נישואין נוסח גיברלטר

יצאנו לדרך ארוכה חוצת גבולות, 9 שעות במכונית: מנה ארוסתי, יולה אהובתי, הנרי הליצן ואני. האם אלה נישואין פיקטיביים? מוסד הנישואין הוא פיקטיבי! כלומר אני כופר בעצם המחשבה שהמדינה או הדת יכולות לשלוט ולהגביל את האהבה. אז למה אני עושה שימוש במוסד שאני מתנגד לו? כי אני גר כרגע באירופה ונגמרה לי הויזה, כאן אני רוצה לגדל את ילדי בעתיד הקרוב, כאן טוב לי, כאן אני לומד, כאן אני צומח לקראת מה שאני עתיד להיות כמוביל של פרוייקט כפר חקר לשלום במזרח התיכון. המצפון שלי שקט כי הרי אני ומנה אוהבים, מחוייבים, שותפים לדרך ולחזון, עובדים, אוכלים, מתקלחים, מצחצחים שיניים וישנים ביחד (עם סקס חיכינו עד אחרי החתונה, בכל זאת היא קתולית) וחולקים את חיינו ואת אמיתותינו לא פחות ואף יותר מזוגות רבים שחתונתם וחיי הנישואין שלהם הם סיפור כיסוי המסתיר בגידות, שנאות, שקרים וסודות.

מה רבה היתה הפליאה לצאת מהרכב, לעלות במעלית ולהיכנס לביתו המפואר של פול החמוד שהכרתי דרך גיי דאר – רשת של הומואים חובקת עולם שמזכירה לי שכמעט בכל מקום בתבל מחכה לי מיטה חמה. פול הוא בן 60, שוטר בריטי שפוטר בגלל נטייתו המינית, היה בן זוג של פרדי מרקורי ובימים אלה מתארח בדירת הפאר הצופה לאפריקה של חברו המיליונר. כמה נדיב ונותן אמון צריך להיות כדי לפתוח את הדלת והלב לחבורה של 4 צעירים פריקים תמהונים? עוד באותו ערב הלכנו ביחד לערב קריוקי בפאב השכונתי (האי כולו הוא כולה שכונה) שם שרנו את "ווי אר דה צ'מפיונס" לזכרו של פרדי וגם את "איי אם א בליבר" לזכרה של האהבה. למחרת פול אפילו הצטרף אלינו להמשיך את השירה ברחוב: הכובע שלי אסף לא פחות מ- 15 פאונד, ואף יותר מזה – חיוכים, השתהויות בלב הקטטוניה הצרכנית ואישה אחת שלקחה את הפלייר של תמרה. אחר-כך הספקנו לעלות אל הסלע הגדול שם הקופים ריגשו אותי באנושיותם, או שמא האנושות ריגשה אותי בקופיותה.

אנחנו מסתובבים בעיר והנרי אומר שבא לו קפה, ותוך 10 שניות אנחנו עומדים מול כנסייה עם שלט: "ברוכים הבאים לקפה בחינם. יום חמישי אחרון של כל חודש". בפנים נשים מניקות מפטפטות ואנחנו מגלים שלמעשה אנחנו בפרבר בריטי, קולוניה מאושרת, בריטניה על חוף הים התיכון. המבטא, הגשם ומזג האוויר האפרורי, האוטובוסים האדומים, תיבות הדואר, הדגים והצ'יפס. רק שיש כאן שילוב אינטנסיבי של הודים, מרוקאים, שחורים ולבנים שנורא אוהבים לגור ביחד, או לפחות זה לצד זה. במבט בלתי מזויין אפשר לגלות שבעלי חנויות התכשיטים הם בעיקר יהודים ואילו הפועלים המנקים את הרחובות הם בעיקר ערבים. ובכל זאת גיברלטר מעוררת בי געגועים למנדט הבריטי. ליושר, להגינות ולהומור. ומתחת לכיבוש זה גם סלע מקסים שהוקף בעיר דחוסה פטורה ממע"מ רוויה בקיוסקים לטבק ואלכוהול זולים לצד מסגדים, בתי-כנסת וכנסיות, שבצוואר הבקבוק משתרע לו שדה תעופה צנוע שחוסם את הכניסה והיציאה מהעיר בכל פעם שמטוס נוחת או ממריא.

כשהתחייבנו זה לזו מול הפקיד הג'ינג'י מתחת לתמונתה של המלכה התבקשתי לחזור על שמה של אשתי – מריה פילומנה ריטה מתיאוש ויארה. ככה הפורטוגלים נדיבים בשמות וככה אני פרצתי בצחוק גדול כי לרגע ראיתי אותנו מהצד – חתן טרי שלא יודע את שמה של כלתו. מנה ושני העדים הנאמנים התחילו לצחוק גם הם ולאחר דקות ארוכות וקורעות של שחוק ובכי הפקיד הרגיע שזה נורמלי ושזה קורה לזוגות רבים, שההתרגשות מובנת ושניקח את הזמן. בטקסט של הטקס עצמו לא הוזכרה כלל המילה אהבה. סיבה לצחוק או לבכות? רק ההתחייבות שלנו לא להתחתן עם אף אחד אחר. עצם הבלעדיות הפכה לתוכן עצמו. כשביקשנו לשיר שיר לכבוד המאורע הג'ינג'י נאלץ לצאת מהחדר כי על-פי החוק אסור כל אופי דתי בטקס. מה נשאר? מונופול. על מה? על עצם הנישואין. כלומר מותר לי לאהוב וגם לשכב עם אחרות ואחרים, רק לא להתחתן. סבבה.

לא יכולנו להפסיק לצחוק. לא רק בגלל השילוב של שמה הארוך וזכרוני הקצר, ולא רק בגלל מפגש הפיסגה בין חוד החנית של יצירת האלטרנטיבה למוסד הנישואין עם שמורת טבע הזויה של תרבות נכחדת שלוקחת את עצמה ברצינות תהומית ואיבדה כבר מזמן את הקשר למציאות ועוד יותר מכך – את הקשר לאהבה. צחקנו גם בשל ההתרגשות. נכנסנו לשדה הזה של "היום המאושר בחיי" וידענו שבכל מקרה זו החלטה מחייבת, גם אם לא עד שהמוות יפריד בינינו, אנחנו ביחד. קצת כמו חתונה עם הפרוייקט – תמרה או כפר החקר לשלום. וגם לא סתם אני יהודי ומנה נוצרייה ולא סתם אני חוזר לאירופה משם באו אבותיי ואמותיי. כתבנו על הרכב: "ג'אסט מריד אין פרי לאב" וזכרנו שזו נסיעה שמטרתה לאפשר לי חופש תנועה ולשמור על הזכות שלי לחיות במקום שבו טוב לי, והתפללנו שהיינו יכולים להתחתן עם כל העולם – ובכך לפתור אחת ולתמיד את הגבלות התנועה ואכזריותם של הגבולות, הגדרות, החומות והמשטרים. ויותר מכך – לאהוב את כל בני האדם.