כל יום שני אני נכנס לכיתה ומלמד את הנוער (שישה תלמידים) על ההיסטוריה של המאה ה-20: מייקל ג'קסון, מהאטמה גנדי, צ'ה גווארה, אדולף היטלר, אנה פרנק, ג'ון לנון, אמה גולדמן, רוזה לוקסמבורג, אלברט איינשטיין, מרטין לותר קינג… הצעות למודלים לחיקוי וניסיון לעורר מחשבה על איך המאה הנוכחית יכולה להסתיים – להתבונן במוז'יקים שאנחנו וביכולת או אי היכולת לראות איך ילדינו או נכדינו יהיו אנשי היי-טק עם אייפון על טיסה לבייג'ן. וגם לשאול שאלות כמו: מי משנה את העולם? אנשים אמיצים, מידע חדש או אולי אלוהים? ולנסות לענות על שאלות כמו: אז למה אלוהים לא דואג שההיסטוריה תהיה טובה יותר? נא להעתיק מהלוח: "היסטוריה היא ג'י.פי.אס להווה: להבין מי אנחנו ולמה אנחנו כמו שאנחנו". אני מורה להיסטוריה בכיתה של ילדים שרוצים לדעת. חלום שמתגשם.
אני לא רק מורה – אני גם תלמיד. השבוע סיימתי קורס של חודשיים עם דיטר דום שהקים את תמרה וממשיך לדחוף את החזון של המקום. למדתי לחגוג את העובדה שאני בריא, שמח ואוהב (ולא להיכנע למחשבות בדבר שטחיות העדר הבעיות). למדתי על כיצד אלפי חלקיקים יוצרים ביחד חצוצרה (ואיך פועל שדה קהילתי של אנרגיה או אינפורמציה). למדתי שהאמון שלי באלוהים גדול או עמוק כמו האמון שאני נותן בידידיי בני האדם (ולהפך). למדתי גם שכמה שיותר כאוס שהמבנה החברתי יכול לשאת או להכיל כך הוא יותר בר-קיימא (תובנה אנרכיסטית בלב קהילה גרמנית).
גיליתי גם את הרדיקליות שבבחירה שלי במקום שבו חוזרים שוב ושוב אל או על אותן שאלות: כיצד מעט אנשים יכולים לשנות את העולם כלו? מה הקשר בין עבודת שלום פנימית לחיצונית? מדוע אהבה ומיניות הם נושאי מפתח לעולם? איך חיים ביחד, בשבט אחד, ויוצרים תרבות ללא אלימות? ויתרתי על הגיוון וההיצע של צוותא, תמונע, קלנוע לב, סינמטק, אוניברסיטת תל-אביב, אוזן שלישית, הגדה השמאלית, רסלינג, בבל, הארץ… וגיליתי ששעות של בהייה בסוליטר, פריסל, אטרף, צ'טים, אי-מייל, טלוויזיה או סמים לא חיברו אותי לעולם כמו שאני מרגיש מחובר עכשיו. אני מרגיש שויתרתי על הרבה לטובת העמקה ושעשיתי בחירה אמיצה (כי לפעמים לבחור זה אמיץ) מתוך ההיצע הגדול שהיתה לי הפריבלגיה להיחשף אליו במהלך חיי.
כמו בסרט "אווטאר" (לוחם השלום שבי מתענג שהצבא האמריקאי הם הרעים ושבט רוחני הם הטובים!) כשהחייל מגלה שהקירבה לאמא אדמה היא המציאות האמיתית ושבעצם העולם הצבאי ששלח אותו לשם הופך לחלום המנותק מהמציאות. לא שאני רוצה ליצור עוד דיכוטומיה או תמונה של אנחנו מול כל העולם. ממש לא. רק שזה הדהד את תחושת ההזייה שיש לי בכל פעם שאני יוצא מ"הבועה" של תמרה והמציאות של החברה "הנורמלית" נראית לי יותר ויותר תלושה מהמציאות. כשגילה החייל שבעצם כולנו אחד – שאל אותו המפקד “איזה סמים לקחת?”. הרי תחושת או ידיעת האחדות היא בסך הכל הזייה, טעות של התודעה, סרט, טריפ. ואולי זו תזכורת ללקח הגדול שבסמים מעבר להתמכרות, לבריחה ולהירגעות. בשנתיים האחרונות אני לומד איך לחבר בין הסם למציאות, מבלי להזדקק בכלל לסם (הסתכלות נוספת בפוסט שדחף אותי לקחת הפסקה מהבלוג).
גם למדתי שסוד הקהילה טמון בעובדה שגם אם שכחתי את הדרך אני יכול להתחבר לאחרים. המשפט הזה אולי מדליק נורות אזהרה אצל מי שצמח בתרבות האינדיבידואליזם. ובכל זאת, אני מוצא בעצמי יותר ויותר אמון וגם חדווה להתחבר לשדה הזה שנוצר על-ידי יותר מ- 100 אנשים שחיים ביחד. אם האנרגיה שלי נמוכה, אם דבק בי דכדוך, אם התעייפתי מלחשוב, מלאהוב, מלהאמין, מלקוות – יש מי ומה שיזכיר לי מה שחשוב. יש בזה כוח עצום: בקולקטיב שמעצים את האידיבידואל ומסייע לו למצוא את הקול הפנימי שלו ולא רומס אותו תחת גלגלי האידיאולוגיה.
בתוך הכאוס שבלבי, שבתוך תהפוכות ההתמרה, שבעמידה מול הצוקים הגדולים והציפור הגדולה – בתוך כל זה אני מוצא בעצמי גרעין של שקט, שלום ורוגע. במקום הזה שמצאתי אין פחד ממוות ואין פחד כלל. למעשה אין שם דבר מלבד אהבה ללא תנאי. ומתוך המקום הזה, ומתוך האמון בכיוון החיובי הבסיסי של המעגל הקהילתי, ולאור חיוכיו וצחוקו המתגלגל ועיניו הבורקות של עדן כשהוא מתבונן באגם – מתעוררת בי מחשבה רגועה בדבר גידול בני בכורי כאן במקום הזה, לא למהר לחזור או לקפוץ, להשריש שורשים ולגדול. אחי הבודהיסט טוען שתמרה זה כמו מדיטציה ושהעולם דורש ממני חיבור או תרגול מקורקע יותר – כמו למשל להקים כפר חקר לשלום במזרח התיכון. הוא ודאי צודק. רק שככל שאני מעמיק בהכרת ייעודי פחות אצה לי הדרך.
הכי מרגשים הם הכוכבים שחזרו אחרי לילות רבים של עננים. לרשימת השאלות אני מוסיף: איך לשמוח על הגשם גם כשהאגם מלא?
אני מעוניין להוסיף למדד השמחה – החבילה נשלחה.
כתבת:
"אחי הבודהיסט טוען שתמרה זה כמו מדיטציה ושהעולם דורש ממני חיבור או תרגול מקורקע יותר – כמו למשל להקים כפר חקר לשלום במזרח התיכון. הוא ודאי צודק. רק שככל שאני מעמיק בהכרת ייעודי פחות אצה לי הדרך."
צריך לדייק – אני טוען שעבורך תמרה היא כמו מדיטציה. הכוונה במשפט הזה היא שאנו משיגים במדיטציה תובנות אותן אנו צריכים ליישם מחוץ לכרית. אין שום טעם בתובנות שנשארות רק על הכרית. אתה מצייר את תמרה בצבעים וורדים בלבד, אבל שנינו יודעים שגם בתמרה יש התמכרויות (מחשב, אוכל, סקס, אלכוהול ובשר). אני לא יודע למה אתה כותב שלא אצה לך הדרך אבל לעולם אצה הדרך. תמיד כאשר יש תחושה שלא אצה הדרך, זה צריך להעלות נורת אזהרה. אנא, קרא (שוב) את הביוגרפיה של גנדי – קרא על אדם שאצה לו הדרך ועד איך.
מאחיך המפרגן והאוהב.
תודה על הפירגון והפידבק המדרבן והמעניין. האם מקום שעסוק בעשייה יומיומית, שבונה מודל בר-קיימא, שמנהל קשרים ענפים עם עשרות פעילים וקבוצות וארגונים בעולם כלו – האם יש מקום להשוות מקום כזה לישיבה על כרית, רק בגלל שהוא ממוקם באזור גיאוגרפי בעולם שלא סובל מקונפליקט אלים נראה לעין? אני חושב שהמלחמה באירופה, זו שגורמת לאנשים לשנוא, לשקוע בדיכאון ולהתאבד, מצריכה מענה דחוף בצורת מודל לחיים אחרים – לא פחות מהמלחמה המורגשת בתל-אביב. שלא לדבר על המלחמה שאירופה מנהלת נגד העולם השלישי בצורת עבדות וניצול משאבים. למה להתעקש על חיים (לא רק תובנות) ללא אלימות, בצע כסף, קנאה, סודות ושקרים – זה לשבת על כרית?
אני מודע לזה שבפוסט הזה אני מצייר את תמרה בצבעים ורודים בלבד. יכולתי לכתוב גם על הספקות שלי ועל הביקורת שלי – העדר גיוון של מחשבה או של תרבות, התמקדות בעתיד (בצורה קצת משיחית) במקום בהווה (כמו בבודהיזם), אקולוגיה סביבתית וגופנית לא בת קיימא (כולל התמכרויות ושיתוף פעולה מיותר עם המערכת הקפיטליסטית האלימה), מיסיונריות, סגירות ותחושת עליונות. אני מוצא את כל אלה כאן על הכרית, בעיקר בשוליה ולפעמים רק בעיניים שלי (כלומר השלכות של הפחדים או הסרטים שלי). ובכל זאת, חשוב להבהיר שהתמונה היא לא רק ורודה, ושזה מקום שחוקר ועושה הרבה טעויות בדרך, ועדיין לא הגיע למנוחה ולנחלה. גם אני לא.
במובן הזה אצה לי הדרך: להגיע הביתה. למנוחה השלמה והנחלה האמיתית (שאיננה צמודת קרקע) שבה לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. אני באמת ובתמים חושב שזו הקפיצה האבולוציונית הבאה ואני באמת מאמין שהיא תתרחש במהלך חיי, ואני באמת חושב שיש לי יכולת להשפיע עליה. אצה לי הדרך כמו הדג שיצא מהמים וגילה לראשונה שאפשר לנשום גם בחוץ. אלא שהמים עבורי הם דימוי לחיים המבוססים על פחד תחרותיות ואלימות והנשימה בעזרת הריאות הם חיים המבוססים על אמון אחווה ושלום. ולכן בהקשר הזה גם פורטוגל וגם המזה"ת עמוק במים, או יותר נכון – הלימוד, התרגול ויצירת המודל של כיצד לחיות אחרת יעזרו לשני המקומות לצאת מהבוץ.
מדוע יש צורך בנורות אזהרה אם בלב כל העשייה נמצא גרעין של שקט ושלווה? כמו שידיעת המוות יכולה לגרום לאדם לנסות להספיק הכל ולאכול הכל ללא מודעות ("אכל ושתה כי מחר נמות"), או להפך – להתענג על כל ביס, להתעמק בכל מחשבה ולבחור באמת מה חשוב ומה לא.
ותודה על החבילה. יש לי למה לצפות….
שאלת:
"האם מקום שעסוק בעשייה יומיומית, שבונה מודל בר-קיימא, שמנהל קשרים ענפים עם עשרות פעילים וקבוצות וארגונים בעולם כלו – האם יש מקום להשוות מקום כזה לישיבה על כרית,"
התשובה היא שנראה לי (וכאן זו הראייה הסוביקטיבית שלי), שעבורך זה לא מספיק וזה לא צריך להספיק כי אתה יכול ליותר. יש בכוחך לאחד אנשים ולהוביל אותם לדבר מה גדול יותר ממה שכל אחד מהם מסוגל בצורה פרטנית.
אתה יודע שגם לגנדי היה כפר לחקר השלום. איך היית מגיב אם הוא היה נשאר בכפר שלו ואומר את מה שאתה אמרת ללא יציאה וניסיון (שנכשל) לאחד את הודו, וניסיון (שהצליח) למרוד בכיבוש הבריטי?
לא היית אומר לו שהוא מסוגל ליותר?
אני מתרגש מהאמונה שלך בי. זה מזכיר לי שאמא חשבה שאני צריך להיות ראש ממשלה. מעבר לשאלה אם אני יכול ורוצה לאחד אנשים ולהוביל אותם – אני מתרגש מעצם זה שאני נראה ככזה, או מעורר אמון ככזה.
רציתי גם לכתוב שאני חושב שההשוואה לגנדי היא גדולה עלי. שזה פרוג'קשן, כלומר השלכה של תמונה שלא באמת קשורה למציאות. אבל במחשבה שנייה נראה לי שכל אחד מאיתנו ישווה עצמו לגנדי וימצא את הגנדי שבתוכו, כלומר את הגורו, את המורה, את המואר, את חוקר השלום והאמת שבתוכנו.
אני מאמין שלגנדי לא היה כוח, אמונה ויכולת לעשות את כל מה שעשה בהודו ללא הניסיון שצבר בכפר שהקים. להזכירך, גנדי ציין את הקהילה כאחד מששת (או חמשת?) עקרונות האי-אלימות. בקיצור, תמשיך לפרגן ולדרבן ולהזכיר לי לא להישאר לשבת.