מנהרת זמן

על האוטובוס בדרך לבאר שבע זה זמן טוב לחזור אל היומן שלא נפתח בישראל ולכתוב למרות הפיתוי שבשדות החיטה שבחלון ובשלטים כמו "קרית גת" שמזכירים נשכחות. וכאן אין הכוונה לטלי פחימה או לנינט טייב (להבדיל) אלא לאותה תקופה מוזרה בחיי שבה עשיתי תעודת הוראה במכללת אחווה שנמצאת בין אדמאמא לתל-אביב ושם למדתי על השואה ועל יוון ורומא (להבדיל) יחד עם בדואיות ואתיופיות (להבדיל).

לעט (מפני המבוכה נשמט כאן האני) מתחשק להיאחז בידיו הטובות של יואל הופמן ולספר על מכונית לבנה שנסעה מבאר-שבע לתל-אביב ועליה הכיתוב: "ועדת התביעות" ובקטן – "לזקן". מתחשק לצאת מהאוטובוס ולחבק את המילה, מי שכתב אותה ואת מי שקורא אותה ואומר לעצמו: "זה אני".

שירים ברדיו של האוטובוס לכבוד יום האם (או יום האהבה על-פי דוכן הפרחים שבדרך או יום המשפחה על-פי החדשות מאולפן גלי-צה"ל) מתערבבים עם שירים שאספנו לכבוד אמי שגופה הצנום שוכב לו כבר שנה עברית (ועוד שבוע לועזית, תזכורת לנזילות הזמן) באדמה של בית הקברות שבצפון תל-אביב, ואילו רוחה ונשמתה ומורשתה ממלאים את החלל שבין המילים. מילים כמו "אהבתיה" או "אדמה".

יסלחו לי הקוראים על השימוש במילה "מורשת". במקום זאת אפשר היה להציע לקוראים שאמם עדיין חיה להרים טלפון ממש עכשיו, בתום הפיסקא, ולקבוע איתה פגישה. ובפגישה יש מי שיגיד תודה ויש מי שיבקש סליחה וודאי יש מילים אחרות שטוב להן שיאמרו.

באחד הרחובות ברמת אביב היה נדמה לי שאני רואה את אמא שלי הולכת על המדרכה ממול. משנתבדיתי נזכרתי בכל הפעמים בהן דימיתי לפתע שסבתא פאני יושבת על הספסל ברחוב גורדון, עולה לקו 5 או יוצאת מבית הקפה בדיזינגוף סנטר. תסרוקתן של אמי לבנת השיער וסבתי תפוחת השיער עדיין מרחפות – כל אחת בשכונתה שלה.

פעם יום לפני טיסות היינו נוסעים למסוף אל-על בארלוזורוב כדי לשלוח את המזוודות לפני שהגוף עצמו נוסע. הלוואי והיה מסוף כזה לשלוח בו כוונה או נשמה. להאריך את המסע. שהגמל יתחיל במסע לאורך 35 המעלות צלזיוס מהמדבר הלוהט לאירופה, ושהנפש תשתהה. שנתמהמה.ובכל זאת, כיף לראות את איילון פקוק מלמעלה. כל-כך למעלה שעולה מעצמה המחשבה – מה ההבדל בין נהגי אוטובוס לטייסים שנוהגים במטוסים. לאלה חברים באגד ולאלה באל-על. זה לוקח איתו על כנפיו בערך 30 בדרכם לעבודתם וזה בערך 200 בדרכם לגלות יבשות חדשות. וגם – יש מי שנולד באוטובוס ושוכח לסגור דלתות, ויש מי שנולד במטוס וזוכה לטיסות חינם כל חייו. על צבע השמיים בין העננים של מעלה לעננים התחתונים לא נכתוב כאן לבל יחטפו הקוראים מה שנקרא התקף לב.

באחד הטרמפים מהשביל חזרה לבאר-שבע עצר לנו שמאי מקרקעין שהיה פעם נהג באגד שם טחנו אותו (בגלל שהיה צעיר וחדש) עם תיירים ברחבי הארץ אבל הוא דווקא התאהב בארץ הזו ובנופיה ובנשמתה ובגופה המתמסר ועד היום בטיולים עם אשתו ושלוש בנותיו הוא רואה את החוט הדק של האהבה נמשך מאדמה-לאשה-לאמא-לבת. יסלחו לי הקוראים (כאן אפשר היה לצטט את הפיסקה שכתבו עו"ד שץ וכהן בנושא חשיבות הסליחה והמחילה בעתירתם לבג"ץ להרחבת חוק החנינה למפגיני ההתנתקות כך שיכלול גם מפגינים שמחו נגד אלימות כלפי נשים או ערבים) על השימוש המרובה בשורש א.ה.ב אבל זהו חתיכת שורש, מה גם שנדמה שמעולם לא זכינו לראות ירח של תחילת אדר מחייך כמו החתול מעליסה בארץ הפלאות.

על מה דיברנו? הפליאה היא שדיברנו. דיברנו באהבה. רציתי להתוודות שבטרמפ למצפה רמון הגיתי בנהג האוטובוס שרק ביום הקודם הביא אותנו (כאן סיבת הריבוי איננה מבוכה אלא מתוקף המציאות שהיא כידוע מרובת פנים) מבאר-שבע למצפה רמון ונראה שאם לא היה נהג באגד יכול היה להיות מדען אטום או כימאי המשלב תרכובות בניסיון למצוא תרופה לשברון הלב של אנשים או פרפרים.

דילמה – להתבונן בירח, לקום לשירותים (ולהקים את השניים שלא זכו לפיסת ירח), לקרוא בספר החדש של הופמן (ולהסתכן בלסיים אותו) או לכתוב (ובכך לברוח אל התיעוד). הלוואי ואפשר היה לבצע את כל הפעולות הללו בעת ובעונה אחת לא מתוך תאוות החושים כי אם משורש הנשמה שהוא גם נ.ש.מ וגם ש.מ.ע. במקום כל אלה אני מקשיב לסערה שבכוס התה שעל המגש שמולי ששואלת: מה יש בין כיס אויר אחד למשנהו אם לא אוויר?

מבעד לזיכרון השיטפון ששטף את המכתש לפני ימים אחדים נזכרה טלי בנח הצדיק שאמר "אני כבר יצאתי מהבוץ" ואם נתפנה להקשיב לו נגלה שזה נס של ממש כמו העובדה שמחירן של שתי שקיות במבה וחלווה פיסטוק הוא בדיוק סך המטבעות הכבדים שהיו לי בארנק לפני שהמראתי, או חתיכות האננס הטרי שהניחה לפני המלצרית בליסבון כשראתה אותי אוסף שאריות אוכל שאנשים השאירו בצלחת, או הקשת שליוותה אותי כל הדרך במכונית לליסבון. הרכיבה על מטוס מארץ לארץ עם כל הים שאפשר לדמיין למטה היא מה שנקרא קורס בנסים. וכל זה זה מה שנקרא גילוי וכיסוי בלשון. אפשר גם להירשם לקורס אצל מורה הלשון עדן ברגהוף שמלמד שפה חדשה, ומאז שנולד אין תלונה בלבי מול צווחות של תינוקות במטוסים. להפך, אני שר  להם שירים מבלי שישמעו הוריהם. בכלל יש לשבח את כוחה המרפא של השירה – כשהמוסיקה נוגעת במילים והחלל הפנימי קטן (כאן יש לדמיין צירה מתחת לאות ט') לא בשל הצטמצמות כי מתוקף שלמותו של האחד.