מה נמצא מתחת למרצפות הבטון?

מספר שאלות חשובות והצעות לתשובות אפשריות (מתוך פאנזיני החדש שיצא לאור השבוע)

מה קרה בפאריס במאי 1968?
זו היתה מהפכה שלא זכתה לשם. היא התחילה מהתקוממות נגד ההפרדה המגדרית במעונות והיא נגמרה עם 10 מיליון פועלים שובתים. לא ניתן היה להשיג דלק, סוכר או סיגריות, לא היתה טלוויזיה וגם העיתונים שבתו. אפילו החזאים שבתו. סך מכירות הספרים בפאריס עלה ב- 40% בחודשים מאי ויוני כי פשוט לא היה הרבה מה לעשות מלבד לקרוא, לדבר ולהפגין. היו גם המון סקאוטים, אורגיות, גרפיטי, פוסטרים והמון זבל. כן, גם המפנים של הזבל שבתו.

זו לא היתה פנטזיה על אנרכיה אלא אנרכיה הלכה למעשה. למשך כמה שבועות השלטון הפך ללא רלוונטי והאנשים חיו את המהפכה. אבל כשהמוני הצרפתים, שדווקא חיבבו את הסטודנטים ובני בריתם הפועלים, גילו שהם לא יכולים לסוע לחופשה השנתית שלהם לחוף הים – האלטרנטיבה שהציעו הסטודנטים קרסה. תל-אביב של 2007 הכבושה בידי צרפתונים צלויים יכולה היתה אולי ללמד משהו את הסטודנטים המרדנים של 1968. מצד שני, קשה להאשים אותם על שלא מצאו תוך ימים ספורים מאגרי נפט או מקורות אנרגיה חלופיים שיתחרו במה שהיה לדה-גול בכיס הקטן. מצד שלישי, משבר הנפט הבא עלינו לטובה משנה את מאזן הכוחות ההיסטורי – להם אין יותר נפט ולנו יש המון אופניים (:

אנחנו חייבות ללמוד ממה שקרה ב- 1968 כדי שבפעם הבאה נהיה מוכנות. מוכנות למלא את הוואקום שיוצרת קריסה של שלטון. לשם כך כדאי לזכור גם מה לא לעשות. למשל, לא לסמוך על השמאל, ובמיוחד לא על מפלגות השמאל (שאיבדו 100 מושבים בבחירות שנערכו בצרפת באותו קיץ). ואנחנו כבר אמורות לדעת בעצמנו שרפורמות ופשרות לא יכולות להוות אלטרנטיבה ראויה לימין ולמצב הקיצוני הדורש שינוי רדיקלי.

מה קרה לסלון מזל?
בסלון מזל מצאתי ספרים ואנשים ששינו את חיי. ניהלתי שם ויכוחים אידיאולוגים מעצימים, הקשבתי שם להרצאות שנתנו לי השראה, נתתי שם הרצאות שנתנו לי תחושה שיש מישהו בעולם שמתעניין במה שיש לי לומר. כמה א/נשים קוראות עכשיו את המשפטים האלה ומזדהים? אני יודע שהמון. להרבה קבוצות שהייתי חלק מהן לא היה יכול להיות בית אחר מלבד הסלון. יותר מבית הוא היה מקלט. מקום בטוח (יחסית) לבנות שעירות, לבנים עם חצאיות, לכאלה שלא רוצות לעמוד בצפירה של יום הזיכרון, לכאלה שלא מבינים אותם, לכאלה שעדיין מאמינות שעולם אחר אפשרי.

אני מספיד את הסלון טרם זמנו. המקום עדיין פעיל וזה אולי המקום היחיד שיפיץ את הפאנזין שאת מחזיקה עכשיו. אבל במידה כזו או אחרת – הוא מת. בשבילי ולא רק בשבילי, הסלון הוא כבר לא המקום להיפגש או להתעדכן בו. דווקא כשמתחיל החורף – הסלון הוא כבר לא אופציה. זה נורא עצוב אבל גם מעורר תקווה, כי העובדה שעשינו טעויות נותנת לנו את האפשרות הפנטסטית ללמוד מהן ולהשתפר.

כשהתוודעתי בנעוריי לסיפור של מאי 68' הסלוגן של הסטודנטים הצית אותי: "הדמיון לשלטון!". התלהבתי כי באמת עולם שבו אפשר לדמיין ולחלום ולחיות את הרגע ולהחיות את הבלתי אפשרי עושה לי את זה. הרבה בזכות מה שקיבלתי בסלון מזל – אני רוצה יותר. הקהילה הקטנה הזו שבה אנטי-ציונות היתה קונצנזוס ורכוש פרטי לא היה משהו להתהדר בו, עשתה לי חשק לדבר האמיתי. היום אני רוצה עולם שיוכל לקיים באמת אותי ואת הדורות שאחריי. אני לא מוכן להסתפק ברגעים חולפים של סמים, אירועים חד-פעמיים, סיסמאות מרגשות או אפילו קהילה זמנית שעונה על חלק מצומצם מהצרכים של חלק מצומצם מהחברה. אני רוצה הכל ואני רוצה את זה עכשיו.

היום אני מפרש את סיסמת מרד הסטודנטים בצורה חדשה: "המלחמה היחידה שחשובה היא המלחמה על הדמיון" שוררה האנרכיסטית דיאן דיפרימה והתכוונה במובן הקונקרטי והריאלי של הדמיון. כלומר, אם אנחנו לא מסוגלות לדמיין איך יראה המקום הזה שבו כולנו ניפגש ביחד ונדבר אחת עם השנייה, ושבו ניקח אחריות למימוש הרעיון ההזוי הזה לפיו אף אחד לא מאושר עד שכולם מאושרים – אז לא יהיה מקום כזה. זה כל-כך פשוט. המציאות שלנו בנוייה מקווי המתאר של הדמיון שלנו.

האם אני באמת יכול לדמיין את עצמי מאושר?
השלב הראשון בהתפתחותו של אקטיביסט מצויה הוא שינוי תודעה. כולנו זוכרות את הרגע הזה שפקח את עינינו ושבזכותו התחלנו לגלות את השקרים שהאכילו אותנו בהם. אחר-כך משום מה אנחנו נוטים לקבע את התודעה שלנו. אז אני מציע אקטיביזם תודעתי. פחות הירואי מלילה באבו-כביר ופחות מסעיר מלחטוף גז מדמיע. ובכל זאת, מהפכה זקוקה לפעילים ופעילות שיאמינו, שימדטו, שיהיו במודעות עצמית, שידמיינו איך עולם אחר אפשרי. לא חייבים להיות רוחניים כדי להסכים שתודעה יוצרת מציאות.

אחרי הזכייה בבג"ץ של בילעין פגשתי אקטיביסט מסור והצעתי שנעשה מסיבה לחגוג את הניצחון המוראלי. הוא אמר לי "איך אפשר לעשות חגיגות כל עוד הכיבוש ממשיך?". וזו בדיוק הנקודה שבה אנחנו מפסידים. בהתעקשות להיות מדוכאים, בהזדהות הטוטאלית עם דימוי הקורבן, בסרבנות לעשות כיף. אנחנו מטיפים לכל העולם להשתחרר מכבלי הצרכנות/ טלוויזיה/ משפחה ולממש את עצמם. למה שמישהו יאמין לנו שמימוש עצמי נראה תמיד בלבוש שחור, עם סמלים של גולגלות, אגרוף של שנאה ועיניים כבויות?

תעודת ההוראה שלי בהיסטוריה לימדה אותי שתפיסת המציאות הקולקטיבית יכולה להשתנות בן לילה. ישנם תהליכים שונים וחלקם ארוכים או סמויים, אבל בסופו של דבר כל המציאות משתנה בבת אחת. ואנחנו רק צריכות להיות מוכנות כשזה קורה. אפילו בחור הזה שתקוע בין אפריקה לאסיה אבל חושב שהוא אירופה חזיתי בעצמי בשינויים משמעותיים בתודעה הקולקטיבית. פעם כולם כאן (חוץ מליבוביץ) ידעו שאין כזה דבר עם פלסטיני, אחר-כך תוך שנים ספורות כולם נהרו אחרי הרעיון של שתי מדינות לשני עמים, שננטש במפתיע לטובת ההבנה שבעצם אין עם מי לדבר.

הייצוגים הפוליטיים של כל הרעיונות האלה בזויים אבל אל לנו לזלזל בכמיהה האמיתית לשינוי שהעלתה את הנושא החברתי לראש סדר היום הציבורי, שממשיכה לתמוך בפינוי התנחלויות, שלא נותנת שום אמון במוסדות המדינה או בתקשורת. קל יותר לדבר על פאריס, אבל גם כאן הייאוש של "מה שהיה הוא שיהיה" הוא הפנמה של דיכוי שזרע השלטון. שינוי בתודעה הוא תחילת השחרור ממנו. אם אף אחת לא מאושרת עד שכולן מאושרות – אז כדאי להתחיל לתרגל אושר כדי שכולן יהיו מאושרות איתנו.

איך לבנות עולם אחר?
כמה זמן ומחשבה אנחנו משקיעות בגיבוש של אסטרטגיה למימוש השינוי שאנחנו רוצות שיתרחש? ביצירה של חזון ברור? בתכנון של תוכנית פעולה? כולנו יודעות לנסח בדיוק מה אנחנו לא רוצות, אבל האם אנו מסוגלות לדמיין באמת משהו טוב יותר באופן בהיר מספיק שיוכל להפוך למציאות? איך נבנה משהו שישלב ההעמקה בקהילה האקטיביסטית שלנו ובחיים האלטרנטיביים שאנו חוות, יחד עם ניסיון מתמיד להרחיב את המעגל האקטיביסטי וליצור בריתות עם אלה שלא יודעים מה זה "סלון מזל"?

אולי זה נשמע רציני מידי, אבל אנחנו חייבות להבין שמדובר באחריות גדולה וכבדה ביותר. ב- 1968 היה ברור שזה גדול על הסטודנטים המהפכנים. הם בסך-הכל באו לעשות קצת פאן ובזכות מסורת מהפכנית, תסכול רוחני ופרץ היצירתיות של הסיקסטיז הצליח להם ויצא להם אנרכיה של חודש וחצי. הצליח להם, אבל כשהתודעה הקולקטיבית השתנתה באמת והשלטון החל לקרוס, לא היה מי שייקח את האחריות במקום. אני לא מדבר על מי שיאייש את המחסומים או ינפיק דרכונים. אני מדבר על מי שיפנה את הזבל, שישטוף כלים. וגם – מי שיציע חזון אלטרנטיבי שמצית את הדמיון ונותן משמעות לחיים. לא, אין צורך בפיהרר חדש, רק מי שידע לתעל את הוואקום שנוצר למקומות טובים כדי שלא ינוכס שוב על-ידי שלטון אחר לשם החמרת המצב (זוכרים את 11/9?). להמשיך לדבוק בטהרת האנרכיזם ("למה שאני אגיד למישהו אחר מה צריך להיות החזון שלו?") ישאיר אותנו בסלון מזל במקרה הטוב ובגן מאיר בגשם במקרה הפחות טוב.

על כל הדברים האלה שדרושים לשם הצבת אלטרנטיבה אמיתית לשלטון הנוכחי, אנחנו יכולות לעשות חזרות כבר עכשיו כדי להיות מוכנות בפרמיירה החגיגית. חלק מאיתנו כבר יודעות ליצור מטבחים משותפים (אוכל במקום פצצות), לגדל לעצמנו את האוכל (גינות קהילתיות), לתכנת תוכנות לבנות אתרים ולעצב פוסטרים (Riseup), לתקן אופניים (הסדנא בסקאוט), לבנות בתים (השיפוצים בבית האדום, בתי הבוץ באדמאמא), לזהות צמחי מרפא (שומרי הגן), לסרוג (נועה)… בסך הכל נשאר לנו לחלוק יכולות, לתרגל, להעמיק ולהרחיב את היכולות שלנו כך שיקיפו את כל האספקטים הדרושים לחברה האנושית. זה כולל גם איך לעזאזל חיים ביחד.

איך חיים ביחד?
הסיבות לנפילתו של הסלון הן רבות ומגוונות ובעיקר תלויות במי שואלים. אם תתעקשו לשאול אותי, אני אטען שהסלון מתפרק בגלל יחסי אנוש גרועים בקרב הקולקטיב שמפעיל אותו. אני אטען שלא מצאנו את הנוסחא שתאפשר לנו חיים משותפים מעבר להסכמה האידיאולוגית שחשוב שיהיה מקום כמו "סלון מזל". נוסחא זה אומר מבנה חברתי מסויים שהוא מעבר לפגישה טכנית פעם בחודש. מוטלת עלינו האחריות ליצור אלטרנטיבות אמיתיות, כאלה שמקיימות לאורך זמן, לכל הממסדים שבעטנו בהם (ולכל מה שנתנו בכל זאת) – המשפחה הגרעינית (והתמיכה שהעניקה), הזוגיות המונוגמית (והאינטימיות ששימרה), הוידוי בתא של הכומר (והפורקן שסיפק), האקסטזה על קברי צדיקים (והחוויה המיסטית שאיפשר), "כוכב נולד" (ומדורת השבט שהצית) וטקס הדלקת המשואות (ורגש הסולידריות החברתית שעורר). לפעמים זה אומר לחזור אחורה לימים שהיינו כולנו חלק משבט ולפעמים זה אומר להמציא את הגלגל, ליצור ולחיות מבנה חברתי חדש שקודם אפשר היה רק לדמיין.

קשה לי שלא להזכיר את הטענה לגבי הקשר לאהבה של שתי בחורות כלפי אותו בחור – אבל אני מתאפק כי אני באמת לא יודע מספיק על הסיפור. אני יודע שהיו שם ועדיין יש שם בנות מדהימות שיודעות מה הן עושות ומוכנות לתת המון כדי שיהיה סלון. אבל זה לא עובד. וזה הסיפור הישן שחוזר על עצמו של קבוצות עם אידיאולוגיה מעולה וכוונות עוד יותר מעולות – שבסופו של דבר מתפרקות כי כולן שונאות את כולן. וכן, זה גם קשור לאהבה ומיניות. כמו שהסטודנטים בפאריס התמרדו לא רק נגד השיעורים המשעממים באוניברסיטה אלא גם נגד מוסד הנישואין, ולא רק יצרו סלונים אלא גם אורגיות. כך גם הסלון איבד מקסמו כי הפך לפחות סקסי. את מי תכיר שם? ואם תכיר – האם תרצה ללכת איתם לים ואולי אל מעבר לים? ואם תרצה – האם תדע איך לחיות איתם ביחד? איך לאהוב ביחד?

"אנשים המסוגלים לאהבה במשטר הנוכחי הם בהכרח יוצאים מן הכלל; האהבה היא בהכרח חיזיון שולי בחברה המערבית בת ימינו. לאו דווקא בגלל שעיסוקים רבים לא יאפשרו גישה של אהבה, אלא משום שרוח החברה המרוכזת במעשה הייצור והלהוטה אחר הסחורה היא רוח שרק המרדן יכול להתגונן מפניה בהצלחה. מי שמעיניו באמת ובתמים באהבה כתשובה הראציונאלית היחידה לבעיית הקיום האנושי חייב איפוא להגיע למסקנה כי יש הכרח בתמורות חשובות וקיצוניות במבנה החברתי שלנו, אם ברצוננו שהאהבה תיהפך לתופעה חברתית ולא תהיה אך תופעה שולית, אינדיבידואלית ביותר" (אריך פרום)

אבל מהו המבנה החברתי העתידני הזה? אני מתאר לעצמי שגם לשאלה הזו יש כמה תשובות ולא הייתי מוותר על החיפוש בדרך אליהן. ובכל זאת, כתבתי את הקטע הזה גם כסוג של מכתב פרידה (זמנית) מהסצינה האקטיביסטית לטובת לימוד וחיים במקום שמציע לדעתי תשובה טובה למבנה חברתי חדש. זו קהילה בשם "תמרה" שכבר כתבתי עליה בפאנזין הקודם. רובם לא טבעונים, אין להם בעיה עם מנהיגים ולפחות בהתחלה אני אהיה שם הקוויר היחידי. ובכל זאת, שם אני מאושר.