סיני. שבתי אליך מכורה. אחרי חמש שנות העדרות מאז הפיגוע שמעולם לא הודיתי שגרם לי לפחד באמת. אז הנה היא סיני הפשוטה, החברית, עם השש-בש והסחלב. קצת פחות ישראלים והרבה יותר מצרים: חבורת מצרים צעירים מורידים ראשים בבאנג, בחור מצרי מסביר לחברתו איך להוציא מים שחדרו לשנורקל, בחורה מצרית עם בקיני. מודה שלא ידעתי שיש כאלה. הכוכבים שזזים בחריצי הסכך מבהירים לי שאנחנו בתזוזה מתמדת. יציאת מצרים.
הו אללה, אנא פתח לי שער בחג הזה, פתח את לבי, פתח לי סיפור אהבה עם הבחור החמוד מהחושה שליד שיפתח את האהבה עצמה ויחזיר אותה לשורש, פתח את ישבננו הקפוצים מ- 5,000 שנות פטריארכיה. הבחור מזמין אותי לשנרקול בעירום ואני מפסיק להתבונן בדגים ומתמקד בשנורקל היפה שלו. שונית עמוקה על שלל צבעיה שנמשכים כולם אל הכחול העמוק הזה שאין כמוהו. הלוואי יהיה בי הכוח לראות את היופי הזה גם מחוץ למים. כל איש – דג בצבע אחר, כל בניין – אלמוג, כל מטבע – צדף. כמה יפה העולם וגם האנשים בו וגם הערסים ששומעים טראנס על החוף.
אנחנו משחקים אמת או אמת סביב המדורה, מתמסרים לסשנים של דמיון מודרך מוקפים בים 340 מעלות, יוצאים למבצע ניקוי שקיות פלסטיק מהשונית הנחנקת תחת עול המפגש של הבדואים הילידים עם תרבות התיירות הצרכנות והראווה. ארץ הבדיחה הגרועה על הקפיטליזם: קיוסק רעוע הוא סופרמרקט, הדיקטטורה של משטר הבירוקרטיה של קבלות וחשבוניות, ותודעת שירות שנמחקת עם השאכטה הראשונה.
בדרך חזרה לטאבה נופלות על המונית שלנו כמה אבני חצץ ממשאית שעוברת מולנו. על השמשה הקדמית נשארות שריטות ואילו אחד החלונות הצדדיים מתנפץ לרסיסים. הישראלית שיושבת מאחורה צועקת מבהלה. בן זוגה מורה לנהג לעצור את הרכב. היא מתחננת שלא יעצור ושימשיך לסוע מהר בעודה מכופפת את ראשה כאילו אנו בסכנת ירי צלפים מההרים. אנחנו מסבירים שאלו הם רק אבני חצץ, אבל היא מתעקשת שימשיך לסוע כבר. הנהג שעד עכשיו התגלה דווקא כטיפוס נרגן, וכחן, חם מזג ותחמן, ממהר לנקות את השברים, להתנצל בפנינו, לברך ברכת הגומל ("אלחמדאללה") ולהמשיך בדרך.
אני תוהה לגבי הפער הזה שבין אדם לחברו ובין אדם למקום בארץ השקרים הלבנים שבה עוד כמה דקות זה שעתיים, 70 פאונד זה בעצם 90 ונישואין לשתי נשים זה מתכון בטוח לזיוף גדול. אבל בארץ הזו נשמרת גם איזו אמת כמוסה ואינטימית עם אללה. איתו לא מתעסקים, איתו לא מתמקחים ואיתו לא מתבטלים.
אני לומד להודות על אבני החצץ שנזרקות לעברי לפני שמגיעים הסלעים הכבדים: על האנטנה הסלולרית שהוצבה מול המרפסת שלי ודחפה אותי לצאת מתל-אביב ולחזור לעצמי. כלומר, אנטנה סלולרית שהיא כמו תמרור אזהרה שלא יבוא סרטן, או שיבוא דווקא סרטן שיביא מודעות לחיים ולא שיבוא מוות שהוא סוף לחיים נטולי משמעות. אבני חצץ להתעורר מהם לפני הסלע הגדול.
איך פותרים את הסכסוך (כל סכסוך) על פי שלומי:
הבנתי שאני צריך להגדיל את הקיבולת של האהבה שלי, כדי שאני אוכל להכיל גם כאב כזה ועם זאת לא להיכנס לתוכו ולסבול ממנו, אלא דרך ההכלה הזאת – להשתתף עם מי שכואב ולעזור לו להשתחרר מהסבל. כמו שאמר ר' נחמן מברסלב "אין שלם מלב שבור", ואני מפרש זאת: צריך למצוא את המקום שהלב שלי נשבר ומשתתף בכאב ובסבל בעולם, ועם זאת הלב גם נשאר שלם ומחובר עם העולם, וכך הוא יכול לחזק ולרומם את בעלי הכאב והסבל.
כלומר, האחריות היא שלי – לא של ראש הממשלה ולא של הצבא.
חג שמח
"עבורי אי אלימות אינה רק עקרון פילוסופי. זהו החוק והנשימה של חיי. אני יודע שאני נכשל לעתים קרובות…אך האור בתוכי יציב וצלול. אין מנוס לאף אחד מאיתנו אלא להינצל דרך האמת ואי האלימות. אני יודע כי מלחמה היא שגויה, היא רוע גמור. אני גם יודע שהיא חייבת להיפסק. אני מאמין לחלוטין כי חופש שהושג דרך שפיכות דמים או הונאה איננו חופש" (גנדי)