מהפכה של אהבה

לפיכך נקרא אדם יחידי – יחידי נברא, יחידי ימות. אין היחיד יכול להיות או ללכת כמו… “כמו" אינו יחידי. ומה שאינו יחידי, אינו אדם. ליחידות אין קשר עם השאיפה המוכרת להיות מקורי. להיות מקורי זה יצר אנושי… באופנה. לעשות מה שאיש לא עשה לפניך. יצר זה אינו מקורי. רבים המתעטרים בו ומצליחים לרמות… את עצמם. יחידות אינה מקוריות, אינה בלעדיות. שתי אלה ניזונות מהזולת ומהכפשתו כדי להתקיים. יחידות היא היכולת לחיות ולהפיק מתוך עצמך את הראוי לך, את הראוי ממך, את מה שרק אתה יכול ליצור ולהפיק. גם אם היית אדם הראשון. גם אם לא היה שום דבר בעולם מלבדך. לחיות את חייך שלך, להיזון ממצברי האמת שלך, מבלי להיות טפיל רוחני. הדרכה, למידה, כן. רבי, כן. אך לא מישהו שיעשה במקומך את העבודה השחורה. לעמול, להזיע, להיכשל, לנסות שוב ושוב. מבלי להרכין ראש בייאוש, מבלי לתת את הדעת מה יאמר פלוני או אלמוני. (הרב מנחם מנדל מקוצק)

בארץ אני מתייצב להפגנה במוצ"ש בכיכר רבין שלקחה מהמפכה את התופים והלבבות הרועמים והחזירה לה את המשקפיים העגולים. בתום העצרת אני מוצא את עצמי צועד תוך כדי שירת "התקווה" עם חברתי עאידה ועם שלט בידי שעליו רק ציור של לב אדום. מצד אחד – הכי אוהב ונאהב, ומצד שני – מפר סדר, פרובוקטור, גיס חמישי. סיטואציה שנוגעת בשאלת יסוד שלי – הרי גם גנדי וגם לותר קינג הפרו סדר ובמקרים רבים אפילו עוררו את החברה ואת המדינה לרמות שונות של אלימות.  גם את האוהל של דפני פינו בלילה הראשון שבו הוצב, אבל דווקא שבירת הכלים מצליחה שוב ושוב לסדוק סדק עמוק יותר מהעבירה עצמה. אז כמה אני מוותר וכמה אני מערער? כמה אני משכין שלום וכמה אני מגרה מציאות? כולם רוצים להפריח את השממה, אבל האם המזרח התיכון מוכן למקום שבו יחיו ויאהבו ביחד יהודים ופלסטינים?

הלב שעל השלט הוביל אותי ל"מהפכה של אהבה" – קבוצה שגדלה בשנה האחרונה מ- 7 חלוצים לקהילה של כ- 100 איש ואישה, צעירים יפים ומוכשרים שביחד מתפעלים בית שממנו יוצאים לפעילות המחברת שלום פנימי וחיצוני. בערב היכרות המנחה מסביר שהם יציגו לנו את השפה שפיתחו ואני נדהם עד כמה השפה עצמה (לא רק הרעיונות!) דומים לשפה שלמדתי אני בארבע השנים האחרונות. ועוד יותר אני נדהם איך החלומות שלי מתגשמים, איך דווקא בזמן שאין כבר פעילות ב"סלון מזל" קם לו סלון שכזה שעמוס באקטיביסטים ובפעילויות שמטרתן להכשיר את הלבבות ליציאה לרחובות שמפרה את הסדר ומגבירה אהבה בעולם, בחברה, במציאות הזו. אז מה שאנחנו קוראים לו "פעיל שלום באימון" (באנגלית זה נשמע יותר טוב) הם קוראים "מהפכן של אהבה". והשאר שוב מזכיר לי שלא המצאנו כלום:

מעגל שפניו החוצה לעולם – לשנות ולפעול, ובמרכזו אהבה (שבבסיסה נתינת שפע וחיפוש אחר אהבה לא אנוכית/ללא תנאי). להפסיק לנסות לכבות שריפות ולהתחיל לרפא את שורש הסימפטומים: מהפכה תודעתית בכל המבנים החברתיים שמשקפים את התודעה שלנו. בניית תדר משותף שיוצר הדהוד. התבוננות בסיקסטיז כהכנה, וב- 2012 כנקודה משמעותית במהפכה. התארגנות של מנהיגים, העצמה לקחת אחריות. תודעת רשת גלובלית של נקודות אור הפזורות בעולם. לשנות הרגלים ולצאת מקבעונות על-ידי איתגור איזור הנוחות. המטרה: לא פחות מאשר ליצור גן-עדן עלי אדמות. עצמי עליון במקום תגובתיות והזדהות עם האגו. מעבר מפחד לאמון. לא להתעלם מהחושך אלא להביא אליו אור. לא רק להתנגד אלא ליצור את האלטרנטיבה. אין הבדל בין האישי לפוליטי.  אפילו שימוש במערכת של "באדיס" – זוגות של חברים שאחראים לערבות הדדית קרובה. אפילו ההמלצה על שימוש במחברת לאיסוף שאלות ותובנות. אפילו ההתעקשות על עמידה מדוייקת בזמנים (מתוך הבנת חשיבות הנושא לבנייתה של קהילה). אפילו סירוב מתמשך לכיסוי תקשורתי.

אז למה בכל זאת לא אגיע למפגש הבא? כי העדר שותפים ערבים גורם להתארגנות להפר פחות מידי סדר בתוך המהפכה שלי. כי היכולת של עבודה או פעילות משותפת לשנות את העולם היא מוגבלת בעיניי לעומת חיים משותפים ומחוייבות לבניית אמון בפידבק של החברים שלי. וגם – כשהזכירה המנחה המתוקה שהסמל של המהפכה דומה לטוסיק (והמשיכה לתאר את המפתח שנכנס לפתח…) השתרר מן שקט נרגש כזה, הזדקף מן תדר כזה, שהזכיר לי כמה הנושא הזה של תשוקה לחיים, של לעשות אהבה, של אינטימיות – דורש תשומת לב מיוחדת, עדינה, חכמה ואמיצה (שלא מצאתי שם). ובכל זאת – איזה כיף שאני לא לבד. איזה כיף שאנחנו לא לבד.