לעצום עיניים ולתת אמון

פוסט אורח של אחותי אמה שם-בה

יש קהילה בדרום פורטוגל שהיא עולם אחר. קוראים לקהילה הזאת "תמרה" והיא מקום רחוק מלא פרחי בר. אני מכירה את הקהילה הזאת כבר שמונה שנים וכל פעם אני נדהמת מהאנשים המנסים ליצור תרבות אחרת, תרבות שמושתת על ביטוי של אמת ועל בניית אמון. "תמרה" היא מרחב של מחקר, זו קהילה שבה חוקרים כיצד לעשות שלום בעולם, ובנסיעה האחרונה שלי (שממנה חזרתי לפני כמה ימים) החלטתי לקיים שם ניסוי מיוחד – לעצום עיניים למשך עשרה ימים. בתור ציירת אני חווה את העולם הרבה דרך העיניים. אני מפתחת אינטימיות עם הטבע ועם בני האדם דרך עיניי. כשהייתי בת ארבע שאלתי את אמא שלי, "אמא, נכון שהעיניים שלי נוצצות כי גם אלוהים וגם אליהו הנביא נתנו לי נשיקות בעיניים?" ובכל זאת, החלטתי לתת לעיניים הנוצצות לנוח לזמן מה וליצור אינטימיות עם העולם בדרכים אחרות.

המקום הראשון אליו הלכתי כשהגעתי ל"תמרה" היה האגם החום. זה אגם קסום עם יכולות ריפוי. פשטתי את הבגדים ונכנסתי למים ופתאום הגיעה אלי הצבה. היא הגיעה כל כך קרוב, התבוננה בי  בסקרנות ונישקה אותי באזור הלב. זה היה עבורי סימן של אמון. אני מכירה את צבי המים שבאגם כבר שנים רבות. הם תמיד היו מתחבאים כשבני אדם היו מגיעים לסביבה, והנה הצבה התקרבה ויצרה איתי קשר של אמון וידידות. זה היה עבורי סמל שהניסוי הקרוב יהיה קשור לאמון, שאני עומדת לגלות רמה חדשה של נתינת אמון בעולם. אני יודעת שכל המלחמות בעולם נובעות מחוסר באמון, ואני מנסה להעמיק את האפשרות להנכיח אמון, כך שהתכונה הזאת תוכל להתפשט בתוכי ובעולם. בתמרה אפשר לראות שהשדה של מתן אמון מתרחב לא רק בין בני האדם אלא גם ביחסים בין בני האדם לבין בעלי החיים. עולם החי שלמד במשך דורות להתרחק מבני האדם ולראות בו אויב נצלני ומסוכן לומד מחדש שאפשר לשתף פעולה עם המין האנושי, לשחק ביחד ולגלות האחד את השני.

מהאגם הקסום המשכתי אל המתפרה של אליס. שם תפרתי לעצמי את כיסוי העיניים. על כיסוי העיניים ציירתי שתי חיות: פרפר ויגואר. הפרפר מסמל בשבילי את הרגישות למגע הקל ביותר. כמה פעמים בחיי פרפרים באו והתיישבו על ראשי למשך דקות ארוכות. צריך לפתח רגישות גדולה כדי לחוש את מגע הפרפר. היגואר מסמל את הקוטב ההפוך. הוא מסמל עבורי את המגע המלא, הגמיש הנוכח על פני האדמה במלאות. כשכיסוי העיניים היה מוכן חיפשתי מקל שיהיה מקל ההליכה שלי ומצאתי אותו תוך דקות ספורות. קילפתי אותו מקליפתו. חשבתי שקילפתי אותו לגמרי אבל גיליתי תוך כדי הניסוי  בעיניים עצומות כל פעם שביב קטן נוסף שעוד לא התקלף. זאת הייתה תזכורת לכך שתמיד אפשר לקלף עוד קליפות ולראות עוד מתחת לפני השטח. לקחתי את המקל ואת כיסוי העיניים. עליתי במדרגות אל החדר שבו ישנתי עם עוד כעשרים נשים (אפשר להיות מאושרים לגמרי גם כשגרים בתנאים הפשוטים ביותר), סידרתי את המזוודה שלי כך שיהיה לי קל למצוא בתוכה את הדברים, שמתי את הכיסוי על עיני, וידעתי שהכיסוי הזה יישאר על עיני למשך עשרה ימים. לא ידעתי מה מצפה לי והייתי נרגשת ממה שעוד אגלה.

המשימה הראשונה שהצבתי לעצמי הייתה ללכת מהחדר אל המטבח ולשתות כוס מים. את היציאה מהחדר מצאתי בקלות, גם את המדרגות היורדות למטה. ואז יצאתי אל המרחב הגדול. למרות שבין החדר למטבח היו רק כארבעים חמישים מטרים המרחב נראה גדול ומלא כיוונים. המשימה הפשוטה- להביא לעצמי כוס מים, התגלתה כקשה יותר ממה שחשבתי מלכתחילה.  גיליתי שני דברים שיכלו לעזור לי בסיטואציה הזאת. שני דברים שאני רוצה לזכור כשיעורים לחיים: אם נדמה לי שאני הולכת לאיבוד אפשר
1. לעמוד במקום ולהקשיב. יש קולות שיכולים לרמז על הדרך. בשביל זה צריך לעצור לגמרי ולהיות בהקשבה דוממת.
2. יכולתי גם לוותר על המשימה שהגדרתי לעצמי. לא לראות בחוסר מציאת הדרך כישלון אלא ליהנות מכל מה שנקרא בדרכי כאוצר מעניין. הייתי כל כך מאושרת כשהגעתי אל מתחם האופניים. מיששתי את המתכת של זוגות האופניים בשמחה רבה. הם היו קרירים ומעניינים במרקם שלהם אבל הם שימשו גם כסימן דרך מועיל.

ככה עם הרבה סבלנות מצאתי את הדרך אל כוס המים ואל ארוחת הערב, אבל בדרך מצאתי עוד הרבה דברים אחרים, בולי עץ, שיחים, אזור בו האדמה מכוסה באבני חצץ, עמוד, מרקמים שונים של אדמה.

בערב הצלחתי למצוא את דרכי לבד מהמטבח לבר הקהילתי. הייתי גאה בביטחון הפנימי שרכשתי, במציאת הדרך, אבל אז זחל לתוכי פחד. הקולות של האנשים שכל כך שימחו אותי קודם לכן ועזרו לי לנווט את דרכי הפכו לרעש. התדר במרחב היה תדר רועש ואני נעשיתי רגישה לרעש ולכל סוג של שקריות שהתבטאה דרך הקול. אם שמעתי קול של צחוק ומתחתיו היה בכי, זה היה כואב לאוזני ולליבי. הייתי מבולבלת. בדרך כלל אני כל כך שמחה כשאני מגיעה לתמרה, זה המקום בו נמצאים האנשים העמוקים והאמיתיים ביותר שאני מכירה. העיוורון הפך אותי לרגישה יותר והרגשתי בידוד ועצב. התבוננתי במחשבות שלי. בדרך בה מחשבה מובילה לרגש. באותו הזמן הבנתי שהמסע יהיה כרוך לא רק בפיתוח הרגישות אל מרקמים וחושים אחרים אלא גם בפיתוח הרגישות אל הדרך בה פועלת התודעה שלי. ידעתי שאני יכולה לבחור איך להגיב אל מה שאני חווה כרעש. הייתי צריכה למצוא מחדש את הנתיב שלי אל השקט הפנימי, וממנו לחזור אל בני האדם כחברה אמיתית, רציתי להתחבר אל האמת והשקט הפנימי של אנשים אפילו אם הם היו נחבאים מתחת למעטה של רעש. מצאתי שאני יכולה לעשות את השינוי הזה. ידעתי שהניסוי יכריח אותי לזהות את הצמתים במחשבה בהם נעשות הבחירות, לפנות ימינה או שמאלה, להפוך לקורבן של הסיטואציה או לשנות את הבנת הדברים והיחס אליהם.

במהלך הניסוי התבוננתי במספר פחדים: הפחד לא למצוא את הדברים שאני זקוקה להם, למשל ניירות טואלט… בתמרה יש כל כך הרבה בתי שימוש, ובכל אחד מהם נייר הטואלט נמצא במקום אחר. הכרתי הרבה מכורי העכבישים בדרך אל ניירות הטואלט. התייחסתי אל הדברים כמשחק ובמשך הזמן למדתי לזהות אפילו את הבגדים השונים שלי בתוך המזוודה ולבחור לעצמי מה ללבוש בעיניים עצומות. פחד אחר היה הפחד מבידוד. לא רציתי להתכנס בתקופה הזאת, הרעיון היה להיות בתקופה של התבוננות פנימית, אבל להישאר חלק מהקהילה. לא ידעתי איך אצליח ליצור קשרים בלי מגע עיניים. גם הפחד הזה התפוגג באופן מעניין, ועוד אספר על כך בהמשך. פחד נוסף היה הפחד להיות לנטל. לא רציתי להיות במצב בו אני רק מקבלת: אוכל, לימוד, תמיכה ואינני נותנת דבר. בגלל זה שמחתי כשגיליתי שאני מתמחת בייבוש הכלים אחרי הארוחות אפילו ללא עיני. הכול הפך למשחק עליז. משחק ניגוב הכלים, משחק מיון הסכום לקופסאות עץ, משחק קילוף השום, משחק גירוד הסלק, משחק המקלחת – ומציאת המים, משחק לבישת הבגדים. העיניים התרגלו להבחין בדברים בחשכה, למצוא את הרמזים הקטנים שעוזרים בהתמצאות. אחד המשחקים המצחיקים ביותר היה משחק האוכל. חברים הביאו לי צלחת עם דברים עליה. בדרך כלל לא ידעתי מה נמצא על הצלחת. ואז הכנסתי פיסות קטנות לתוך פי. תהליך של נתינת אמון… (במיוחד בתור מי שבילדותה הייתה בררנית מאד באוכל) . היו דברים שגיליתי את טעמם מחדש לגמרי. לא ידעתי שאפרסקים יכולים להיות טעימים כל כך עד שעצמתי את עיני. גיליתי גם את הסכנה הכרוכה בנתינת שמות לדברים. כשזיהיתי מהו הדבר אותו אני אוכלת הפסיק לרגע משחק הגילויים הטקסטורות והטעמים. הייתי צריכה להפשיט את הדברים מחדש משמותיהם ולהישאר עם החוויה והמפגש הבילתי אמצעי איתם. פחד נוסף שעלה הוא הפחד להיות בתוך גופי. התבוננתי על תחושת הנוחות שלי בתוך הגוף. כשהלכתי לשחות באגם החום ידעתי שיש מסביבי אנשים אבל לא יכולתי לראות אותם ולא יכולתי לראות את המבטים שלהם. התחושה של השלמות עם הגוף שלי ועם המראה שלי אותגרה. למדתי על האומץ להיות בתוך הגוף, ועל הבחירה לשכון בתוך הגוף הזה.  בכל מקרה הפחד העמוק ביותר הגיע ביום השלישי לניסוי. פתאום התחילו כאבי ראש, שאינני מורגלת בהם, כאילו המוח מסתגל למשהו חדש בתכלית. יחד עם כאבי הראש נכנס לתוכי פחד שלעולם לא אראה יותר. מי המציא ניסוי משונה כזה, לעצום עיניים, לא לשעה שעתיים אלא לעשרה ימים? מי יודע אם העיניים ידעו לראות אחרי תקופה כל כך ארוכה של חוסר שימוש? אולי הן תתנוונה? היה עלי למצוא מחדש את השקט הפנימי כדי להתמודד עם הפחד הזה. אני מבורכת בניסיון ארוך שנים של הקשבה לקול הפנימי שלי, ועכשיו הייתי צריכה לסמוך עליו מחדש. שאלתי בתוכי: "האם יש סכנה שאתעוור בעקבות הניסוי הזה"? התשובה היתה בהירה וברורה: "אין שום סכנה, תלמדי לתת אמון. העיניים יראו מחדש כשתפקחי אותן" וסמכתי על הקול הזה. מאותו הרגע הפחד נעלם ולא הופיע שוב, ובאיזה שהוא אופן הפחדים כולם נעלמו. כשהקול הפנימי נוכח כל כך בעוצמה שום דבר לא יכול היה לעמוד בדרכי, יכולתי להמשיך לגלות.

לקחתי על עצמי משימה לעצב את הסמל של המוות עבור מעגל האבנים של תמרה. ביקשתי מאורי ועידית שייקחו אותי אל מעגל האבנים בבוקר כדי שאוכל לשבת ליד האבן ולהתחבר אליה. התחילו להגיע אלי רעיונות וציורים שהצטיירו בעיני רוחי. יכולתי להמשיך לצייר גם בעיניים עצומות. לראות דברים ולחזות. קיבלתי גם מתוך השקט הדרכה לשאלות שונות ששאלתי.  אחרי שעתיים של ישיבה שקטה במעגל האבנים רציתי לחזור חזרה לחברת בני האדם. מעגל האבנים נמצא על גבעה שממנה יש שבילים רבים. נתתי לאמון ולהוביל אותי והתחלתי להתקדם. הייתי מאד שמחה כשהצלחתי להגיע לכפר הסולארי בכוחות עצמי.

לא ביקשתי מאף אחד להיות תמוך או מסייע שלי לזמן הזה. הייתי צריכה לתת אמון שהעזרה תגיע מרגע לרגע אם אזדקק לה, וכך היה. פגשתי ידיים רבות שהובילו אותי דרך השבילים של תמרה, לא הייתה אפילו פעם אחת שבה הזדקקתי לעזרה והיא לא הגיע והוצעה מעצמה אפילו מבלי שביקשתי. אהבתי להרגיש את הידיים השונות שהובילו אותי ועזרו לי למצוא את הדרך. חלק מהן היו של חברים קרובים מזה שנים רבות ואחרות היו של אנשים שהושיטו את ידם מבלי להכיר אותי קודם לכן.  עם חלק מהאנשים שהושיטו לי את ידם לא הייתה לי שפה משותפת (באותו הזמן היו בתמרה אנשים מקולומביה ומקסיקו דוברי ספרדית בלבד), אבל נהניתי ללכת איתם ולהרגיש את שפת החיבור שהיא מעבר למילים. רציתי להרגיש בעזרת חוויית העיניים העצומות את משמעותה של הקהילה. קיבלתי תמונה חדשה לגמרי על הדרך בה קהילה עובדת. חוויתי כיצד כולנו הולכים יד ביד – משלימים זה את זה ויוצרים אחדות הגדולה מאיתנו. למדתי להכיר אנשים דרך כפות הידיים שלהם. דרך מגע כף היד אפשר להרגיש את האנרגיה הזורמת ביני לבין אנשים אחרים, אפשר להרגיש  את המגע בין שתי כפות הידיים, כפי שבבט כתבה בספרה: "דרך החיבור מתגלה המקודש". יכולתי לחוש סוגים שונים של תמיכה. היו כאלה שנקטו בהגנת יתר, שהפגינו חרדה בזמן בו תמכו בידי והסבתי את תשומת ליבם לכך, אחרים שכחו להזכיר לי שיש מדרגות, וגם עבורם זה היה שיעור לבחינה עצמית, לראות במה התודעה עסוקה והאם היא מרוכזת מדי בעצמה, זאת הייתה קריאת התעוררת ותשומת לב. הבחנתי בסוגים שונים של מגע. לא הייתה יד שהייתה דומה לאחרת. כל תנוחת הגוף הייתה מונחת בתוך היד, ותחושת הנינוחות בתוך הגוף, החיוך, ודרך ההליכה, כולם היו כמוסים בתוך היד שאחזה בי. הידיים היו מפות של הנשמה. יכולתי להרגיש שהמצב הנפשי בו הייתי מצוייה – מצב של התבוננות פנימית היה מצרך נחוץ לאנשים, היו רבים שבאו ללכת איתי לא רק כדי לתמוך אלא גם כדי לשתף בשאלות ובתהליכים. נתמכתי על ידי אחרים, אבל הייתי במצב של נתינה. לא יכולה להיות שמחה אם אין נתינה. הערכתי את האנשים שהתלוויתי אליהם על השאלות הכנות שלהם ועל העבודה הפנימית. התעוררתי בבקרים עם תחושה של הודיה על שניתן לי יום נוסף לאהוב. היציאה מהשגרה והכניסה למצב מודעות מיוחד חידדה את תחושת ההודיה.

לפעמים כשאני בישראל אני מטיילת בעיני רוחי ל"תמרה", שמהווה עבורי מקור של כוח והשראה. כעת הנשמה שלי יודעת את המפה האנרגטית של תמרה עמוק יותר. יכולתי לסרוק את כל האזורים ולחוש אותם מבפנים, את מרחב האמנות, את האגם החום, את האשרם הפוליטי, את מעגל האבנים. השחייה באגם החום הפכה לשחייה בתוך אור נוזלי. יכולתי לשחות שעות בתוך האור הזה, לחוש את חופש התנועה ואת הביטחון המלא של האמון שגלום בו. יכולתי להרגיש עד כמה חוויה של אור קשורה לחוויה של חופש אמון ושמחה. יכולתי לחוות את האיכות של המים באופן חדש, אבל לא פחות מכך חוויתי מחדש את עוצמתה של האדמה. מצאתי תחושה חדשה של היותי נשאת. מצאתי את אימי בתוך האדמה. מצאתי אהבה בהתרפקות ובשכיבה הפשוטה על אמא אדמה. יכולתי להרגיש התמסרות עמוקה כל כך במנוחה הזאת עצומת העיניים על האדמה, ויכולתי להרגיש את האחריות שנובעת מהאהבה הזאת לאדמה. האדמה נשאה אותי, העניקה לי תמיכה, שיווי משקל, ותחושה של קשר. יכולתי להכיר אותה באופן אינטימי לחוש את פני השטח שלה וגם את המרכז הפועם בה. יכולתי להרגיש את האדמה ככוח כולל ואחדותי שנושא את כולנו. כמו הפסל של הפייטה – בו אמו של ישו נושאת את גופו, יכולתי לראות את האדמה כאם הנושאת אותנו בזרועותיה. יכולתי להרגיש את הדמיון בין האמון באדמה לאמון בבני אדם ולאמון באלוהים, לאמון בעתיד ללא מלחמות.

בימים האחרונים של הניסוי האור והאמון לא עזבו אותי כלל. באנגלית אור וקלילות נכתבים באותה הדרך light  ויכולתי להרגיש את האמת שבדבר, תחושת הנישאות על ידי האדמה והתחושה של ללכת בעקבות ההשגחה שמובילה אותי אפשרו לי להיות חסרת התנגדות ולהרגיש קלילות משחקיות ושמחה. לא הייתי צריכה להפעיל הרבה מאמץ. כל מה שנדרש ממני היה לא להתנגד לכוח שמוביל אותי. ביום ראשון (יום לפני סיום הניסוי) הלכתי שוב לאגם החום. שחיתי לגדה השנייה שם צפתי על גבי. ולפתע הגיעה אלי שוב צבת המים. היא נתנה בי אמון אפילו עמוק יותר מהפעם הראשונה, והיא פסעה על בטני – מחככת את ביטנה למולי, מהבטן היא המשיכה על גבי הרגל כבמסלול שיווי משקל, קפצה למים וטעמה את בוהן כף רגלי. היא ניסתה ליצור קשר וכל מה שנדרש ממני היה להרפות מכל פחד וליהנות. חקרתי את נושא יצירת הקשרים דרך מגע של דבר בדבר. חקרתי זאת כשהכנסתי אוכל לפי, חקרתי זאת כשהמים זרמו על גופי, חקרתי זאת בהרגשת משקל הגוף שלי על האדמה, חקרתי זאת דרך כפות ידיים של אנשים, חקרתי זאת עם ענפי העץ – שרצו להכיר אותי לא פחות משאני רציתי להכיר אותם, חקרתי זאת גם במיניות. שאלתי את עצמי מהי משיכה? ויכולתי להכיר סוג אחר של משיכה שלא נובע ממראה עיניים אלא נובע מתוך אמון ומתוך רצון להכיר. יכולתי להתחבר למשפט התנכי: "ואדם ידע את חוה" ויכולתי להרגיש מיניות כרצון לדעת, להכיר. להתאחד. רציתי לדעת ורציתי להיות נודעת. הסקרנות לדעת את מהותם של עצים פרחים ושיחים הייתה דומה לרצון העמוק לדעת גוף ונשמה של אדם אחר. היא הייתה חזקה יותר מהקולות שלפעמים מציקים לנו בראש ומונעים מאיתנו להתחבר. קולות כמו: "האם אני יפה? האם אני מושכת מספיק? מה הוא חושב עלי?" המגע הסקרני והפתוח הוא גם מגע מרפא. יכולתי להרגיש את האזורים בגוף שהאנרגיה עצורה בהם. יכולתי להתמסר לריפוי שהמגע ביקש ולנסות ולחדור לעומקו של האזור החסום. יכולתי להרגיש את החיבור בין מיניות וריפוי.  יכולתי למצוא מקומות בתוכי של נתינה חסרת גבולות.

חברי מרכוס ליווה אותי לאגם החום, שם רציתי להתבודד ולהסיר את כיסוי העיניים. בדרך לאגם הוא הודה לי על העומק של האמון שהוא חווה איתי. אמרתי לי: "בוא נעשה ניסוי אחרון… בוא נרוץ עד האגם, נבטח באדמה שתשא אותנו בריצה". רצנו ביחד כמו ילדים. כשהגענו לאגם ביקשתי להישאר שם לבד. ידעתי שהתהליך של המעבר דורש זמן. התחלתי לשיר ניגונים שזרמו דרכי. כשהרגשתי שאני מוכנה הסרתי את כיסוי העיניים. לא יכולתי לשאת את מה שחדר לתוך עיני יותר משנייה אחת. העולם היה כה מלא אור, אפילו שהלילה כבר ירד. ראיתי אור קסום שלא ראיתי כמותו מעולם. האור שהוא מקור החיים קרן לתוך עיני, והכוכבים נראו כה קרובים, והם לא היו אפילו "כוכבים", הם היו המקום ממנו באתי ושאותו נפשי מכירה היטב. הייתי צריכה לעצום שוב את עיניי ולעכל את המראה. לאחר כמה דקות שוב פקחתי את עיני למספר שניות ועצמתי אותן. לקח לי שעה לפקוח את עיני בשלמות. רציתי לראות לא רק את נפלאות הטבע אלא גם את חברי, בני האדם. באחד הימים הראשונים ילדה מהקהילה שאלה אותי: "למה את לא רוצה לראות אנשים"? ואמרתי לה שאני רוצה לראות אנשים באופן עמוק יותר. במשך הניסוי גיליתי את המקומות הפנימיים שמרחיקים אותי מאנשים וגיליתי את החברות העמוקה שהתפתחה בתוכי כלפי כל בני האדם. התברכתי לחזור למרחב בו אנשים שרו שירים שקטים בתדר קסום שהתאים לשירת הכוכבים שעדיין התנגנה בי. הודיתי על היכולת להבין באופן חדש מהו אמון ומהי ראייה. ישנה הראייה הפונקציונאלית שעוזרת לנו למצוא את דרכינו בין ריבוא החפצים, אבל ישנה ראייה אחרת שפותחת את הלב ומחברת אותנו אל הכוליות. שמחברת אותנו לפליאה. יכולתי לראות את הבחירה שנתונה בידי – לחזור אל המבט הזה המתחדש מדי יום ביומו.