ביום שבו
אלטון ג'ון ושקירה באו לליסבון, גם אני הצפנתי אל העיר הגדולה. אולי זה לא רק הניסיון לגשר בין העולמות (תמרה ואנרכיסטים) אלא גם הנשמה שזקוקה למנוחה מהאינטנסיביות הקהילתית, לאנונימיות של העיר, לרטריט אורבני. סנדרה בולוק ובנה המאומץ השחור היו אמריקאים מידי בשבילי, רובין הוד החדש היה אלים מידי בשבילי, אז התנחמתי בסרט מלחמה. הכרטיסן הזהיר אותי שזה לא באנגלית, אבל הרגעתי אותו – זה בסדר, אני מבין עברית. "לבנון". גאווה לאומית. חייל בטנק מתוודה על מגע אירוטי עם המורה בתיכון במקום שבו המוות נוגע בחיים שנוגעים בגוף שמתנחם בגוף חומל. נהג הטנק שהוא אח של אלמה מושונוב המהממת (שאני נזכר בה בכל פעם שאני תופס את עצמי עם כתפיים קפוצות כי תמיד היתה מעירה לי להרפות) מתייפח: "אני רוצה הביתה! אני רוצה לאמא!". היפוך מטריד אך מעורר חמלה בין קורבן ומקרבן. וזו, כבר למדתי, התחלת המלחמה. כל מלחמה. ההזדהות והחלוקה הדימיונית בין רודף ונרדף, בין מכה ומוכה, עד מתי יימשך הטירוף הזה?
אני יוצא מהקולנוע, ושוב – כמו אחרי
"ואלס עם באשיר" בפאריס – העולם מסביב אדיש למלחמה, ואדיש אלי, ומי בכלל מכיר אותי בעיר הזו ולמי בכלל אכפת. אכפת לי. אכפת לי מהלבנונים הכבושים והמושפלים, אכפת לי מהחיילים הישראלים שמאבדים את צלם האנוש, אכפת לי מאמא שלהם שמאבדת אותם לדעת, אכפת לי מה"טרוריסטים" או "לוחמי החירות". אכפת לי מאדמת ארץ הקודש הכנענית. אכפת לי. אני מבין עד כמה הזהות וההזדהות הלאומית מפעילה אותי ועדיין נוגסת בבסיס אישיותי ומחשבתי והתנהגותי. אני מבין עכשיו שגם הפעילות האנרכיסטית בפלסטין התקיימה מתוך הזדהות טוטאלית, הזדהות הזדהותית (כלומר לא מודעת ותגובתית) עם הישראליות. רק כאן, ברחובות ליסבון, אני מזהה את האנרגיה הגבוהה והמושכת של מלחמה ובמיוחד של חיים בצד מלחמה. זה יותר סקסי לצאת מצפייה ב"לבנון" לרחבת הסינמטק בתל-אביב. שילוב של תחושת שייכות עם ביקורת קיומית או קיום ביקורתי. אני מגלה כמה תחושת ה"אור לגויים" קרובה לתחושת ה"חושך לגויים": גאוות יחידה מיוחדת במינה לטוב או לרע, לפטריוטיזם או לחתרנות.
את גאוות היחידה שלי מימשתי בהתכנסות החתרנית אך אינטלקטואלית בדרום העיר ב
יריד ספרים אנרכיסטי. מיד אני מרגיש בבית בסניף הפורטוגלי של סלון מזל: פוסטרים צעקניים, פריקים עם שיער ארוך, פאנקיסטים עם שיער מגולח וארוך במקומות הנכונים, גיקים עם משקפיים ומחשב נייד, ג'וינטים מתגלגלים חופשי… לסדנה על סקאוטים בפראג הגיעו רק 12 א/נשים למרות השאלה המסקרנת: האם סקאוטים הם עדיין הכלי האנרכיסטי האולטימטיבי או שהם גוזרים עלינו חיי תלישות תחת הסכנה המתמדת של פינוי ללא אפשרות ליציבות והמשכיות הכרחית לפעילות בת קיימא. לסדנה על "אנרכיזם ואירוטיקה", לעומת זאת, הגיעו 80 איש ואישה. מנחת הסדנא היתה ספרדיה עם חצאית מיני שאמרה: "יש אנרכיסטיות שהולכות עם חולצה שכתוב עליה 'אם תתבונן בי – אני אהרוג אותך!', אבל אני דווקא אוהבת להיות אובייקט למשיכה". בסוף היה לי אומץ לתרום לדיון ולציין את הקשר בין כמויות צריכת האלכוהול והסיגריות שמסביב (המנחה גמעה 3 סיגריות בשעה) לרמת המבוכה שלנו ממה לעשות עם הידיים והפה שלנו ואיך לשרוף את כל האנרגיה הזאת שבוערת בגוף שלנו.
אני חוזר הביתה אל השיגרה של לפתוח ולסיים כל יום בדברי הלל והכרת תודה – נדר שנדרתי בעקבות ביקורו האחרון של פטץ' אדאמס ("רעידת אדמה היא תזוזה של הגוף של כדור הארץ, התפרצות וולקנו זה ממש פלוץ!"). מייל מידידה אמריקאית שחיה בגדה המערבית שואל אותי: איך ספ הולצר יכול לעזור לפלסטינים שאין להם גישה למים? היא מהדהדת שאלה שמלווה אותי מאז בא לבקר אותי כאן חברי הטוב (שביקש לשמור על עילום שם ופרטים מזהים למרות שביקורו נגע בלב הניסיון של הבלוג הזה, או של חיי, לגשר בין העולמות): במה תמרה עוזרת לפליט הסודני שיושב בכלא הישראלי. אני זוכר את ההתחייבות שלי לעצמי – לא להיענות לכיבוי שריפות מקומיות ולהישאר מחוייב לחזון כולל של פתרון שלם וגלובלי מתוך הכרה שהבעיה היא גלובלית ולא מקומית. ועדיין – משהו מדגדג בי לרוץ ולהגן בגופי הקטן על הסודני או הפלסטיני או התרנגולת. אולי זה דווקא האגו שנהנה מתשומת הלב של השוטרים, החיילים והתקשורת. אולי זה ההרגל. אולי זה עומס המשימה – לעשות משהו שטרם נעשה על כדור הארץ ולכן להתמודד עם העדר מודל לחיקוי. העדר מודל לחיקוי זה תמצית האנרכיזם, לא?
אני קורא על ענם קם, אולמרט ושייח ג'ראס ולא מצליח להבין איך לאנשים בארץ יש עדיין אמון במערכת הקיימת. איך אנשים חכמים, סקרנים ורגישים ממשיכים לשלם מסים, לקנות מצרכים, להצביע בבחירות, לצפות בטלוויזיה, לקרוא בעיתונים, להתחתן, לקחת משכנתא ולשלוח את הילדים למערכת החינוך. איך עדיין קונים את קסם התרבות, השלטון, ההון והלאומיות למרות שנדמה שכל הטריקים כבר נחשפו? ומה השתנה לך מה השתנה?/ אני השתניתי לי השנה/ הייתי פעם כבש וגדי שליו/ היום אני נמר וזאב טורף/ הייתי כבר יונה והייתי צבי/ היום איני יודעת מי אני/ דזבין אבא בתרי זוזי/ חד גדיא חד גדיא עד מתי יימשך הסיוט הזה?
אהבתי.
שאלה – מה קורה עם כל הנדרים שנדרת בעבר?
האם את כולם אתה מקיים?
אם התשובה היא שלילית, אז דע שעדיף לא לנדור כל כך מהר.
שמח לקרוא את ליבך והגיגך…
האם יש לך קשר עם תמיר?מסור לו את אהבתי וש…הוא מוזמן ליצור איתי קשר..
זה טקסט פוליטי (שלי).
כתגובה למאורעות האחרונים בארץ:
בסוף כל הדרכים
הפרברים
מילים: מיכל סנונית
לחן: דרורה חבקין
בסוף כל הדרכים אומרים יש בית
ולו ריבוא פתחים דלתות וחלונות
אומרים כי יש מקום בזה הבית
לבני כל הדתות והאומות
וגם לך השר מקום יש בו
והוא קורא לך
אדם בוא
יונה לבנת כנף על גג הבית
קן חלומות במקורה בונה
וכל אשר יבוא אל זה הבית
את חלומו יביא אל תוך קינה
וגם לחלומך מקום יש בו
והוא קורא לך
אדם בוא
בסוף כל הדרכים אומרים יש בית
עדיין הוא רחוק עדיין הוא תפילה
וכל אשר יבוא אל זה הבית
את תפילתו יתלה על המצילה
וגם לתפילך מקום יש בו
והוא קורא לך
אדם בוא
פעם נדרתי לא לאכול חטיפים מלוחים (כמו במבה) או מתוקים (כמו שוקולד) למשך 3 חודשים. זה היה נדר מצויין שעמדתי בו ואף הרחבתי אותו כי כל חוש הטעם שלי השתנה בזכותו ונהייתי רגיש לטעם של ייצור תעשייתי.
בכל פעם שאני נודר לא לפתוח מחשב ואני נכשל בכך אני מגלה כמה עמוקה ההתמכרות שלי. וגם זה חשוב.
גם כשאני נזכר 10 דקות אחרי שהתעוררתי ששכחתי להלל – זה תרגול מצויין לתודעה.
תודה על השיר היפה.
מה הם נדריך?
אם כך, עדיף לנדור עם סייגים. אני נודר לא לפתוח את המחשב עד הצהריים. אם אתה נופל בנדר, אתה אח"כ צריך לכפר גם על הנדר וגם על דבר שקר.
נדרי? יש הרבה (151).
אני אתן לך את אלו שאני מרבה יחסית לשבור:
לשכוח להגיש מנחה (הלל) על כל מאכל ומשקה. (מכניס למודעות חזקה שכן יש הרבה מאכל ומשקה במשך היום)
השקפה שגויה – להתנהג כאילו אין חוקיות קארמית.
מיניות בלתי טהורה (במחשבה)
הזולת כמורה. (אנטידוט לגאווה)
לשמור על קו של מחשבה חיובית בכל מצב. (מאד משתפר ועושה את החיים שמחים יותר)
לא להגיב באותה מטבע על ביקורת (יש עוד המון מה לעבוד כאן).
מהי "מיניות טהורה"?
"…ולא מצליח להבין איך לאנשים בארץ יש עדיין אמון במערכת הקיימת".
הנה לינק לקליפ שהכין ידידי דיויד:
http://www.youtube.com/watch?v=pR7376FKXQQ