הטאבו, ידידנו הטוב

יום הזיכרון לשואה ולגבורה. ימים נוראים בישראל הרחוקה. אני מנסה לכוון את האנטה של הרדיו, לקלוט את השירים ששרנו אז, את שמי הפז. חבר כתב לי: "נראה שהמדינה מתחרפנת מרגע לרגע- הרעיון הטיפשי להעמיד לדין את ענת קם במקום לתת לה פרס ישראל על כך שהיא לא מבטלת את עצמיותה לפי דגם אייכמן". מרוב האביב שמסביב אני לא מצליח לשבת ולכתוב, אז אני מפנה את הבמה לגבי ניצן שפעם כשכתב ב"העיר" פתח לי את הראש. מאמר על השואה ועל ההשוואה.
(מתוך "אמירות על שתיקה", עורכת חגית גור זיו, המרכז לשלום, 1989, עמ' 63-68)

כל קבוצה מדכאת לומדת, בשלב כלשהו, שכדי שהדיכוי יוכל להימשך לאורך זמן ללא הפרעה, צריך לעשות שימוש מניפולטיבי בטאבו חברתי חזק שמקובל על כל הסביבה.

בעלים אלימים יכולים להכות את נשותיהם בחמת-רצח ובלי חשש, בחסות הטאבו שאומר שכביסה מלוכלכת מכבסים בבית, ולא בתחנת משטרה.

הורים מעוותי-נפש יכולים להתעלל מינית בילדיהם בלי התערבות חיצונית, בחסות הטאבו שאומר שלילדים אסור לדבר על מין, ובודאי שלא עם זרים.

קצינים ומ"כים סדיסטיים במחנות טירונות יכולים לטרטר נערים עד שיתאבדו (סטטיסטיקה לא רשמית מדברת על ממוצע מינימלי של שני ניסיונות התאבדות בשבוע), בחסות הטאבו שאומר שלגברים אסור להיות חלשים.

וגם לנו, לעם היהודי במדינת ישראל, נמצא טאבו בחסותו אנחנו רשאים להתעלם מציוויים מוסריים מקובלים. הטאבו שלנו כל כך חזק ומעורר יראה, שגם בפורומים מאוד סובלניים וליברליים אסור להעלות אותו על-כמה שהביטוי הזה מתאים כאן – דל-שפתיים. זה מתיל ב-ש' ונגמר ב-ה' ובאמצע יש ו' ו-א'.

כמובן, השואה היא לא טאבו כשרוצים לדבר על היהודים כקורבן. ערפאת כבר כונה ע"י ראש-ממשלה של ישראל בשם המפורש "היטלר", והמשוואה בין אש"פ לבין הנאצים זוכה כאן לא רק ללגיטימציה, אלא גם לברכות ולעידוד. אבל להשוות – ולו אף כדי למצוא את ההבדלים, ולא את הדמיון – בין גרמניה הנאצית לישראל של אחרי-הכיבוש? כל ניסיון לקישור כזה בין השואה לבין חינו הנוכחיים ייחשב לפריצת הטאבו המתועבת והחולנית ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

למה? למה מותר להזנות את השואה בהשוואה חסרת-שחר בין התנועה הנאצית לתנועה הפלסטינית, ואסור לערוך שימוש הרבה יותר זהיר ושקול בלקחי-השואה, במשמעות האמיתית והמלאה של "לזכור ולא לשכוח"? פסיכולוגים אומרים שילדים מוכים יהפכו ברוב המקרים להורים מכים, ושילדים שסבלו התעללות מינית הם מתעללים מיניים-בפוטנציה. למה אסור לשאול אם לנו קורה דבר דומה?

אסור לשאול, כי שאלה כזאת תערער ביד גסה אקסיומה קיומית בסיסית שלנו: שהגרמנים היו מפלצות מתועבות מטבע בריאתן, ושהיהודים היו – והם עדיין, מטבע בריאתם – כבשים תמימות, טובות לב ובלתי מסוגלות להזיק. הקורבן האולטימטיבי, הנצחי.

וגם כשהקורבן האולטימטיבי כובש באלימות, מגרש בעיוורון-לב, הורג נשים וילדים, בוזז, שורף, מדכא, הורס ומחריב – הוא נשאר קורבן. כי מעולם לא הוכח שהוא הפסיק להיות קורבן (ולעולם לא יהיה ניתן להוכיח את זה: זה היופי בטאבו). הוא נשאר צודק, וכל מי שיטען אחרת עושה יד אחת עם הנאצים והקוזאקים והאינקוויזיטורים והפרעונים. הוא נשאר צודק, ופעולותיו לא יכולות לעמוד לשום מבחן: הוא סבל כל-כך הרבה, שיש לו אשראי בלתי מוגבל. העולם חייב לנו פיצויים אינסופיים, הרבה לאין-שעור מהפיצויים שעומדים לרשותו. ולכן, כל מה שנעשה הוא רק משיכה סמלית מחשבון האשראי העולמי האדיר שמגיע לנו.
*
כדי לפרוץ טאבו שחדל לשמש כמנגנון הגנה והפך לכלי משחית, צריך לדבר בגסויות. ככה עושים ילדים, בתור שלב הכרחי בדרך להתבגרות מינית בריאה: הם צועקים "זין" ו"כוס" ומדברים באופן כפייתי על מין, עד שנפרץ הקיר שהסתיר מהם את המראה הבהיר, הנכון. וגם לנו, כנראה, נחוצה התפרצות אינפנטילית, מין שלב אנאלי בדרך להתבגרות. אולי נחוצים לנו כמה אידיוטים שיטענו בקול יציב שישראל של שנות השמונים היא בדיוק כמו גרמניה בשנות השלושים, ושהיהודים כאן הם בדיוק כמו הגרמנים הנאציים, וששמיר ורבין (ולא כהנא וזאבי) הם היטלר ואייכמן. ושלא ירתעו כשכולנו ננסה להוקיע אותם, וכשנטען שצריך לגרש אותם מהארץ או לאשפז אותם או לפחות לאסור אותם באשמת פגיעה בשלום הציבור. שימשיכו לנבל את פיהם בקול רם יותר, שיתעודדו מכל גינוי שלנו. עד שנצטרך להביס אותם במגרש היחידי שבו באמת יש לנו יתרון על פניהם: מגרש ההתמודדות האינטליגנטית –הרציונלית, החושבת והמנומקת. לא ננסה לקבור חיים את התיאוריה שלהם, אלא להיפך: ננסח אותה במילים ברורות, ואז נערוך טבלה של נימוקים שתומכים בתיאוריה, ונימוקים שמפריכים אותה. אין לנו סיבה לחשוש מעריכת טבלה כזאת, אלא אם אנחנו סבורים שטור הנימוקים התומכים יתארך מעבר לטור ההפרכות. אין לנו סיבה להתנגד לדיון הזה, אלא אם אנחנו חושבים שאנחנו אכן נאצים.

אני לא חושב שאנחנו נאצים. לכן, אין לי בעיה עם ההשוואה. דוקא נעים לערוך אותה, ולהוכיח שוב ושוב שראש-הממשלה שלי הוא לא היטלר. ובגלל שאני כבר לא חושש לפגוש במראה את בן-דמותי במדים החומים – אין לי בעיה להודות שעל כל חמישה, או עשרה, או מאה – לא חשוב – הבדלים, יש גם קו דמיון אחד. יש קווי דמיון בינינו לבין גרמניה הנאצית. ברור שרק קווים מסוימים, ברור שיש גם המון הבדלים, ברור שיש מיליוני "אבל" – אבל מאוד חשוב שנהיה מסוגלים להגות את המשפט המפורש, הנקי מסרבולים, שגם לי מזיעות הידיים ומואץ הדופק כשאני מנסה לכתוב אותו: יש קווי דמיון בינינו לבין הנאצים. נקודה. יש קווי-דמיון בין כל העמים המדכאים בעולם. הנאצים לא היו הראשונים ולא האחרונים (הם רק היו בין הרצחנים מכולם). יש קווי-דמיון בין הצרפתים באלג'יר, האפריקנרים בדרום-אפריקה, הלבנים באמריקה האינדיאנית, הבריטים בהודו, הרומאים והיוונים בארץ-ישראל העתיקה, הרוסים באפגניסטן והגרמנים בשנות השלושים והארבעים. ויש קווי דמיון בין גרמניה הנאצית לבינינו. וזה מדאיג, מאוד מדאיג. מדאיגים קווי-הדמיון בינינו לבין כל הכובשים והמדכאים שברשימה, והם מדאיגים כפליים אחרי גרמניה הנאצית, אחרי שראינו שאין קו אדום אנושי-אבסולוטי, שאין קו מוסרי סופי, נקודת רתיחה קבועה מראש, נקודת אפס מוחלטת, מאסה קריטית מוכחת. יש רק קשר נסיבתי בין מינונם של מספר מרכיבים יודעים, לבין רמת האכזריות המושגת.

רשימת חלקית וכוללנית של המרכיבים האלה תכלול את הפקטורים הבאים: גזענות, אי-נחת של האוכלוסיה, זמינות של אוכלוסייה חלשה ונבדלת, יצר-התרחבות טריטוריאלי, שיגעון גדלות, דה-הומניזציה של הקורבן, רוב מוחלט של אוכלוסייה אדישה או עיוורת או מנועת אינפורמציה, ליבוי של פחד-רדיפה ופרנויה (במקביל לדמוניזציה של הקורבן), העלאת הכוחות המזוינים למעמד שאין לערערו בסולם הערכים הלאומי, התייחסות סובלנית וסלחנית מצד השלטון כלפי רוצחים ופורעים על רקע גזעני/לאומני, מערכת משפטית פיקטיבית, צמצום או דיכוי של חופש הביטוי, וכמובן – ניצול ציני ומניפולטיבי של מצוקות, אמונות תפלות ודעות קדומות חברתיות. צירוף של כל המרכיבים האלה (ומרכיבים ייחודיים מעטים) התווה את דרכם של האפריקנרים בדרום-אפריקה, הבריטים בהודו, הצרפתים באלג'יר, הלבנים באמריקה של המאה ה-18 ושל כל השאר. המינון של כל אחד מהמרכיבים האלה יד-ביד עם גורם הזמן, הוא שקבע, בהתאמה כמעט מתמטית, את רמת האכזריות והנפשעות של כל אחת מהקבוצות האלה.

ועכשיו, אם אנחנו מוכנים לבדוק את דירוגנו בטבלה שבמקום האחרון שלה נמצא, נגיד, את דנמרק או הולנד (או איזה שבט שוחר-שלום בג'ונגלים של בורניאו), ובמקום הראשון שלה מדורגת, כנראה, גרמניה הנאצית – נותר לנו רק לבדוק אם מתקיימים בנו כל התנאים הללו – ובאיזה מינון.

גזענות? קשה למדוד אותה. ברמה הרדומה, היא מתקיימת בביטויים כמו "עם סגולה" או "הראש היהודי" (או "הגניוס היהודי"). ברמה הבנאלית, היא מתגלמת ב"ערבי מלוכלך", "עבודה ערבית", ואחר-כך ב"מוות לערבים" וב"הערבים לים", כמו גם בשירי ילדים ("וטו-טו-טו-טו, שהערבים ימותו"). ברמה הרשמית והממסדית היא מתגלמת בחוקים נפרדים ליהודים וערבים (זכויות תושב חוזר, למשל, מוענקות רק ליהודי) ובוויכוח-סרק בבית הנבחרים על השאלה אם חבר-הכנסת הנכבד אכן אמר "כל יהודי שווה אלף ערבים", או רק "על כל יהודי – אלף ערבים". כשגזענות מגיעה למינון המקסימלי, היא מתגלמת במערכת מנוסחת של חוקי גזע כדוגמת חוקי-נירנברג, או בדרגה אחת מתחת – בחוקי הפרדת הגזע של דרום-אפריקה. כל הרמות, פרט לאחרונה מתקיימות בישראל. חוקי גזע אין כאן. אבל גם בגרמניה הם לא התקיימו מאז ומעולם.

אי-נחת של האוכלוסייה? מזה יש לנו בשפע. גם כלכלית, וגם בטחונית (וכמובן, אין לבטל את תרומתן של מדינות ערב לאי-הנחת הזו. אבל זה לא רלבנטי: המינון, בכל מקרה, גבוה).

יצר התרחבות טריטוריאלי? נקרא ליצר שלנו "גבוה מהממוצע". יש גבוהים משלנו, אבל לא לחינם לא הגדירה מגילת העצמאות שלנו את גבולות המדינה.

זמינות של אוכלוסייה חלשה ונבדלת? בהחלט. מה יותר חלש מפליטים? מה יותר נבדל ממוסלמים ונוצרים דוברי ערבית?

שיגעון גדלות? חייבים להודות, לפחות, שיש לנו הערכה עצמית מופלגת. דחוף לנו מאוד לשלוח חללית לקצווי-יקום, ללמד מלחמה את צבאות זאיר ופנמה ולייצא מחשבים ליפן. להיות עם, ככל העמים – זה קטן עלינו בכמה מספרים.

דה הומניזציה של הקורבן? אמצעי-התקשורת ובית הנבחרים שלנו כבר לא מגיבים אפילו בזקיפת גבה למשמע ביטויים כמו "חיות אדם", "ג'וקים מסוממים", "מפלצות דו-רגליות". מצד שני, אצלנו עדיין לא פופולרית הטענה המדעית שמבחינה גנטית ופיזיקלית, הערבים הם צורות-קיום נחותות (לעומת זאת, מקובל לראות בהם פרימיטיבים שיכולים להתקיים בצריפים דולפים עם ביוב פתוח ומי-שתיה מזוהמים).

רוב מוחלט של אוכלוסייה אדישה? לפני כשנה, ערך אחד מעיתוני הערב סקר ובו שאלה אחרת: האם לדעתך צריך לחסל את האינתיפאדה באמצעים צבאיים קיצוניים? למעלה מ-60 אחוז תמכו ברעיון, ברמת התלהבות כזאת או אחרת. המסקנה? רוב האוכלוסיה אדישה לחלוטין לאמצעים שתנקוט הממשלה, ובלבד שיהיה שקט. ממשלה ישרה תראה בזה מנדט לפתרון של שלום. ממשלה אחרת יכולה לעשות בשוויון-הנפש הזה שימוש רצחני.

ליבוי של פחד רדיפה במקביל לדמוניזציה של הקורבן? שתי מפלגות הקונסנזוס, המערך והליכוד, השתמשו ב"איום הדמוגרפי" כמנוף עיקרי לליבוי פחדים: הערבים האלה מתרבים נורא מהר ובקרוב הם יהיו רבים מאיתנו, ויחסלו אותנו. לכן, כשאנחנו מכים בהם, למעשה, אנחנו רק מתגוננים.

העלאת מעמדם של הכוחות המזוינים? המרכיב הזה קיים כאן במינון כמעט מקסימלי. יש לנו סיבות, כמובן, וגם לצרפתים באלג'יר היו סיבות.

התייחסות סובלנית לפורעים על רקע גזעני/לאומני? יש עשרות עדי-ראייה לרציחתה של הילדה בת ה-13 בכפר חארת. שמו אל אחד היורים, גדי בן-זימרה, ידוע לכולם. הוא מסתובב חופשי, וגם לווינגר, וגם אנשי המחתרת, ועוד רבים אחרים. כי למרות שחטא – ישראל הוא.

מערכת משפט פיקטיבית? אף עצור פלסטיני, מתחילת האינתיפאדה, לא נמצא זכאי. אפילו החשוד ביידוי אבנים שהיה עיוור 100 אחוז. ו-13 אלף פלסטינים נאסרו לתקופות ארוכות ללא משפט, ללא צל-צילה של הוכחת אשמתם.

פגיעה בחופש הביטוי? בעיתונות הפלסטינית מצנזרים אפילו את מודעות האבל. על אסירים ב"אנצאר 3" נאסר לקרוא ספרים כמו "המלט" או "שר הטבעות". תיאטרון "אל חכוואתי" נסגר. אזורי הדיכוי נסגרים לתקשורת. הטלוויזיה פוסלת לשידור כל משפט שיש בו קצה-זנבו של ביטוי אוהד לצד הפלסטיני.

ובאשר למרכיב האחרון, ניצול ציני ומניפולטיבי של מצוקות ודעות קדומות חברתיות – את זה האחרון העלנו לדרגה של אמנות, בשימוש המניפולטיבי, המביש והחד-צדדי שעשינו בשואה. את כל המרכיבים האחרים יכולנו לטפח ולנסח בחסותו של טאבו השואה.

לא מדובר כאן בכתובת על הקיר, מדובר כאן באבני-היסוד של הקיר עצמו: כל המרכיבים המסוכנים כבר כאן, וגם המינון מדאיג. כרגע, הגורם העיקרי שמפריד בינינו לבין החלק העליון בטבלת הדיכוי והאכזריות הוא גורם הזמן. וזה לא עניין של מה בכך: נותר לנו עוד די זמן כדי לקפוץ מהרכבת, כדי שלעולם לא נגיע לאותה תחתית-מדרגה מתועבת. ככל שהזמן חולף, עשויים עוד ועוד ישראלים להיווכח בתוצאות האפשרויות ולהגיב בהתנגדות חריפה. סביר להניח שלעולם – לעולם – לא נמצא את עצמנו בתוך נעליה הממוסמרות של גרמניה הנאצית. אבל כדי להבטיח שזה לא יקרה, אנחנו חייבים להיות מודאגים מפני האפשרות הזאת. התעלמות ממנה היא צעד בכיוון ההפוך.

לכן, לא צריך לנעול בתוך צנצנת הטאבו שלנו את השאלה – "מה נאמר לילדינו בעוד 20 שנה?". לא צריך להגיב בשאט-נפש לשאלה "מה יהיה האליבי שלנו, כשישאלו אותנו איפה היינו ומה עשינו ב – 1989?" ולא צריך להוציא מחוץ לחוק את השאלה "מה ההבדל בינינו לבין הנאצים?" צריך לעשות מעשים שיספקו את התשובות לשאלות ילדינו, צריך לוודא שהאליבי שלנו מוצדק ומוציא אותנו מחוץ לרשימת החשודים, וצריך לדאוג לכך שיובלטו עוד ועוד הבדלים בינינו לבין הנאצים. או-אז, ורק אז, לא נזדעזע, לא נכעס ולא נתלבט כשמישהו יעז לשאול – "במה אתם שונים מהנאצים?". תהיה לנו תשובה מצוינת".