טה-טה-טה-טה-טה!!! יורים עליך!! תרקוד! היא אמרה לי – תרקוד!!!
הברושים לא ידעו אם לצחוק או לבכות.
ילדה עם מבטא אמריקאי רואה תירס ביד שלי ושואלת "מה זה?". אני מסביר לה שזה צמח שגדל בקיץ. היא מודה שמעולם לא ראתה או שמעה על היצור הזה. אני שואל לגבי "פופקורן" והיא כמובן מכירה ומוקירה. ואני חושב לעצמי שזה סיפור שראוי שיסופר כחלק מההספד לאומה האמריקאית הלא היא מעצמת התירס (מייצרת מחצית מהתוצרת העולמית!). בחורה אמריקאית אחרת מספרת לי שאיבדה את הטלפון הסלולארי שלה וזה אומר שהיא איבדה את החברים שלה, וכל מה שבא לה לעשות זה לחזור הביתה, אבל בלי הסלולארי היא לא יכולה להגיע הביתה. ואני רציתי לומר לה שלאבד את הסלולארי זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לה, אבל במקום זאת הצעתי לה לימונדה עם מנטה שקטפנו בעצמנו בתמרה.
פסטיבל טראנס אלטרנטיבי הדוגל בקהילה, קיימות ושלום, שגדל והתמסחר וכעת הוא רווי סתירות: שירותי קומפוסט ל- 30,000 ישבנים אבל את הזבל לא ממחזרים; גינות מסביב עם גידולים אורגניים ומנגד שדירת מסעדות בשר זה רצח; טיפולי וואצו, טקסי סווטלודג' ושיעורי יוגה בחינם ומאידך 150 יורו בכניסה ותור ארוך 24 שעות ביממה מול הכספומטים שהוצבו מול האגם היפה; איזור אוטונומי ארעי רק שהארעיות כל-כך ארעית שבא לבכות על כל היצירתיות והאנרגיה המנוקזים לעשרה ימים, פעם בשנתיים, ובא לשאול: מה בין לבין?; אירוע אקולוגי שהוא אסון אקולוגי (טיסות, זבל וצריכה מאסיבית); סרטים דוקומנטאריים מעולים (כולל חומסקי) אבל מוקרנים בין 2:00 ל-6:00 בבוקר; הרצאה מעוררת השראה של ד"ר ונדנה שיבא (סטרהוק ההודית) מול 300 איש ואישה שנראים כאילו קורצו מהפגנה נגד הג'י-8, היא מדברת על המאבק נגד מונופול ייצור הזרעים וברקע עולים קולות מלחמה מרחבת הריקודים.
עם כל הכבוד לסמים, ויש כבוד, המביט מסביב ורואה את כל הלומי האל.אס.די ושאר טיפות, אבקות וכדורים מרגיש כמו בשדה קרב, כשהפצועים עדיין שרועים בשטח ומחכים לחילוץ. המביט בעת זו יסכים שטוב לו לאדם שלא ייקח סמים. על רחבת הריקודים צעקתי: "החיים הם הסם הטוב ביותר!". מותר לאבד את הראש, בגילם גם אני נגעתי בברוש. ובכל זאת – סמים עושים אותך פאסיבי וחסר אונים. לפחות כלפי חוץ. לפחות בכמות הזאת בתנאים ההמוניים האלה וברעש הגובר. רציתי לעבור מאחד לאחד ולהציע מים או לימונדה אבל פחדתי להיכנס לטריפ לא לי.
במקום זה ניצלנו את האקטיביות הסחית שלנו, השארנו שניים לשמור על הגחלת במסעדה, הלכנו כולנו לרקוד כמו משוגעים ואז רצנו ערומים מתחת לירח לתוך האגם שם אלתרנו פורום עם השפרצות במקום מראות. כמו אז, בחופש הגדול של סוף כיתה ט' בחוף שמול בית האופרה, כשסיימנו את "אמנויות" רגע לפני שהתפזרנו לתיכונים שונים, וידענו שזה סוף הילדות ועוד יותר מזה ידענו שעכשיו זה הזמן לגלות את המיניות בעולם ולא רק במגזינים. אגב, המחפש ארוטיקה בבום יתהה האם האנרגיה המינית מתועלת לריקוד אינסופי ואולי מודחקת תחת כמויות הסמים ואולי סקס זה לרכי לבב ואילו אנחנו קשוחים.
זה כואב כל כך בגלל הפער בין היומרה למעשה. הרי גם לצפות ב- 30 אלף זוגות בורגנים הבוהים בטלוויזיה זה כואב, אבל פחות. רביאה היפה אומרת שאנחנו צריכים לשנות את המניפסטים שלנו כדי להבהיר מה זה באמת "תרבות חדשה", כי מי שקורא את התעמולה הבומית יתקשה לזהות את ההבדל בינה לבין ההגות התמריאנית. ואני חושב בדיוק הפוך: מאסתי במלים. אנחנו צריכים להתאמץ יותר כדי שהמעשים שלנו יתקרבו למלים שלנו. קצתי בסתירות שבאורח חיי. אני מזמין התבוננות והתמודדות אמיצה בפער שבין המילים למעשים. עולה בי חשק להתנתק לגמרי מהמערכת ולאכול רק מה שצומח כאן ועכשיו ולבנות מבוץ ולא מעץ מיובא מגרמניה. אני רוצה להגיד פחות ולעשות יותר.
היו להם הרבה אפשרויות ומעט זמן לנוח. ראשה הצעיר של רביאה על ראשי. ראשי על השק"ש המכסה את המגבת השרועה על המזרון הצנוע המונח על אמא אדמה. באוזניים שלי טחובים אטמי אוזניים אבל הרמקולים הרחוקים מרעידים את האדמה וחודרים לנשמה. מוסיקה מחרישת אוזניים ואוטמת לבבות, שגרמה לי לתהות למה לסאמר יוניברסיטי הגיעו 200 אנשים ולבום הזה 30 אלף? אני קולט כמה המוסיקה חשובה למהפכה. וגם כמה השקט חשוב לה למהפכה. אולי לא היה זה זיכרון הלמות התוף והריקוד עד כדי אקסטזה של השבט הקדום שהביאו את ההמונים להיקרע ככה, אלא דווקא זיכרון דפיקות הלב של אמא, אמא שלנו, בעודנו עוברים זעירים בין שמיים לארץ. בום-בום-בום-בום.
מסביב ישראלים על כל שעל. אורך השיער כאורך החודשים מאז השחרור מהצבא. אנחנו הכנו לכבודם חומוס ושלט: "חומוס מטמטם! הנחה למשתמטים". אחר כך שתקו, כצעדים מתרחקים/ השמים נפתחו. נסגרו ספרי החוקים/ "מה את אומרת?", "מה אתה אומר?"/ שיערך הארוך, נערה, שיערך הקצר. רק בשעתיים שמסביב לשקיעה הרמקולים דוממים ואז אפשר לשמוע רק את הטראנסים הכואבים של ה"אנטי-בום" – הפסטיבל הפיראטי המתעלק לאותו אגם מסכן בסוף העולם ומוחה על התמסחרותו של הראשון. ובכל זאת זמן לנוח. לקחת פסק זמן ולא לחשוב/ לשבת מול הים ולא לדאוג/ לתת לראש לנוח מהפיצוצים/ לתת ללב לנוח מהלחצים…
ואז, במנוחה, אפשר גם להודות על הכיף שהזדמן לי לשרת את הלקוחות שלנו שמצאו במסעדה הצנועה שלנו קהילה בזעיר אנפין. להודות על כל שהתרחש מאחורי הקלעים של המסעדה, על שיחות הנפש והצמיחה המשותפת של 20 סטודנטים שלא באו הנה להתעשר אלא לתרום להומניזציה של זרימת הכסף מתעשיית המלחמה לבניית תרבות של שלום. לא, לא התעשרנו אבל לפחות כיסינו את ההוצאות ולמדנו עוד שיעור בקהילה, כסף ומצב העולם הלום המלחמה המשתוקק לאלטרנטיבה.
בסוף הבום הקודם לפני שנתיים, בזמן שאספו את בדלי הסיגריות וטונות האשפה והמבנים הפסיכודליים הארעיים – מצאו באחד האוהלים גופה של אחד המשתתפים בפסטיבל. יותר מידי סמים ופחות מידי מים.
היא אומרת: עזוב, זו שקיעה שכזאת.
והנה הדיווח של גדי להב (+תמונות של דרקון המרק המעופף) מלפני שנתיים:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18197&blogcode=834023
אורי, אני שמח לזכות להיות המגיב הראשון, זמן רב שאני קורא את מאמריך ואני נהנה מאוד וחש שהרבה רגשות שאתה כותב עליהם, גם נמצאות אצלי בחיים.
התחברתי מאוד למה שכתבת בנוגע לסתירות בחיים בגלל המרחק בין המילים למעשים, דווקא בתקופה זאת של חודש אלול הגעתי להרגשה של קריעה בין עולמות אלו, בין החלום למציאות, בין מה שאני מאמין ורוצה – למעשים שאני כבול אליהם.
אך אני מאמין שסתירה זו נובעת ממקום עמוק וחשוב מאד, ומי שאין לו סתירה זו – חסר לו דבר שיקדם אותו לשלמות יותר גדולה.
וזה גם נובע בגלל שהמעשים שלנו סופיים, אבל הכוונה והמילים הם אינסופיים.
כתבת:
" (1) מאסתי במלים. אנחנו צריכים להתאמץ יותר כדי שהמעשים שלנו יתקרבו למלים שלנו.
(2) קצתי בסתירות שבאורח חיי. אני מזמין התבוננות והתמודדות אמיצה בפער שבין המילים למעשים.
(3) עולה בי חשק להתנתק לגמרי מהמערכת [...]"
החלק הראשון (1) ראוי ואני מאמץ אותו כתרגול שלי.
החלק השני (2) הזוי. אני מוצא סתירות על כל צעד ושעל – האם אפשר בלי?. תקרא את הספר של גנדי שוב – גם הוא מוצא סתירות (!). המטרה היא לצמצם אותן, לא לקוץ בהן. הדרך עוברת דרך (1).
החלק השלישי (3) הוא ניהיליסטי. אסור לנו ליפול לשם. אנחנו חלק מהמערכת (של בני אדם) ואנחנו צריכים להביא אלטרנטיבה ראויה, על ידי דוגמה אישית.
קראתי את הדיווח של גדי והתמלאתי עצב.
מה לך שם?
איך שלום עולמי צומח ממקום כזה?
ועוד יותר עצוב – אתה באמת חושב ששלושים אלף איש בבום משפיעים יותר מ-200 בתמרה?
האם מישהו שם חשב על השאלות הבאות:
מהו החזון שלנו עבור ההתפתחות האנושית?
האם ישנו סיכוי אמיתי לריפוי גלובאלי?
מהו התפקיד שלי בריפוי הכלל?
מה הקשר בין רפוי גלובאלי וטרנספורמציה אישית רדיקאלית?
עם השנים אני לומד להעריך את מוסד המשפחה, או לפחות את משפחתי. תודה יאיר יקר ואהוב על זה שאתה קורא וסקרן ופתוח. ותודה מיוחדת על השיתוף ששיתפת, ועל המחשבה בזכות הסתירות (בדרך לשלמות) ועל התזכורת בדבר הקשר למתח המובנה בין חומר לרוח… כשקראתי את מילותיך חשבתי שבשביל זה אני ממשיך לכתוב בבלוג – שמירה על קשר עם מעגל שהוא קרוב רחוק, ופתיחה לפרספקטיבות שמחוץ לקופסא שלי. תודה.
אחי שלי, ראשית אולי גם להודות על נאמנותך. נאמנות לא רק לאחיך הטוב ביותר אלא בעיקר להפרייה הדדית, לשקיפות מחשבתית, לאיתגור מתמשך.
לעתים הדרך לצמצום הסתירות עוברת דרך "לקוץ" בהן. אפשר להוסיף פעלים נוספים שיתאימו לתהליך: להתבונן בסתירות, להשלים איתן, לקבל אותן, למרוד בהן, לשלוט בהן, לאתגר אותן, להשתחרר מהן. וכשקצה נפשי במשהו חשוב להתבונן ולקרוא לילד בשמו – קצה נפשי. זה המקום שבו אני נמצא כרגע, או ברגע כתיבת הפוסט, בתוך התהליך הגדול והרחב. וחשוב לי לכתוב זאת כך דווקא בגלל נטייה של בודהיסטים (סלח לי בודהא על ההכללה) להדחיק את המקומות האלה שבהן הנפש קצה, ולא מקבלת, ועדיין לא בשלום, ובכך לשמור ולטפח פצצה קטנה מתחת לכרית התרגול. ומניסיוני עצם הקריאה לילד בשמו, כלומר ביטוי האמת הכמוסה – תורם משמעותית לשחרור הרגשות ובמיוחד האשם הנלווה להן. התעופפתי כאן קצת מעבר לעניין עצמו אך הכל לשם שמיים.
שאלת הלהיות חלק מהמערכת היא אחת מהשאלות היסודיות של חיי – האם להיות מורה, אזרח צייתן או אפילו חייל – כדי לשנות מתוך המערכת? האם לנסות להקים מערכת חלופית לא חוטא ביצירת בועה מנותקת? כן, אחי, אנחנו חלק ממערכת בני האדם והיקום כלו וחשוב לזכור זאת תמיד ולפעול מתוך תודעת האחדות הזו. אבל המערכת שאני התייחסתי אליה היא המערכת הקפיטליסטית המבוססת על דיכוי ופחד. בעיניי אין היא מבטאת את התקדמותו של המין האנושי אלא מהווה סטייה אבולוציונית. ועם כל הלימוד שבקבלת המציאות וההתגברות על הדואליזם בין טוב ורע ואף קורבן ומקרבן – כרגע עולה בי חשק להתנתק לגמרי ממנה (לא לתת לה כסף, לנתק את תלותי בה ולהתגבר על התמכרותי אליה), ובכך להתחבר למערכת האנושית המבוססת על אמון ואהבה.
מה לי ולבום? האמנתי שתמרה וחזון של מודל של תרבות חדשה לא אלימה עשוי לעורר השראה בקרב כל כך הרבה צעירים שמגיעים מכל כך הרבה מקומות בעולם עם כל כך הרבה רצון לעשות דברים אחרת. הופתעתי כאמור מהפער בין הרטוריקה לפרקטיקה, ובכל זאת אני לא מתחרט (אף פעם) ויש לי תחושה שמישהו מתוך בערך 10 האנשים שיבואו לתמרה בתום הבום בזכות השיחות שניהלנו שם או הפלייר שכתבתי והפצנו – יצור קשר משמעותי במיוחד ואז אוכל לומר שוב "היה שווה" (מעבר לחוויה הקהילתית המשמעותית בתנאי הישרדות).
איך שלום עולמי צומח ממקום כזה? לאט.
וכן, דווקא היה מי שחשב על השאלות הללו, ולא רק מקרב "כוחותינו". בשוליים של הפסטיבל התרחשו ניסים קטנים שהפיצו זרעים רבים של מודעות שעוד יצמחו אינשאללה. וכן, הגודל לא קובע אך יש מה ללמוד מהתבוננות בהיווצרותם של שדות/טרנדים/מגמות. כך למשל אני שואב תקווה מהגל המתמשך של אנשים צעירים בעולם כלו המחפשים אחרי קהילה כפי שזה מתבטא למשל בפייסבוק. אני לא יכול להציע את אותו שירות וכרגע אני מודע לכך שאני לא יכול לזכות לאותה פופולריות, אבל אני רוצה ללמוד מהמערכת כי היא לא נכפית על אנשים אלא מנצלת צרכים וכיסופים אנושיים בסיסיים שגם אני מחפש את המענה אליהם.
והעיקר – אל תהיה עצוב. תהיה שמח.
איזו משפחה מקסימה ותומכת יש לי. אני מבורכת.
ואני מתכוונת גם למשפחה המורחבת.
תודה לך יאיר על השיתוף המרגש בפוסט העכשווי והקודם (של אמה).
התפעמתי מהיכולת שלך לקחת את הטקסט ולחבר אותו לעולמך,
התרגשתי מהפשטות והעומק של המילים.
אורי וגלעד – כיף לקרוא אתכם, לא תמיד אני מבינה הכל…אבל מאוד נהנית מחילופי הדברים
ואחרי אירועי אתמול (והמבין יבין…) אני בהחלט מקווה יותר לשמוח,
נתראה בחתונה של לירן וקובי
כתבת:
"[יש] נטייה של בודהיסטים להדחיק את המקומות האלה שבהן הנפש קצה, ולא מקבלת, ועדיין לא בשלום, ובכך לשמור ולטפח פצצה קטנה מתחת לכרית התרגול. "
אני לא מכיר אותם (את הבודהיסטים האלה).
אותי מלמדים שהמטרה היא לא להיות אדיש לחיים.
אני אפרט: יש כאלו החושבים שהמטרה של הבודהיסטים היא לקבל הכל בחיוך. כאשר יש לי פנצ'ר בגלגל בדרך לפגישה חשובה – סבבה. כאשר מפטרים אותי – סבבה. כאשר אני מקבל העלאה במשכורת, גם זה סבבה.
אז זהו שלא.
כאשר קורה לי משהו לא נעים, אני אביט בו, ואומר לעצמי "זה לא נעים". ואז אני אחשוב למה דווקא אני חווה חוויות לא נעימות כאלו. האם זה מקרה? האם רק חוויות לא נעימות הן מקרה, וכאשר קורות חוויות נעימות (עלייה במשכורת) זה קורה בגלל הכישרון שלי? החקירה הזו מובילה למסקנה שהכל כולל הכל הוא תוצאה של דברים שעשיתי בעבר, ואם כך אין את מי להאשים (אוף!) וצריך לקחת אחריות. אבל אם אין את מי להאשים, גם אין טעם להתעצבן.
היום שמעתי לימוד מעניין בדרך לעבודה (בעודי נתון בפקק תנועה). אם נבחן את המצב של הפקק בצורה שכלית, נבין שאין טעם להתעצבן שכן זה לא ישנה את המצב. חשוב לזכור שגם להישאר רגוע לא ישנה את המצב. לכן הבחירה השנייה היא בחירה הרבה יותר נעימה והגיונית.
הלימוד החשוב יותר הוא איך לשנות את המצב (לא בהווה – בעתיד!!!).
כתבת:
"כרגע עולה בי חשק להתנתק לגמרי ממנה (לא לתת לה כסף, לנתק את תלותי בה ולהתגבר על התמכרותי אליה), ובכך להתחבר למערכת האנושית המבוססת על אמון ואהבה."
תסביר לי איך בן אדם שחייב לטוס ממקום למקום כדי להפיץ את משנתו, או אפילו לנסוע ברכבת, יכול להתנתק מהמערכת הקפיטליסטית?
שלא לדבר על אדם שבבעלותו דירה, ילד וכדומה.
אתה שוב נקלע לדיכוטומיה שגויה – או שאני משנה מתוך המערכת, או שאני פורש לאי בודד וחי כמו רובינזון. החיים הם דרך האמצע – מה שצריך הוא להקטין את התלות במערכת תוך כדי הניסיון המתמיד לשנות אותה. בעודי כותב אני שם לב שגם אני נופל למלכודת. בכלל אין מערכת. כל מה שיש זה אנשים, ועם אנשים אין לך בעיה לעבוד. אין מדינות – יש אנשים שמרכיבים מדינה. (גם אין תמרה).
כתבת:
"אני לא מתחרט (אף פעם)"
דפנה אומרת שמי שאומר "אני לא טועה אף פעם" הוא מזל עקרב. בוודאות. אתה מתקרב אבל לא ממש שם.
כתבת:
"והעיקר – אל תהיה עצוב. תהיה שמח."
"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"
סליחה
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/152/595.html?hp=1&cat=486
"איך בן אדם שחייב לטוס ממקום למקום כדי להפיץ את משנתו, או אפילו לנסוע ברכבת, יכול להתנתק מהמערכת הקפיטליסטית? שלא לדבר על אדם שבבעלותו דירה, ילד וכדומה".
אני מסכים שההתנתקות המוחלטת כיום איננה אפשרית. אי בודד לא נותן מענה פיזי (לא קל לקיים שם חקלאות שתספק את המזונות הדרושים) וגם מנטלית (ראה נחמן מברסלב בדבר התבודדות ביער, שלא כלל האומות יחלו לריב בראש אחד). אפשר כרגיל לנסות להתנתק ככל האפשר (על פי מידת השרירים שהם מטבעם גמישים). למשל אני חושב שלקחת מהמערכת (מהפח למשל או אפילו שכר דירה) עדיף מלתת למערכת (צריכה). למשל אפשר להחליט להיפטר מהכסף ולתרום את החסכונות ובכך להנתק עוד ניתוק מהמערכת, ואפשר גם להחליט איפה הכסף שלנו מוחזק – בורסה, בנקים פרטיים, בנק של המדינה, הלוואות לחברים, הלוואות למוסדות חברתיים. אפשר להחליט האם לגדל עגבנייה בחצר או לתת את הכסף שלי למערכת שמימנה את גידול העגבנייה המרוססת בספרד והתנאים המנצלים של הפועל ואת הובלתה וכו'. שביל אמצע? למה? אם המערכת כל-כך חולה ואגרסיבית – למה לאלהתרחק ככל האפשר? שולמית אלוני אמרה שאמצע זה אפס. למה שביל האמצע בהקשר הזה הוא שביל הזהב?
"בכלל אין מערכת. כל מה שיש זה אנשים, ועם אנשים אין לך בעיה לעבוד. אין מדינות – יש אנשים שמרכיבים מדינה. (גם אין תמרה)."
לא מסכים או לא מבין. גם אם זה אנשים -מותר לי לחלוק עליהם מתוך חמלה. אני לא מחרים אנשים – אם יבוא אלי ג'ורג' בוש או ביבי נתניהו אשמח לדבר. אני מחרים, או מנסה להחרים ככל יכולתי, מערכת מסויימת שעושה עוול מסויים לאנשים מסויימים ומופעלת על-ידי אנשים מסויימים ושיתוף פעולה של הרבה אנשים. כולם אגב נולדו בצלם והיו טובים וחמודים כמו עדן. ומשהו בהם נותר כזה.
סליחה.
מה שתיארת הוא בדיוק מה שאני קורא דרך האמצע. להתנגד לרוע כמיטב יכולתנו תוך כדי אי-ניתוק מהותי. ניתוק מהותי עבורי יהיה אם תישאר בתמרה ולא תצא משם (אני מניח שיש שם כאלה). אלא בורחים מהמציאות.
מה שתיארת תחת הסעיף "בכלל אין מערכת" הוא בדיוק מה שהתכוונתי. בסופו של דבר אנחנו עוסקים עם אנשים ולא עם מערכות. עם מערכת אני לא יודע לדבר (מערכת הביטחון), עם שר הביטחון דווקא כן.
לצערי אני כותב כנראה לא מובן. – סליחה.
סלחתי.
http://www.youtube.com/watch?v=mVhluSwS5_Y
לא יודע מה לומר
לא רציתי להכאיב
את היום שכבר נגמר
אין לי דרך להשיב.