מצווה גדולה להיות בשמחה

[08:28:59] Uri Ayalon: פטץ' אדאמס מבקר כאן ומעורר את השראתי
[08:29:07] Gilad Ayalon: איך?
[08:29:22] Uri Ayalon: חיים של תקווה, הודיה, שמחה מתמדת בשירות העולם
[08:29:33] Gilad Ayalon: אתה רוצה לעשות לי טובה?
[08:29:36] Uri Ayalon: החלטתי לפתוח ולסיים כל יום בתפילת הודיה
[08:29:45] Uri Ayalon: כן, אשמח לעשות לך טובה
[08:30:24] Gilad Ayalon: תכתוב פוסט על איך מעוררים השראה בעצמינו כאשר נדמה לפעמים שהמשימה גדולה מדי, בלתי אפשרית מדי, שאנחנו לבד.
[08:31:00] Gilad Ayalon: תתן שם כל מיני רעיונות שניתן לישם אותם בחיי ביום יום (כמו תפילת הודיה).
[08:31:53] Gilad Ayalon: כתבת – "שמחה מתמדת בשירות העולם". מה עושים כאשר אין שמחה? איך מעוררים אותה?

אני חוזר מביקור נוסף בליסבון, שם אני מדבר במרכז אנרכיסטי עתיק על דרכי הפוליטית: עתיד ללא חומות – מ"אנרכיסטים נגד הגדר" ל"תמרה". 10 אקטיביסטים מנומנמים מתבוננים במצגת הישנה שהכנתי לפני 7 שנים לכבוד מסע ההרצאות באנגליה בתוספת כמה שקופיות על תמרה. באופן מפתיע הם מתעניינים בעיקר בקשר שבין סבל העולם לסבל שלנו, ובאפשרות לשנות את העולם על-ידי שינוי פנימי. כולם מזהים את הרגע הזה שבו קבוצה של אנרכיסטים הופכת ליחידה צבאית, את הייאוש של הדרך שרק נלחמת נגד ואת השלב המבעס שבו כולם שונאים את כולם (במיוחד אם מנסים לגור ביחד).

אני מדבר על משימת חיי: להפוך מאדם פרטי לאדם קהילתי. מה זה אומר? בבסיס תודעת האדם הפרטי מונחת תודעת פירוד (אני כשלעצמי ולא כחלק מהשלם) ומכאן רכושנות (זה שלי ורק שלי) ומכאן גם תודעה יחידנית (הסיפור שלי הוא יחיד ומיוחד ולא חלק מהסיפור הגלובלי) ומכאן גם באים סודות (אני מסתיר מהתחום הציבורי/קהילתי שאני…) ומכאן בא גם מצפון לא נקי (אני לא שלם עם עצמי כי אני לא מעז להראות מי שאני באמת) ומכאן גם שקרים (מסכה לכיסוי המצפון העכור). ההיפוך הוא לא תודעה חברתית ולמעשה גם לא קהילתית, אלא תודעה אנושית (קהילת בני האדם): ראייתי את עצמי כחלק מריקמה מחוברת, הקדשת חיי לא לשירות נורמות חברתיות אלא לשירות הבריאה ואמירת אמת במלואה ללא מורא וללא משוא פנים. מהי אמת? זוהי האמת שלי, זו שתתגלה אם אהיה שקוף, במיוחד זו שאני נוטה להסתיר.

מכאן שמהפכני העתיד הם מנהיגי תודעה, יוצרי מציאות, בוני תרבויות, מחפשי וחוקרי אמת. זו לא יכולה להיות האמת של מארקס באקונין או דיטר דום. זוהי האמת שנוצרת ברגעים של קירבה-נגיעה-חדירה בבשר או בנשמה, בחיים או במוות. ואותם רגעים ניתנים להרחבה על-ידי מודלים חברתיים, כלים קהילתיים, רעיונות, מחוייבות וחזון. כלנו מאמינים בהמון דברים, אבל בגלל טראומה קולקטיבית ואישית – מעל כל האמונות שלנו עומדת האמונה בכישלון. אני לומד להסיט את הזרם האדיר של המחשבות שלי, של התודעה שלי, של האנרגיה שלי – למקומות חיוביים יותר החבויים מעבר להפרדה בין קורבן ומקרבן, בין כוחות האור לכוחות החושך, מעבר להפרדה. חיבור למה שהופך את הגולם לפרפר, מה שמרפא את השריטה בכף ידי, מה שמשותף לכולנו. אני מאמין בריפוי, ואף על פי שהתמהמה בוא יבוא.

"תיקון הוא לא תהליך ריפוי אלא התובנה שאיננו חולים כלל" כתוב בספר "אינטיליגנציה אבהית" של ד"ר עלי כ"ץ (תודה לאורי גופר המתוק על ההמלצה). ספר שמבקש: "דרוש אבא במשרה מלאה" ומעלה שאלות לגבי המשרה החלקית שלי ולגבי סדר העדיפויות שלי – אבא שחוזר מאוחר מהעבודה. ספר ששואל איפה האבהות הופכת לשיגרת מטלות במקום זמן איכות ושותפות אמיתית. ספר קצת שמרני בסגידה למשפחה הגרעינית ועדיין מצאתי רמזים רדיקליים כמו למשל תיאור בתי הספר כבתי הכלא או התיאור האמיץ של חולשותיו של המחבר עצמו (איך בדק שוב ושוב את השעון בזמן שעשה "בייבי סיטר" על בנו). את הסוד הגדול לא מצאתי בספר: טבעו של הלב הפתוח שהוא פתוח לעולם כלו.

איך מעוררים שמחה אח שלי? אפשר להתבונן בעדן שלובש חולצה שלי מגן מאירה. חולצה שאמא שמרה במגירה. אפשר לאחל בוקר טוב לכתמי הרוק, הפליטות, והאוכל שעל מכנסיי. כתמי אבהותי. אני מתבונן בעדן ורואה גם את עצמי: את הלביא שבו ושבי, את תחושת הבית בתוך המעגל האנושי, את אהבת הטבע, חדוות אכילת החול וגם את הדפוסים שהורשתי כמו דיבור יתר והתמכרות לתשומת לב ולאנרגיה גבוהה. אפשר ללמוד מעדן להיות שמחים, כי ככה זה בטבע שלנו שאין ייאוש כלל בעולם, רק כשכואבות השיניים – וגם אז נדמה שהוא בוכה עבור כל הפליטים, המעונים, הנרצחים והמושפלים בעולם, ולא רק כאדם פרטי. אפשר ללמוד מעדן לתת אמון, כי ככה זה בטבע שלנו – אמון מלא בהורים, בקהילה, בבני-אדם, בעולם. ללא פחד. גם נפילה כואבת מהמיטה לא תייצר אצלו פחד והוא ייפול שוב ושוב, כי ככה אנחנו – נותנים אמון באי סופיותה של מיטת חיינו. אפשר ללמוד ממנו לא להסתפק בנוחות הבורגנית הפאסיבית ולהתעקש על השלב הבא באבולוציה, לא מתוך אידיאולוגיה או דרישה או עידוד חיצוני כי אם מתוך מוטיבציה פנימית לזחול וללכת, מתוך סקרנות עצומה לטעום ולחוש ולדעת.

איך מעוררים השראה בעצמינו כשנדמה שהמשימה גדולה מידי? טועמים מהעגבניות ששתלתי ומריחים את הפרחים שהשקיתי. אני שפעם האמנתי רק בעגבניות חמוצות ודלעות עקשניות – מפריח פרחים כאות להתרככות הלב. ויש שמתבוננים בהתרככות לבם של אחי ושל אבי והדבר מעורר בהם כלומר בי השראה. ויש שלילה מתחת לכוכבים, לפני שהירח מתמלא, מעורר את השראתם. אולי בשל יופיו של הכוכב שנפל ברגע שנחשבה מחשבת הלל והודיה. לא, אחי, אנחנו לא לבד. אתה לא לבד. המשימה נדמית גדולה מידי? "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה רשאי להבטל ממנה". כל מיני רעיונות שאפשר ליישם ביומיום? גם לקום בבוקר ספוג טל עם צוואר תפוס ולגלות קן נמלים מתחתיי מעורר שמחה והשראה. ישתבח ויתהלל ויתנשא ויתהדר. יתגדל ויתקדש.

הפוסט הזה פורסם בתאריך רוח וצלצולים, שוטף פלוס. קישור קבוע.

7 תגובות על מצווה גדולה להיות בשמחה

  1. מאת אורי אילון:‏

    For each child that's born
    a morning star rises
    and sings to the universe
    who we are.

    We are our grandmothers' prayers.
    We are our grandfathers' dreamings.
    We are the breath of our ancestors.
    We are the spirit of God.

    We are
    Mothers of courage
    Fathers of time
    Daughters of dust
    Sons of great vision.
    We are
    Sisters of mercy
    Brothers of love
    Lovers of life and
    the builders of nations.
    We are
    Seekers of truth
    Keepers of faith
    Makers of peace and
    the wisdom of ages.

    We are our grandmothers' prayers.
    We are our grandfathers' dreamings.
    We are the breath of our ancestors.
    We are the spirit of God.

    For each child that's born
    a morning star rises
    and sings to the universe
    who we are.

  2. מאת מוטי:‏

    ,תודה על ההשראה והשיתוף שפותח את הלב ומזכיר שיש …
    ועכשיו זה הזמן…

  3. מאת יונת:‏

    שלום אורי, נכנסתי לתמונות ומעבר לכך שאתה לא השתנית מאז גן מאירה…עלו לי דמעות בעיניים מלראות את התמונות בתמרה של עדן והקהילה סביבו מרוב שהתחשק לי לקפוץ לתוכן עם אילה שלי. ואיזה כיף לכם שהוא בן שנה בקרוב, זה רק הולך ונהיה יותר תענוג, מנסיון.

  4. מאת עומר.ג.:‏

    תודה אורי
    על ההשראה

  5. מאת גלעד:‏

    התגובה שלי נמחקה (?!)
    יש כאן צנזורה? או שזאת שוב הקארמה שלי?
    בכל מקרה, אני חושב שהפסוק הנכון של כותרת הפוסט היא "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד".
    מזכיר לי קצת את השיבוש הנפוץ של "ואהבת את רעך כמוך " (ויקרא י"ט י"ח)

  6. מאת אורי אילון:‏

    כמה כיף לי עם תגובות שכאלה.
    אני מכחיש צנזורה. זה כנראה משהו שעשית או לא עשית בגלגול אחר…

    כן יונת, בואי תקפצי לתמונה. בימים האחרונים אני מעביר שיעורי שחייה לעדן שלומד לא לפחד מהמים הקרירים של האגם ולעשות שלום עם הדגיגים שאוהבים לנשק אותו.

    מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד. זה תיקון נכון. המצווה היא על התמיד. גם כשקשה.

  7. מאת דורון:‏

    הי אהוב. ניהנתי מכל התמונות העדינות והקטנות של חיי היום יום שלך עם עדן.
    יא חסיד שכמוך, אני רואה אותך בשמחה ואת הניסיון להיות בשמחה גם בעת מצוקה.
    ואני מודה על הזכות לנסות בעצמי להיות בשמחה, להיות בחסד, להיות ברגע הזה – נוכח
    לכל מה שעולה בי (כן להזדהות לזמן שאני זקוק להזדהות) עם רגשותיי ומחשבותיי. בלי
    שיפוט, כמה שפחות שיפוט ועם כמה שיותר אהבה עצמית ואהבה לחיים על מה שהם נושאים
    בחובם ועימם.
    אני יוצא הרבה לים בימים האלה. קרובים כעת לחוף קיסריה (כמה דקות מהבית החדש) ונותן
    לנפש לחגוג את היופי הזה. יש רגעים שאני מביט נפעם בטבע (גם במעיינות בוקר ליד גבעת יערים
    זה קורה לי לא מעט וגם בהליכה בשביל ישראל פעם בשבוע שאנחנו הולכים – רו ודפנה) וחושב לעצמי שאין לי סיבה להיות בפחד בכלל, אם אני יכול לדמיין שבכל מצב, קשה ככל שיהיה, אוכל לשבת מתחת לעץ, להביט בשמים, לגעת בעלה , לנשום אויר, להריח פרח. מין רגעים של ביטחון מלא בעולם ואמון שפותח את הלב הכי גדול שאפשר.
    והנה משפט שעלה לי בשביל ישראל "האחרון" שהלכנו על חוף הים מבית ינאי לפולג :
    "…וכך אמר לי אלוהי : ארבה את אושרך כחול אשר על שפת הים"  
    יוהוווווווו ! מעיין היצירה שב לפעום.
    חיבוק. גם לעדן. גם לשלומי ורוסנה. גם לאגם.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>