הללויה

היינו שישה: שמבה הכוהנת הגדולה, שלומי הבודהא הרגוע, קרולינה הדוקטורה הידענית, נונה המכשפה המנוסה, אני הייתי החיה הקהילתית שאני ולרוסנה נשאר רק להרפות, לדחוף כשצריך, להתמסר ולהפוך לאמא.

ביום שלפני הצירים החלטנו לקחת פסק זמן מקריאת ספרי ההדרכה להריון וללידה, מאיסוף הבגדים והחפצים ומהשיחות המתמשכות על הפחדים והתקוות – לטובת סרט: “לצאת לדרך" בקלנוע מלא בחילוניים ירושלמים שלא חשוב כמה עירם מאוסה בעיניי הם תמיד נראים לי חמודים במיוחד. סרט מתוק כמו סטודנט ירושלמי עם תלתלים ומשקפיים, קומדיה שהיא הלל לגרעינותה של המשפחה, אבל בדרך אל הסוף המבעס המאשר את הישן והידוע ישנו חיפוש אמיתי של זוג אמיתי.

שיקוי האתרוגים והגת ששתינו בשוק בניסיון לזרז את הצירים הביא לטריפ של התקפת צחוק, וכך כשבדרך הזוג עובר במסעם דרך משפחה היפית הדוגלת בעיקרון הרצף (האישה מניקה את ילדה בן ה- 6 והאב מסרב להכניס לבית עגלה לתינוק) השתנקתי כשהבנתי שבעצם הבדיחה היא עלינו. בתחנת האוטובוס במבשרת גרפיטי בטוש שחור הזהיר: “פריקים, תשימו קונדום שלא תתרבו". אבל אני קראתי את הגרפיטי באיחור ולכן באה לעולם משפחה פריקית-היפית עם קומפוסט, נבטים ונחישות שלא להיכנע ללחץ של הסבתא לבצע ברית מילה.

עוד שלושה ימים זה כבר היום האחרון של מזל אריה. אלון המתקשר אמר שהילד יוולד לפני 12 ימים. הרופא מליסבון ניבא שזה יקרה לפני שבוע. אז הלכנו לרקוד במסיבת חנוכת הבית של ניצול אדמאמא נוסף. רקדנו כמו אז. בואי נרקוד נשכח את כל הפחד. בלילה הצירים התחילו אבל לא מנעו מהחבורה להתייצב למחרת לטקס במעיין שבסופו שלומי נפל מעץ התאנה כדי להראות שלו זה כואב יותר. בלילה כבר נסענו לעין-כרם, הפעם לא לגלידה כי אם להדסה. הפתיחה לא היתה מספיק פתוחה והצירים נרגעו תחת אור הנאונים של בית החולים, אז חזרנו הביתה. הביתה לבית של שמבה הכוהנת, שבו למדנו לחיות בקהילה זעירה אינטנסיבית שבה התפקידים משתנים בין כולם: מישהי מבשלת בזמן שמישהי רוחצת כלים בזמן שמישהי ישנה בזמן שמישהי מחזיקה את היד לרוסנה. וכולנו מהמהמים ביחד טונים נמוכים כשציר מגיע.

למחרת נסענו שוב. לא הייתי מתעקש על הפרטים הקטנים לולי קיבלתי משימה בפורום: לכתוב את זכרונותיי מהלידה כי זה יכול להיות משמעותי לילד כשיגדל. שזו כבר מחשבה מפעימה כשלעצמה. כלומר, שיגדל. שיבוא וישאל. אז נסענו להדסה והפעם קיבלה את פנינו רונית שפירא שהיא מיילדת בחדר לידה טבעית שנראה כמו צימר כולל ג'קוזי. רונית שפירא, ששמה אנו מעיד כלל על מוצאה ההודי האקזוטי, אמרה לנו בסוף הלידה בעיניים נרגשות ש"אתם כמו סרט על לידה טבעית. אתם כמו שזה היה פעם בשבטים קדומים. אף פעם לא ראיתי כזו חבורה וכזה אמון ותמיכה". ואמא לא הכירה את רונית שפירא.

מעט צואה במי השפיר ואנחנו מורחקים מגן-העדן המבודד והנשי של הלידה הטבעית לחדר לידה רגיל שנמצא תחת פיקוח הרופאים הגברים. אחרי יממה איתנו רונית מותשת ופורשת ואנחנו ממשיכים ומקבלים את המלצת הרופא שלא להסתפק באכילת גלידה טבעונית לזירוז הצירים, לוותר על החלום השבטי ולהסכים להזרקת חומרים מזרזים ומשככי כאבים. כשצירי הלחץ מתחילים, שלומי ואני חייבים פתאום לחרבן. כן, כלנו לוחצים יחד עם רוסנה.

לרגעים זה גדול עלי, הזריקות וכל הסבל שמסביב. ילד עם חתך בשפה שמחכה לרופא מרדים שממהר מהאפידורל שלנו לקיסרי של אחרת בגלל הרמדאן – פתאום מעלה בי דמעות.

כשצירי הלחץ מתמשכים הרופא דורש לבצע לידת ואקום. אחרי שלושה ימים של כאבים, התנשפויות, המהומים ושינה חלקית ביותר – רוסנה מסכימה לואקום אבל מסרבת לכך שיתבצע בחדר הניתוח כהכנה למקרה של לידה קיסרית-חירומית. הרופא שמההתחלה הרים גבה למראה החבורה העליזה, מבקש שעכשיו יישארו רק שני מלווים. הנשים יוצאות להתפלל בחוץ ואני ושלומי נשארים להחזיק את רוסנה משני הצדדים. ברית משולשת.

הרופא אומר: “רוסנה, תקשיבי, אם הוא לא יצא עכשיו אנחנו נהיה חייבים לעבור לחדר ניתוח". צוות הניתוח כבר מוכן. הראש הלבנבן שלו מבצבץ בזמן הציר אבל חוזר אחורה. הדופק שלו יורד אבל ניתן לנו סיכוי נוסף – סיבוב אחרון בהחלט. רוסנה נותנת את כל הכוח וגם אלוהים והנה ראש עטוף בקרום שכזה. עוד דחיפה וגם הכתפיים יוצאות. הנה נולד אדם וכאן נגמרות המילים כמו אמונה באל לאורך שנים ואז ברגע אחד פוגשים אותו את האל שעד כה רק צמאה נפשי אליו והנה הוא. חיבוק לשלומי מוציא ממני את הבכי שחיכה. גם הקטן בוכה. דם יזע ודמעות. ברוך הבא.

אחרי שבעה ימי לבטים הוחלט ששמו יהיה עדן לביא. עדן שמחבר בין גן-עדן לארץ, בין הרוח של הנשמה הקוסמית שלו לחומר של הגוף שלו (השפתיים דומות לשלי, כך אומרים). והעדינות של עדן מעדנת ומאזנת את הלביא שהוא גם עם אנרגיית האש והידיעה הברורה לאן להגיע וכיצד. על ההתאהבות החדשה של חיי ועל תגובת האחיות בבית החולים לעובדה שכל לילה האבא מתחלף – עוד ייכתב. בינתיים אני רק רק חורט בחול – “הללויה".