אני מתרגש מהאמונה שלך בי. זה מזכיר לי שאמא חשבה שאני צריך להיות ראש ממשלה. מעבר לשאלה אם אני יכול ורוצה לאחד אנשים ולהוביל אותם – אני מתרגש מעצם זה שאני נראה ככזה, או מעורר אמון ככזה.

רציתי גם לכתוב שאני חושב שההשוואה לגנדי היא גדולה עלי. שזה פרוג'קשן, כלומר השלכה של תמונה שלא באמת קשורה למציאות. אבל במחשבה שנייה נראה לי שכל אחד מאיתנו ישווה עצמו לגנדי וימצא את הגנדי שבתוכו, כלומר את הגורו, את המורה, את המואר, את חוקר השלום והאמת שבתוכנו.

אני מאמין שלגנדי לא היה כוח, אמונה ויכולת לעשות את כל מה שעשה בהודו ללא הניסיון שצבר בכפר שהקים. להזכירך, גנדי ציין את הקהילה כאחד מששת (או חמשת?) עקרונות האי-אלימות. בקיצור, תמשיך לפרגן ולדרבן ולהזכיר לי לא להישאר לשבת.

שאלת:
"האם מקום שעסוק בעשייה יומיומית, שבונה מודל בר-קיימא, שמנהל קשרים ענפים עם עשרות פעילים וקבוצות וארגונים בעולם כלו – האם יש מקום להשוות מקום כזה לישיבה על כרית,"

התשובה היא שנראה לי (וכאן זו הראייה הסוביקטיבית שלי), שעבורך זה לא מספיק וזה לא צריך להספיק כי אתה יכול ליותר. יש בכוחך לאחד אנשים ולהוביל אותם לדבר מה גדול יותר ממה שכל אחד מהם מסוגל בצורה פרטנית.
אתה יודע שגם לגנדי היה כפר לחקר השלום. איך היית מגיב אם הוא היה נשאר בכפר שלו ואומר את מה שאתה אמרת ללא יציאה וניסיון (שנכשל) לאחד את הודו, וניסיון (שהצליח) למרוד בכיבוש הבריטי?

לא היית אומר לו שהוא מסוגל ליותר?

ותודה על החבילה. יש לי למה לצפות….

תודה על הפירגון והפידבק המדרבן והמעניין. האם מקום שעסוק בעשייה יומיומית, שבונה מודל בר-קיימא, שמנהל קשרים ענפים עם עשרות פעילים וקבוצות וארגונים בעולם כלו – האם יש מקום להשוות מקום כזה לישיבה על כרית, רק בגלל שהוא ממוקם באזור גיאוגרפי בעולם שלא סובל מקונפליקט אלים נראה לעין? אני חושב שהמלחמה באירופה, זו שגורמת לאנשים לשנוא, לשקוע בדיכאון ולהתאבד, מצריכה מענה דחוף בצורת מודל לחיים אחרים – לא פחות מהמלחמה המורגשת בתל-אביב. שלא לדבר על המלחמה שאירופה מנהלת נגד העולם השלישי בצורת עבדות וניצול משאבים. למה להתעקש על חיים (לא רק תובנות) ללא אלימות, בצע כסף, קנאה, סודות ושקרים – זה לשבת על כרית?

אני מודע לזה שבפוסט הזה אני מצייר את תמרה בצבעים ורודים בלבד. יכולתי לכתוב גם על הספקות שלי ועל הביקורת שלי – העדר גיוון של מחשבה או של תרבות, התמקדות בעתיד (בצורה קצת משיחית) במקום בהווה (כמו בבודהיזם), אקולוגיה סביבתית וגופנית לא בת קיימא (כולל התמכרויות ושיתוף פעולה מיותר עם המערכת הקפיטליסטית האלימה), מיסיונריות, סגירות ותחושת עליונות. אני מוצא את כל אלה כאן על הכרית, בעיקר בשוליה ולפעמים רק בעיניים שלי (כלומר השלכות של הפחדים או הסרטים שלי). ובכל זאת, חשוב להבהיר שהתמונה היא לא רק ורודה, ושזה מקום שחוקר ועושה הרבה טעויות בדרך, ועדיין לא הגיע למנוחה ולנחלה. גם אני לא.

במובן הזה אצה לי הדרך: להגיע הביתה. למנוחה השלמה והנחלה האמיתית (שאיננה צמודת קרקע) שבה לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. אני באמת ובתמים חושב שזו הקפיצה האבולוציונית הבאה ואני באמת מאמין שהיא תתרחש במהלך חיי, ואני באמת חושב שיש לי יכולת להשפיע עליה. אצה לי הדרך כמו הדג שיצא מהמים וגילה לראשונה שאפשר לנשום גם בחוץ. אלא שהמים עבורי הם דימוי לחיים המבוססים על פחד תחרותיות ואלימות והנשימה בעזרת הריאות הם חיים המבוססים על אמון אחווה ושלום. ולכן בהקשר הזה גם פורטוגל וגם המזה"ת עמוק במים, או יותר נכון – הלימוד, התרגול ויצירת המודל של כיצד לחיות אחרת יעזרו לשני המקומות לצאת מהבוץ.

מדוע יש צורך בנורות אזהרה אם בלב כל העשייה נמצא גרעין של שקט ושלווה? כמו שידיעת המוות יכולה לגרום לאדם לנסות להספיק הכל ולאכול הכל ללא מודעות ("אכל ושתה כי מחר נמות"), או להפך – להתענג על כל ביס, להתעמק בכל מחשבה ולבחור באמת מה חשוב ומה לא.

כתבת:
"אחי הבודהיסט טוען שתמרה זה כמו מדיטציה ושהעולם דורש ממני חיבור או תרגול מקורקע יותר – כמו למשל להקים כפר חקר לשלום במזרח התיכון. הוא ודאי צודק. רק שככל שאני מעמיק בהכרת ייעודי פחות אצה לי הדרך."

צריך לדייק – אני טוען שעבורך תמרה היא כמו מדיטציה. הכוונה במשפט הזה היא שאנו משיגים במדיטציה תובנות אותן אנו צריכים ליישם מחוץ לכרית. אין שום טעם בתובנות שנשארות רק על הכרית. אתה מצייר את תמרה בצבעים וורדים בלבד, אבל שנינו יודעים שגם בתמרה יש התמכרויות (מחשב, אוכל, סקס, אלכוהול ובשר). אני לא יודע למה אתה כותב שלא אצה לך הדרך אבל לעולם אצה הדרך. תמיד כאשר יש תחושה שלא אצה הדרך, זה צריך להעלות נורת אזהרה. אנא, קרא (שוב) את הביוגרפיה של גנדי – קרא על אדם שאצה לו הדרך ועד איך.
מאחיך המפרגן והאוהב.

אני מעוניין להוסיף למדד השמחה – החבילה נשלחה.