בתל-אביב אני הולך למסיבת התרמה לבית דרור. על הבמה: דפנה (“יש לי חבר ערבי") והעוגיות, מרינה מקסימיליאן בלומין ששרה שיר אהבה שכתבה לאישה, חובי סטאר המהמם שלשים אותו בארון זה כמו לשים פיל באקוואריום, רונה קינן שיום אחד עוד תעשה לי ילד וקורין אלאל שמתוך עולמות שבורים היא צומחת ומזכירה שאנחנו מרמים בעיקר את עצמנו לא עיוורים אבל לא מביטים ולא ברור מה נשאיר אחרינו מלבד הפחדים. כשחובי עלה לבמה מישהי לידי אמרה לחברתה: “אויש אני שונאת הומואים כאלה אוחצ'ות". לא יכולתי לשאת את החרפה (שהזכירה לי את מקרה נינט בכיכר) אז הפניתי את תשומת ליבה לעובדה שהמסיבה הזו אמורה להיות מרחב מוגן ובטוח להומואים מכל הסוגים והמינים. היא התעקשה שמרחב מוגן זה מקום שבו לא מצנזרים, ואילו אני, אחרי שהתרככתי מהשירים של רונה, פשוט התנצלתי ברוח יום כיפור מתוך תקווה שתלמד את השיעור גם בלעדי.
מה שהפליא אותי יותר מכל ההומואים הצעירים שאינני מכיר, יותר מסוללת המתנדבות ו- 40 אלף השקלים שנאספו למען מטרה חשובה ויותר מתנועות האגן של חובי סטאר – היתה התחושה החדשה הזו שקיננה בי לפיה אני בעצם מפספס את ההצגה הטובה בעיר שמחכה לי בבית במבשרת, שכמה שהתרגשתי לשמוע את המבול של רונה או את החלומות השמורים של מרינה בעצם לבי כבר כמה לשוב לעדן בתום סוף שבוע לא רגוע בין הבניאס לכינרת. הנה אני מוצא את עצמי בצד המסתגר שמוותר על התרבות של העיר הגדולה לטובת סתם ערב שקט עם הילד בפרבר. שבורח ממועדון דחוס אפוף עשן סיגריות לטובת אוויר הרים צלול כיין. שמתגעגע אל מי שאני כשאני איתו.
אז הנה אני והנה אתה עדן, ילד יקר. לך אתה להופעה של רונה קינן, זמרת בשלה בת חמישים, ואבא יספר לך איך שפעם מזמן היינו בתיכון ועשינו אהבה ומהפכה, ובהופעות שלה, עוד במרתף של בית ציוני אמריקה, הייתי צועק לה "רונה, תעשי לי ילד" והיא לא הבינה שהתכוונתי ברצינות.
מקסים. הצטערתי שלא יכולתי להיות. ובקשר לחובי – כפי שכבר שאלתי, איך שזה שחובי סאטר אחד מעז..
http://www.notes.co.il/gross/58830.asp
"מפסיק לדבר איתי אחרי שעניתי על שאלתו: אז איך הסכסוך יכול להסתיים?"
נו … אז איך?
האמת, שלומי כבר כתב על זה במכתב ששלחת. כדאי לקרוא שוב.
אז איך? נתתי לו את התשובה הרגילה שלי בשבע השנים האחרונות: ביטולן של המדינות ומעבר לחיים קהילתיים ברי קיימא. ואם לא – אז מדינה חד-לאומית שתהווה פתרון צודק לכיבוש של 48'. ואם לא זה – אז אפשר להסתפק לעת עתה במדינת פלסטין בעזה ובגדה. ואולי זה הזמן להחליף תקליט ולהתחיל לענות אחרת. מה התשובה של שלומי?
עיקר שכחתי – לפני שבועות ספורים פתחתי שלא כמנהגי את מכשיר הטלוויזיה והיתה לי הזכות ליפול על מודי בראון שיחד עם ענת זלצר סיכם 70 שנות תל אביביות: משנות השלושים ועד ימינו. פרק שלישי בסדרה מרתקת, מרגשת ואפילו פוליטית. למדתי על הצעד הנועז של פתיחת בתי הקלנוע בימי שישי, על עשור של רחצה אסורה בים בגלל קקי צף, ושוב – על הנכבה של יפו שמספר תושביה צנח מ- 70 אלף ל- 3,000. נזכרתי כמה אהבתי ועודני את העיר הזו שעין כמוה בעולם כולו על חתיכיה ומבטם הישיר, על חופיה הבזים לגורדי השחקים, על המפגש הבלתי אפשרי בין הפלסטיני לעיראקי ליקה לתאילנדי. בסוף הפרק קראתי את שמי בקרדיטים ונזכרתי שכתבתי לסדרה הזו שלד של תחקיר פעם ממזמן (על הסצינה הפוליטית הרדיקלית בתל-אביב שלבסוף לא מצאה מקום בסדרה). אז ידי היתה במעל ואני גאה. תל-אביבי דור שלישי גאה. למרות הכל.
הפכתי לטוקבקיסט סדרתי…. ציטוט מראיון של רונה קינן ב"העיר":
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,607,209,40737,.aspx
גדלת במשפחה מאוד יוצאת דופן מכל בחינה. האם כיום יש לך מודל של משפחה שהיית רוצה להקים?
אין לי מודל ברור, אבל אני יודעת שאי אפשר להיכנס לעניין הזה עם אשמה מוקדמת ועם פחד משתק מטעויות. ההורים שלי טעו פה ושם, אני אטעה פה ושם, ואין כנראה דרך אמיתית לעקוף את זה. צריך לזכור שגם המשפחות הכי משונות מצליחות לייצר בני אדם סימפטיים מפעם לפעם.
פינגבאק: מכתב מנסיעה מדומה | החיים כנמשל