לאחרונה אני חולם הרבה על צבא, משטרה, חוליות טרור, גבולות, שדות תעופה ודרכונים. האם אלה שאריות שנותרו מהתרבות הישראלית ששואבת את השראתה מפחד המוות או אולי אלה השוטרים הפנימיים שלי והגבולות שאני שם לעצמי. ואולי זו למעשה הלהבה שצורבת את נשמותינו ביחד – הגילוי המזעזע שכל מה שאני רואה בחוץ נמצא גם בפנים! גם היטלר, גם ליברמן, גם בני סלע, גם דודו טופז…
בחצי שנה האחרונה התוכניות להקמת כפר חקר לשלום נדחו, נולד לי בן מתוק (בקרוב תמונות חדשות מתמרה) וענייני הויזה באירופה בדרכם לסידור ארוך טווח (באחד המפגשים עם הרשויות שכחה אשתי את הסלולרי שלה במשרד, על צג המכשיר ניתן היה לראות אותה מתנשקת עם ידידי סימון. כשנשאלנו אם יש לנו ילדים התבלבלנו בין "לא" ל"כן" ואז שוב "לא". אשתי סיכמה: "עדיין לא". אחרי שעתיים של המתנה שרנו שנינו את המנון דרום אפריקה כדי להיחלץ מהייאוש הבירוקרטי. במשרד הפנים הפורטוגלי נרשמו חיוכים נדירים). בקיצור – מכל אלה צצה תחושה חדשה של רוגע, יציבות והשרשת שורשים כאן בתמרה שנחשבת למקום לא רע בכלל לגדל בו ילדים מאושרים. לפעמים זה נדמה כמו נוחות החופפת את הנוחות הבורגנית המרופדת, ולפעמים זה נדמה כמו התבגרות והשלמה החופפת את השלמות המיוחלת.
אלא שככל שמעמיקה המחוייבות שלי לקהילה, לבניית תרבות גלובלית חדשה של שלום, לאהבה חופשית ולחיים ברי קיימא (אקולוגית וחברתית) – כך צצים גם עוד ועוד ספקות. השילוב בין כמות האבק שאני מגלה (תוך כדי עבודת ההפקה שלי) מתחת לשטיחים בתמרה – ריבים, מתחים, חוסר יעילות, בזבוז, תקיעות, התמכרויות, רכושנות, אגוצנטריות… יחד עם האבק שאני מגלה בתודעה הכוזבת שלי – שיפוטיות, חוסר סבלנות, חוסר מודעות, תלותיות, פחדים, נהנתנות, עצלנות, עקשנות, התמכרויות… השילוב הזה זורק אותי למנזר בודהיסטי בחיפוש אחרי צמצום הפער בין מה שאומרים למה שעושים.
אני מסיים עכשיו תקופה של אנרגיה נמוכה יחסית שיכולה להביא בקלות לכדי ייאוש וכפירה בכל. אולי בכל זאת אהפוך לנזיר לזמן מה (הפילוסופיה והתרגול הבודהיסטי נראה לי אטרקטיבי במיוחד מאז שאחי חזר בתשובה לדהרמה) ואולי פשוט אקח הפסקה של שנה מהפקת אירועים, נטוורקינג ומחשב לטובת עבודה רציפה בגן הירק בניסיון להירגע, להאט, להשריש שורשים ולהשתנות. אני ואתה נשנה את העולם. אני מאמין. עדיין כותב. עדיין מאמין.
שני טקסטים מומלצים להשלמת התמונה:
לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.
נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,
נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,
לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –
כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.
וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת
כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,
זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,
וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.
וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,
וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,
וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי
אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.
ומשל ששלחה לי אחותי מרבי יוסף לייב בלוך על מאמר חז"ל: "מרגלא בפומיה דרב, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא שיחה ולא קנאה ולא תחרות ולא משא-ומתן ולא פריה ורביה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות יז, א):
פעם אחת התכונן אדם לנסוע לאמריקה, ובימים ההם ארכה נסיעה כזו כמה חדשים באניה. ומכיוון שאי-אפשר לעשות דרך כה ארוכה ברצף אחד, היתה האניה נעצרת בצרפת ושם נחו שבועיים ימים, מצטיידים באוכל שיספיק להמשך הדרך, ואז היו חוזרים ומפליגים.
ידע האיש שהוא נוסע לאמריקה לזמן רב ובדרך ישהה בצרפת שבועיים. כדי להסתדר באמריקה, צריכים לדעת אנגלית, אבל גם כדי להיות שבועיים בצרפת – צריכים לדעת צרפתית. אך מכיוון שתחילה יהיה בצרפת, החליט להקדים ללמוד צרפתית. בינתיים עבר הזמן, והספיק רק ללמוד צרפתית, אבל אנגלית כבר לא הספיק ללמוד.
הגיעה האניה לצרפת, ירד ממנה, והוא נהנה מכל רגע. ידיעת השפה הצרפתית ברהיטות סייעה לו והוא הסתדר בצורה הטובה ביותר. אחרי שבועיים חזר לאניה והמשיכו בדרך לאמריקה.
עתה הגיעו לאמריקה והוא ניסה גם שם לדבר צרפתית, אבל אף אחד לא הבין אותו והוא לא הבין גם מה שדיברו אליו. אמרו לו אנשים: שוטה שבעולם! ידעת שתשהה בצרפת רק שבועיים ימים ואת שארית חייך אתה בא לבלות באמריקה – הלכת ולמדת צרפתית במקום שתלמד את השפה האנגלית, שאליה אתה זקוק כל החיים?…
והן זה הנמשל – 'מרגלא בפומיה דרב'. רב היה אומר: בן אדם, אתה בא לעולם הזה לשבעים שנה, אבל בעיקר תהיה בעולם הנצח, ושם אין מדברים בשפה הזו של קנאה ושנאה ותחרות, אכילה ושתיה.
אבל מה עושים אנשים? לומדים את השפה של עולם הזה ושוכחים שבעולם הנצח אין לה שום מקום, כי שם אין לא אכילה ולא שתיה ולא קנאה ולא תחרות.
אלא מה היא השפה שם? 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה'. ואזי באים אל האדם בתביעה ושואלים אותו: למה לא למדת איך להנות מזיו השכינה, שזה העיקר?!
ראיתי בתמונות…תתחדשו על המנשא
יש לי אח ואחיות חכמות.
ומה לי הקטן, יש להוסיף?
דומני שמאום חוץ מהערה קטנה -
איך זה שלפני שנה תמרה הייתה כליל השלמות ועכשיו דומני שקצת פחות?
האם תמרה השתנתה?
האם אתה השתנתַ?
מאחל לך ללמוד ליהנות מזיו השכינה.
מעולם תמרה לא היתה כליל השלמות. זה מקום של מחקר מתמשך שמודע לפער בין החזון למציאות. להזכירך המשפט "הפי.אר.וי יהיה שונה או לא יהיה" נכתב לפני כמעט שנתיים.
אני השתניתי. גם תמרה. לטובה. רק לאט. לאט כמו שעדן לומד לזחול. לפעמים הוא מתוסכל שהוא זוחל אחורה ולא קדימה, ואני מנסה להסביר לו שזה תהליך, והוא מלמד אותי להאט.
טקסט של אהוב לבי עוזי וייל על כתיבה ועל החוט זהב-קינמון של החיים ("זיו השכינה"):
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1168714.html