מעץ התאנה (ששימש כסלון, חדר המגורים והמטבח שלנו) ועץ החרוב (ששימש כגן ילדים למנטה ולסימון) המשכנו לירושלים לבית של מריה כריסטינה: נזירה פעילת שלום משוויץ שעסקה בשנים האחרונות בלקרב יהודים וגרמנים וישראלים ופלסטינים. כל שלושה חודשים היא יצאה מגבולות הארץ כדי לחדש את הויזה שלה, עד שלפני כמה חודשים החליטו הרשויות שאין להן צורך יותר בפעילות השלום של מריה ומנעו את כניסתה. מאז היא מנסה לקבל אישור לבוא ולטפל ברכושה שהצטבר בדירתה המיותמת. מהבית המקסים של מריה כריסטינה הצופה אל העיר העתיקה יצאנו למפגשי עבודה עם ארגוני שלום ואנשים טובים באמצע הדרך.
משם הצפנו ליבניאל לפלרטוט עם השבט העברי המתחדש, קהילה המתגבשת סביב הרב אוהד אזרחי וסביב הרצון להחזיר עטרה ליושנה באמת. בין שני השבטים, כפר החקר לשלום והשבט, יש עבר משותף, אהבה גדולה ודמיון המתבסס על תפיסת שלום הוליסטית המחברת מודעות אקולוגית ורוחנית עם מחקר בנושא אהבה ומיניות. אבל מתוך מפגש של שבוע גם הפערים התבהרו עבורי: אנחנו יותר פוליטיים והם יותר יהודים, הם יותר זוגיים-משפחתיים ואנחנו יותר צעירים ובועטים, אנחנו יותר מאמינים בריפוי של הרמוניה והם יותר מאמינים בריפוי דרך הביבים.
בדרך להנחיית סמינר לקהל הרחב בנושא "בניית קהילה" עצרנו אצל מתקשרת (מה שנקרא מכשפה) שאמרה לי: "אתה פתרת את הטראומות שלך. יש לך עדיין אישיו עם מערכות יחסים אבל אין לך טעם לחפש את הצדדים האפלים שבך. אתה כאן כדי לעזור לאחרים לגלות ולהתמודד עם הטראומות שלהם. תחבק, תצחיק, תאכיל אחרים. תסמוך על עצמך, תמשיך להאיר לחייך גם כשהאחר בוכה". היא המשיכה והורתה לנו כקבוצה להיות ילדים למשך יומיים. אז אחרי שהובלתי בעצמי (מזל שבנג'מין היה חולה!) סמינר בלול תרנגולות בגבעת יערים שהפך לסטודיו יוגה, עם עשרים משתתפים הלהוטים (וגם מפחדים) לשנות את חייהם ולהפוך מבני אדם פרטיים לקהילתיים, פתאום חזרתי להיות בן שנתיים, יחד עם מנטה וסימון שהיו מאושרים מהגידול הטבעי של גן הילדים. גן ריקי ליד בית-לחם. היה לי כל-כך קשה לשמור על תודעה של ילד ברציפות לאורך שעות עד שמצאתי את עצמי בבית חולים אחרי שילדה אחרת זרקה עלי בלוט לעין הרגישה שלי שאחרי הניתוח להסרת משקפיים (אני טיפוס שלא מתחרט ובכל זאת בסוגיה זו אמליץ שלא להמליץ לנתח).
בדרך לשם, להיאחזות נדירה של משפחה פלסטינית חקלאית שלא ויתרה ונאחזה במערותיה אל מול כל הגבעות המקיפות אותה בוילות עם גגי רעפים אדומים וחצרות של דשא ירוק, שם אני לומד ממורי ורבי וידיד נפשי סמי עוואד על הילד הפנימי. בדרך לשם, קצת לפני ראש השנה, אני לכוד באוטובוס מתנחלים מסובסד בדרך המתפתלת בין גדרות וחומות. הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה בעומק השטחים. מחסום ישן הפך למסוף מסנוור, מפעל הפך לאיזור תעשייה, קרוואן לשכונה ושכונה לעיר. שיטת הסלאמי של הכיבוש. וברקע נהג האוטובוס מנעים את זמננו עם דידי הררי בפול ווליום שחבל על הזמן. אנחנו חולפים על פני שיירת מוניות צהובות המחכות לזכותן רק לחצות את הכביש עליו אנחנו דוהרים, לחצות ולעולם לא לסוע כי זה כביש ליהודים בלבד המסתיר את החיים הנתקעים בין תלולית עפר לרעותה. הרעות נשאנוך בלי מילים. בלי מילים.
בבית החולים, בהמתנה לרופא העיניים המקסיקני, בטלוויזיה במונית הכסף שני הנוסעים אינם יודעים את התשובה לשאלה: "באיזו מדינה התקיים עד לא מזמן שלטון אפרטהייד?". עד לא מזמן חתימתי הרשמית על צ'קים ומסמכים היתה "די לכיבוש!". שיניתי זאת מתוך אמונה או חשש שבכך אני נותן כוח לכיבוש, כלומר מתוך כוונה או תקווה שחתימתי תתרום למה שאני רוצה לראות בעולם ולא רק למה שאני מתנגד לו. ועכשיו, עם כל התיל מסביב, פשוט נמאס לי מהכיבוש. ודי די די כבר.
אז מה השלב הבא שאחרי החודש הזה? האם אני מוכן להתחתן עם האנשים האלה (במסיבה קווירית בגן העצמאות הצגתי את בנג'מין כבן זוגי ולא הרגשתי שזה שקר כי מה שיש בינינו זו בדיוק האינטימיות ששם בחוץ קוראים לה זוגיות) ולהפריח את השממה ביחד? אז איך והיכן לגדל ילדים? במבשרת ציון על שלל מעיינותיה מסביב, כבישיה וחנויות הטבע שבעורקיה ובלבה קניון, או בתמרה הרחוקה? ואולי בכלל, כמו מיכל וכמו הדר וקצת כמו שאני גדלתי (והתגברתי על הטראומה) בתל-אביב שבה אני שואל את דורון במועדון הומואי מחריש אוזניים האם באנו לשם מתוך תקווה להשיג זיון בסוף הלילה והוא אומר שכן אבל גם בשביל הטוגדרנס, יעני הרעות. ואני שואל אם בשביל זה לא עדיף לשבת במקום שקט יותר שמאפשר שיחה מעבר לצעקות אל תנוך האוזן, והוא אומר שהטוגדרנס בנוי על לבלות ביחד ולאו דווקא על לדבר. שיחת אגב. ומסביב בחורים חמודים אבל רק אחד נראה שמח. ולמה אני עדיין ער? שלוש וחצי בבוקר ואני מסרב לישון כמו סבא ישראל שהקפיד שלא להתנמנם מוקדם בערב ראש השנה פן כל השנה תהיה עצלה. ואיך להיפרד מילדי שלי ולחיות לשבוע, לחודש או לחודשיים בלי החיוך שלו ובלי הבכי? והאם יאשר לי השופט לראיין קשישים בקסטל על החיים ועל המוות בגלל גרפיטי שריססתי לפני שבע שנים? ואיך זה שביום אחד נחתו לי במייל בוקס שלושה מכתבי אהבה מסעירים? ואיך זה שבעיר אחת קטנה בגרמניה, לייפציג למען השם, התקבצו להם כל מאהבי ואהובי? התשובות בקרוב. בינתיים אני מזמין כרטיס טיסה ללייפציג, בדרך הביתה לתמרה שם מחכה לי מעיל החורף והבטחה לאהבה חדשה-ישנה
לגדל ילדים במבשרת זה עניין בעייתי, אחת מהיתרונות זה שאפשר לברוח מהכל וללכת לטייל בהרים ובמעיינות ובחורבות הכפרים. נדבר על זה בברלין.
אני אתמקד בפסקה על הרב אוהד אזרחי.
"הם יותר זוגיים-משפחתיים ואנחנו יותר צעירים ובועטים,"
אל תשכח שזה יעבור לך (הצעירים).
ומה תעשה אז? האם אתה מוכן?
תודה יוסי על העיצה המועילה. אני בדרך אליך.
תודה גלעד על ההתמקדות. באיכות הצעירה לא התכוונתי לגיל כרונולוגי אלא לאיכות הזו שאמורה להישאר לנצח. לבעוט זה לא הפועל הכי מדוייק לזה, אולי לרוץ, אולי לקפוץ או לטפס או לחפור. משהו מהחקר, החקרנות, החיפוש אחרי יבשות חדשות שטרם התגלו. למרות שאני חושב דווקא שתמרה יותר אחראית ובוגרת בתחום הזה של לימוד בתחום המיניות. יש משהו בניסיון קהילתי של 30 שנה וגם בנטייה המטריאכלית (כלומר בד"כ הנשים בתמרה הן שמובילות ומרכזות את המידע בתחום הרגיש הזה) שעושה הבדל משמעותי. בכל מקרה, גם בתמרה ובקבוצה של כפר החקר לשלום יש זוגות אבל ההסתכלות על זוגיות שונה – זוגיות שאיננה בנויה על פחד, השלכות, קנאה, חוזים, התחשבנויות ותנאים, נחשבת לממש נשגבת וכדאי להקדים לה לימוד ארוך ומעמיק.
Forever Young
by Bob Dylan
May God bless and keep you always,
May your wishes all come true,
May you always do for others
And let others do for you.
May you build a ladder to the stars
And climb on every rung,
May you stay forever young,
Forever young, forever young,
May you stay forever young.
May you grow up to be righteous,
May you grow up to be true,
May you always know the truth
And see the lights surrounding you.
May you always be courageous,
Stand upright and be strong,
May you stay forever young,
Forever young, forever young,
May you stay forever young.
May your hands always be busy,
May your feet always be swift,
May you have a strong foundation
When the winds of changes shift.
May your heart always be joyful,
May your song always be sung,
May you stay forever young,
Forever young, forever young,
May you stay forever young.
אני מצטרפת לשיחה…
הם יותר זוגיים-משפחתיים ואנחנו יותר צעירים ובועטים
אפשר היה לכתוב גם הם יותר זוגיים משפחתיים ואנחנו יותר קהילתיים.
חלק מהמחקר של שתי הקבוצות הוא איך אהבה יכולה להכלל בתוך מרחב רחב יותר מהמבנה המסורתי הזוגי. אצל השבט רוב האנשים סדורים זוגות זוגות. כמו בתיבת נוח. והקהילה היא סוג של תיבה שמכילה את הזוגות ויוצרת הקשר נוסף. ולפעמים מצילה מטביעה. בתמרה או בכפר לחקר השלום ההקשר של הפרט אל התיבה ואל המרחב הקהילתי עמוק יותר. יש רשתות של אהבה שמתפרסות בתוך התיבה. אם בשבט הכיוון הוא מהזוגיות אל הכלל. בתמרה הכיוון הוא מהחיבור הגלובאלי אל הזוגיות. יש בזה משהו צעיר ובועט בכך שזה יוצר מבנה חברתי מאד שונה מהמבנה החברתי השגרתי (בתים בתים שבתוכם זוגות ומשפחות שסגורות במידה רבה זו מפני זו, עסוקות בלקיים את עצמם ובמלחמת ההשרדות). צריך אומץ בלבנות מבנה אחר וצריך אומץ בלהתבונן במחדלי המודל הישן ובשיעבוד שלנו למבנה הישן. המבנה החברתי של החברה שלנו מושתת על זוגות זוגות שדואגות לאינרסים שלהם ולשימור הגנים וההון שלהם. בתוך מבנה כל כך מושרש קשה לדמיין מודל אחר של אהבה. תמרה עשתה צעד בכיוון. צעירים מלשון להתעורר. הלימוד הבודהיסטי הוא לימוד שמכוון אותנו להתעוררות. מי יתן ונתעורר. נפקח עיניים ונראה.