העץ שנכרת
ונהפך לנייר,
הוא בעיני לוח-אבן
לומר עליו כה מעט
בהזדמנות שלי לומר כה הרבה.
אך מה יש לומר
מלבד כן וכן?
איזו אבן, איזה נייר צריך לשם כך?
אני אומר זאת בעיני כשאני מתעורר,
השינה אומרת זאת למֶתַי,
ידי אומרת זאת לכל הידיים המורמות
בפשיעה או בחמלה.
איני יכול לדבר בשפת הלאו.
האהבה היא לשוני.
בפחות מזה לא די.
אחרי שנאמר ונעשה
כל מה שאחרים אומרים ועושים
אני עומד באימת קודש ואומר:
הו, אני אוהב אותך.
הו, עולל מבורך של בורותי,
ילד, ילד, ובני שלי,
אמור כן למעני,
כי אני כמעט בין המתים.
לך יש זמן, יותר מזמן,
סיכוי, שנולד מהסיכון שלקחתי…
העץ שעליו תטפס,
שממנו תיפול,
הוא אשר (כרות ומעובד לנייר)
יהיה לוח-האבן שעליו תחקוק את מילותיך –
העץ הזה הוא כמעט כל מה שיש לנו –
לך, לי ולבנך –
אבל לא ממש הכל.
יש גם היער.
העצים הם סוגים אחרים,
לשימושים אחרים –
אך כולם יחד הם העץ היחיד.
אין שום יער בנייר –
הנייר הוא לוח-האבן לומר עליו כן
או חומר לעטוף בו חורבות.
לעיתים תכופות מדי אמרתי את שמי לאלוהים
כעת אני אומר את שמך.
בן בן בן בן, בני,
באהבתי אותך אני אוהב את כל בני האדם –
את העץ שלהם, את הנייר,
את לוח האבן ואת האלף-בית.
(וויליאם סרויאן, הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון)
תיך נאט האן כותב על ההתהוות המותנית כך (במילותי שלי):
איננו יכולים רק להיות בעצמנו אלא אנו חייבים להיות יחדיו עם כל דבר אחר.
כאשר אני קורא בספר, דף הנייר הופך להיות חלק מתודעתי. בנוסף, בדף הנייר יש את אור השמש, את העץ שממנו נעשה הנייר, את חוטב העצים שכרת את העץ, את החיטה שאכל חוטב העצים, את אביו ואמו של חוטב העצים, וכך הלאה. דף הנייר הזה קיים בגלל שכל דבר אחר קיים. דף הנייר מכיל את כל אשר ביקום. אם נבחן את המושגים של עושר ועוני הראה שחברת השפע והחברה המשוללת כל, הן שלובות קיום. עושרה של האחת עשוי מדלותה של האחרת – זה כך משום שההוא אחרת. הטוב קיים הודות לרע ולהיפך. לכן אל לנו לקוות שנוכל לסלק את הצד הרע – קל להתפתות ולחשוב שאנחנו משתייכים לצד הטוב ושהצד שמנגד הוא הצד הרע. איננו מנותקים זה מזה. אנו קשורים זה בזה באופן בלתי ניתן להפרדה.
שיהיה במזל
רגע אז זה אומר שאפשר כבר לברך על הנולד? (: