מתקשר לשח"ל (שירות לחולי לב) ומבקש שניידת תחכה למטה. אני מתקשר לדבורה לוז מתהל"ה (תמיכה להורים להומואים ולסביות) ומתייעץ בין השאר אם עדיף לומר "אני הומו" או "אני הומוסקסואל" (אני משתכנע לבגוד באמת ההומואית שלי לטובת השפה ההורית ההומו-סקסואלית). כל תא בגוף שלי רועד מפחד, אבל משהו עמוק יודע שאני עושה את הדבר הנכון. שאני בוחר באמת ושהאהבה תנצח.

אחרי הארוחה אנחנו עוברים לסלון ואני קורא את שלושת דפי המכתב שניסחתי בחודש האחרון. אמא ואבא בוכים. אני מסיים לקרוא ואמא קמה וצועקת זעקות שבר של אם ששכלה את בנה: “לא!!!”. אבא, במקום לחטוף התקף לב דווקא מרגיע שיהיה בסדר ושאנחנו נתגבר. אמא, במקום לקבל באהבה ללא תנאי ממשיכה לשאול את אלוהים "למה?!". אני מבקש ממנה לחבק אותי והיא מתעלמת. אני שואל אם היא אוהבת אותי והיא צונחת אל מיטתה מכה בכרית בכאב שאין לו מרפא. בסוף היא קמה, מחבקת אותי ואומרת: “ברור שאני אוהבת אותך. אתה היהלום שבכתר. בגלל זה זה כל כך קשה". בערב הם הולכים לפגוש את דבורה לוז ומתחילים תהליך ארוך שיכלול אחרי שנה וחצי להיות מסוגלים לפגוש את גיל קליין אהובי ואחרי כמה שנים להיות ממש שמחים עם הבחירה שלי.

באותו יום שבת שאלתי את אבא למה כל-כך קשה לו. הוא אמר שזו בחירה בחיים של אומללות, של בדידות, של התמודדות עם עויינות מתמדת. ניסיתי לשכנע אותו שהעויינות היא אצלו בלב ולא במציאות התל-אביבית הנאורה. לצד הפחד שמעורר בי המוות של ניר וליז אני מוצא גם עוצמה בהירה להתבונן בשנאה – בהומופוביה, בשנאת החינם, בשנאה העצמית (הפחד מהומואיות מודחקת שאני מאמין שנמצאת אצל כל אחד ואחת). להתבונן איך הנושא הזה של אהבה ומיניות נוגע כל-כך עמוק בפוטנציאל של אושר גדול ומימוש עצמי לצד כל-כך הרבה פחד, ולהבין שוב שכל עוד לא נלמד לעשות שלום בתחום המושתק והמודחק הזה – לא נוכל לעשות שלום בעולם. הלוואי והסיפור שלי, שרסיס ממנו כתבתי כאן בלילה של ירח כמעט מלא בחג האהבה במסורת היהודית (ט"ו באב) וחג האהבה במסורת התאמריאנית (סאמר יוניברסיטי), הלוואי והסיפור הזה יתרום להשכנת שלום בעולם הזה.

יהי זכרם ברוך.