רציתי לכתוב על פאריס – איך העצים והפרחים משתנים בפארק האהוב שליד עידן ואלכס האהובים, ואיך אחד מבחוריה היפים של העיר היפה הזו התפשט עד הסוף מול עינינו המשתאות והסלולריים השלופים מחוץ לבית הקפה הסטודנטיאלי על גדות הנהר. רציתי לכתוב על הנסיעה מפאריס לליסבון – איך שרדתי 24 שעות באוטובוס עמוס בפורטוגלים זקנים המסרבים לטכנולוגיה החדשה של מטוסים: איך שרדתי את ריח הזיעה של הבחור שישב מלפני, ואת בכיו של התינוק שישב מאחורי, את הקרנת סרט האימה על שלל צלילי ריסוק האיברים, את הרדיו שלא פסק לשדר פרסומות בפורטוגזית מהרמקול שמעל אוזניי, את השמן שהתיישב לידי לפני שהלילה ירד והוריד איתו את חלומי לישון בשכיבה, את ההכרזות על זמני ההפסקות בפורטוגזית בלבד, את הזקנה שעשתה לה מנהג לפצוח בסטנד אפ קומדי בישיבה אחרי כל הפסקה, את כאב הגב, את העורף התפוס, את כפות הרגליים הקפואות, את הישבן המעוך, את ריח הפלוצים של אחרים ובושת הפלוצים שלי עצמי. איך שרדתי את "המיליון השביעי" – ספרו של תום שגב על השואה והישראלים, ספר על שורש הפסיכוזה של ישראל שממשיכה למרר את חיינו מתוך בחירה להיות קורבן. על חוסר האונים עד כדי חוסר רגישות עד כדי ציניות של ממש של הממסד הציוני אל מול המתרחש באירופה הנאצית, על רוחב ועומק בקשת הנקם בתום המלחמה ועל פרשת השילומים הדרמטית (אבנים בכנסת!). ספר עב כרס שליווה אותי לאורך שעות רבות של ישיבה באוטובוס. רציתי לכתוב על איך זה ללכת עם יולה מחובק ברחובות ליסבון מתחת למטריה שבורה שמצאנו בזבל, להתרטב מהגשם אחרי סרט על סיפורי אהבה בניו-יורק ולשמוח, להתבונן בעצב שעל פניהם של האנשים הנוסעים לעבודתם במטרו בבוקרו של יום ולשיר להם. רציתי לכתוב על הנחיתה בתמרה, על המקום היפה ביותר בעולם, על שקיעותיו, כוכביו, אגמיו, אנשיו. על תחושת הבית שמציפה אותי בפורום הראשון והגילוי שזהו שורש היופי: המעגל שמתבונן ביחד באמת החשופה שבמרכזו, שחוקר ביחד, שלא מסתתר. רציתי לכתוב על שלושת השבועות הראשונים – על איך זה להיות מורה לתלמידים שרוצים ללמוד על גלובליזציה, אנטי-גלובליזציה, קפיטליזם, התחממות כדור הארץ, זכויות בעלי חיים ואנרכיזם. על איך נראה פורום של נערים בגיל 12-14. על איך נראית ילדות שהיא רחוקה מכל מה שסבב אותי כילד.
והנה כתבתי. ובכל זאת, זה סוג של פוסט פרידה (כמה אני אוהב דרמות!). ובכל זאת המלך הוא עירום. כי עכשיו כאן בתמרה כשהלב נפתח לרווחה אני רואה שפגעתי וזה המבחן הסופי. הכעסתי, העצבתי ופגעתי באנשים שאני אוהב. כי לא תמיד הכל צריך להיעשות במרחב הציבורי ויש מקום לפתיחת דיאלוג אינטימי בטרם הסודות נחשפים על במה פרוצה. כי אין לי בעלות על האמת ולא על אמירת אמת. כי בסופו של דבר זה לא על אמירת אמת אלא על אהבה, זה לא על קהילה אלא על קהילת בני האדם.
שתי קריאות אלטרנטיביות של הסיטואציה שם באמסטרדם: 1) היתה לי שיחה נועזת בכנותה ומהנה בפלירטוטה עם נ'. מרגע שהסם החל את השפעתו היא החלה להתעניין באורות (וזה דווקא הגיוני עם סמי הזייה) ואני נשארתי מבועס ואת הבעסה שלי הוצאתי על חברים שנהנו מדברים שלא הייתי מסוגל להנות מהם רק בגלל הבעסה שלי. 2) נכנסתי לסרט. חלק מתופעות הלוואי של סמי הזייה. סרט פנימי, ויזואלי, תודעתי שלא ניתן להסבר מילולי או לתיקשור עם הסביבה. נשארתי לבד בסרט מבודד שהפריד אותי ממה שהתרחש מסביב.
אז אני מתנצל באיחור על הדרך והצורה והתוכן של הביקורת שלי כלפי החברים שלי באמסטרדם. סליחה. תודה על שפתחתם לי דלת נדיבה שכזו וסליחה שאני כזה טמבל.
וזו פרידה כי השילוב של עוגמת הנפש מהפוסט עצמו יחד עם עייפות מחיפוש השפה שתגשר בין העולמות או התרבויות, יחד עם החלטה נחושה לצמצם את מספר שעות הבילוי שלי מול מחשב בשנה הקרובה – מביא אותי להנמיך את האש כאן בבלוג. לקראת ראש השנה של הגויים זה זמן לחשבון נפש, לקראת החורף הקר זה זמן להתכנס פנימה, לסרב לאורחים המבקשים לבוא לביקור ולהעמיק את ההתבוננות במי ובמה שנשאר. חג אורים שמח. נתראה בשמחות.
כתבת:
"זה זמן לחשבון נפש, לקראת החורף הקר זה זמן להתכנס פנימה, לסרב לאורחים המבקשים לבוא לביקור ולהעמיק את ההתבוננות במי ובמה שנשאר."
ככל שנעמיק פנימה, יבואו לבקר אורחים שלא ציפינו להם. חלקם נעימים וחלקם פחות.
בהצלחה,
אחיך (הטוב ביותר)
לא לא לא מסכימים…
גם לנו מגיע לזכות באור ….
כמה קשה להיפרד ממשהו ומישהו שמעורר אותי לעוד ועוד נקודות מבט…
שולח קרן של אור…
אורי יקר ואהוב…..
מודה לך על מי ועל מה שאתה עבורי ועבור היקום כולו…
אולי …לפעמיים…משהו…קצת מילה פה ושם..
באהבה
אני בדרך כלל כותבת לך תגובות אישיות , אבל כיוון שגם אני חוטאת בדרמטיות קלה, ועצוב לי וחבל לי, רציתי להגיד את זה בקול רם. יודעת שלפעמים אתה קשה, וקל לי לדבר כי איכשהו חסת עליי ועל פרטיותי בבלוג שלך, אבל גם אם מורידים את הקטעים הפולשים לפרטיותם של האחרים בבלוגים האהובים שלך – נשאר כל כך הרבה. וזה יחסר. מקווה שזה זמני. שזה יהיה כמו הופעת הפרידה הסופית בהחלט של אביב גפן אליה הלכתי בהתרגשות בכיתה ט' ובדרמטיות רבה, אי שם בשנת 1994 כמדומני. כשקראתי את הבלוג הזה חשבתי על כך שחלק מלהיות חבר/ה שלך זה ללמוד לחיות עם השינויים.
וגם זה מאתגר, כתמיד.
אוהבת
אני חושב שהחלטת נכון. אבל מי שואל אותי…
נשיקות מהקור
אתגעגע.
וביתר דיוק
הייתי בסלון, מצאתי את הפנזין החדש, קראתי וגיליתי שכבר מתגעגעת
משמח מאוד לשמוע, למרות שתחסר לי קריאתך השוטפת.
אין כמו להתכסות ולהתכנס עם בוא החורף…
"אבד גם הערך המוסרי של החברות הקלאסית, המחויבות למידה הטובה ולשיפור הדדי. הפסקנו להאמין שתכליתו העליונה של החבר היא לקרב אותנו לטוב באמצעות ייעוץ מוסרי ותיקון. במקום זאת, אנחנו מקיימים חברויות לא שיפוטיות של קבלה ללא תנאי ותמיכה – חברויות "טיפוליות", כפי שכינה אותן בלעג הסוציולוג רוברט נ. בלה. נדמה שאנחנו מאוד שבריריים עתה. חברה ממלאת את תפקידה, לדעתנו, בכך שהיא בוחרת בצד שלנו – נותנת תוקף לרגשות שלנו, תומכת בבחירות שלנו, עוזרת לנו להרגיש טוב לגבי עצמנו. אנחנו מספרים שקרים לבנים, מתרצים לעצמנו טעויות של חברים, עושים ככל יכולתנו כדי לייצב את הסירה. אנחנו אנשים עסוקים; אנחנו רוצים שהחברויות שלנו יהיו מהנות ונטולות חיכוכים".
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3375463,00.html
מתוך מאמר מרתק של וויליאם דרסיוויץ על: למה הטכנולוגיה שמאפשרת לנו להיות חברים של כולם בעצם משאירה אותנו לבד, ולמה פייסבוק, טוויטר והודעות SMS מותירים אותנו עם אשליה של קשר, לא עם קשר ממשי.
אני עם נטע!
פוסטיך יחסרו לי מאוד…