אחד בינואר 2008. אף פעם לא חיבבתי במיוחד את לוח השנה הלועזי אבל עכשיו אני חי בקהילה שהיא הרבה יותר נוצרית ממה שתיארתי לעצמי. ישו הוא כאן כוכב עליון והם אפילו מוכנים לכרות עץ כדי לתלות עליו קישוטים. כך מצאתי עצמי מוקף פתאום בסיכומים ואיחולים באמצע השנה. שמעון פרס ועזמי בשארה, רמי וריטה, רמון וקצב, טניה ריינהרט וישראל סגל, שביתת המורים והמרצים והסטודנטים והמעשנים… סרקוזי, בוטו, אל גור, הקרחת של בריטני ושל נינט והנשמה של מרינה… ומה איתי? מה עשיתי אני למשל בפברואר, לפני התיעוד האובססיבי בבלוג? ובכן…
בינואר חזרתי להיות סטודנט. הפעם במכללת אחווה שליד קרית מלאכי שלימדה אותי מדוע אמליץ לכל מי שאוהב את ילדיו לא לשלוח אותם למערכת החינוך הקונבנציונאלית. נסעתי כל יום בטרמפים מאדמאמא שם ניסיתי להקים קומונה אנרכיסטית והסתפקתי בסוף בקהילה אקולוגית שמחפשת את דרכה המשותפת. גם זכיתי לשמוע את חווה אלברשטיין בפעם הראשונה מזה שבע שנים על במה בפלסטין הכבושה. בתום ההופעה נשבעתי לעצמי לשיר, לעשות אמנות ולהפוך את העולם למקום טוב יותר.
בפברואר תם "משפט ה- 11" שנתיים לאחר הגשת כתב האישום הראשון נגד "אנרכיסטים נגד הגדר". בהקדמה לפאנזין שבו אספתי פנינים מהפרוטוקול כתבתי: "אני חייב להודות שנהניתי. כל דיון זימן לי מפגש מחודש עם אותה קבוצה מקרית שנגזר עליה להיגרר יחדיו אל בית-המשפט ולהיזכר שוב ושוב באותו יום ובאותה פעולה שולית שמדינת ישראל החליטה להנציח ולהשקיע את תשלום משכורתם של השופט, העוזרת, הקלדנית, המקליט, המתמלל והתובע הטיפש. צר לי על יערות הגשם שנכרתו עבור תכולת התיקים והפרוטוקולים, צר לי על תוכניות שנדחו וצר לי מאוד על האיוולת שבהתנהלותה (וקיומה) של המדינה. אך לא צר לי על שהייתי באותו יום ובאותה שעה ברחוב קפלן, מול הקריה. אם ניסתה המדינה על זרועותיה השונות לשבור את רוחי או לפגום בלהט ההתנגדות שלי באמצעות משפט – היא כשלה".
במארס עזבתי את הכפר לטובת דירה משלי שבה התגוררה, בישלה, שיחקה ברידג' ואהבה סבתי ז"ל בשישים השנה האחרונות. באפריל ניצלתי את שביתת הסטודנטים ההיא (גם אז איימו שיבטלו את הסימסטר) לטובת טיול משפחתי בפאריס ומשם נסיעה לספרד (שם ביקרתי בקומונה האנרכיסטית המתפקדת ביותר שיצא לי לפגוש) ובדרך התאהבות באנטואן. משם ביקור חטוף בתמרה. בינתיים בישראל נולדה התינוקת הראשונה של חברותיי בנות גילי. במאי הוצאתי פאנזין באנגלית במלאת שנה לקוויראפשן (וזו תזכורת עבורי להעלות אותו און-ליין ביום מן הימים) וביוני נלחמתי בנאצים בג'י-8 שהתכנס בגרמניה, אבל חזרתי בזמן לציין וגם לחגוג 40 שנות כיבוש, ושבתי לכיכר רבין כדי להשתתף בהפגנה נגד עסקת הטיעון של קצב שהיתה אחת ההפגנות המעצימות ביותר שזכורות לי.
ביולי הסרתי את משקפיי שליווני מאז התיכון ונסעתי לתמרה ואז התגבשה קבוצה חדשה ומרגשת לפרוייקט כפר החקר לשלום. בשדה התעופה ביקשתי לקרוא לאנשי השב"כ כי "אני על הרשימות", אבל לאחר כמה דקות הודיעו לי שאני כבר לא מהווה איום על ביטחון המדינה. נעלבתי אבל המשכתי באוגוסט לקוויראפשן בוואנקובר ואחר-כך למדתי על אהבה חופשית מפחדים עם מת'יו ואליז'ה בקהילה הקווירית שבטנסי. אני חוזר לארץ להשלים את לימודיי לתעודת הוראה בהיסטוריה אבל מבריז לתלמה ילין שבועות ספורים לפני שנת הלימודים, באי-מייל מניו-יורק עם ספרי הלימוד במזוודה, בגלל ההחלטה להגר לתמרה.
בספטמבר בג"ץ מספק ניצחון חגיגי למאבק הלא-אלים שנמשך יותר משנתיים בכפר בילעין הנאבק על אדמותיו הנגזלות על-ידי הגדר. עולות בי דמעות כשאני שומע נאום בהפגנה השבועית. באוקטובר, לפני הנסיעה לימים של חזון וחזיונות בסיני, אני מוציא פאנזין על "סקס ואהבה חופשית" שאמור להסביר לאן ומדוע אני נוסע. משם אני ממשיך בנובמבר לצעדה ברגל מאילת לירושלים שכבר תועדה כראוי.
בדצמבר אני מתחיל חיים חדשים בתמרה לקראת ינואר 2009 אז יתחיל ניסוי של חצי שנה שבו יחיו ביחד באופן אינטנסיבי אלה המעוניינים להקים את כפר החקר לשלום. בסוף החודש מגיע המכתב הראשון עבורי בדואר. מת'יו שלח לי מכתב אהבה מתוק שממלא אותי באושר הזה שידעתי כמותו רק אז במיטה בטנסי. אני מסרב להישאר ער עד חצות ונרדם בניסיון להיזכר מה עשיתי השנה וקם עם חלומות לשנה החדשה.
אכן שנה ארוכה מאוד….
רק רציתי לשתף בעובדה המפליאה שאני, על אף שהותי הארוכה בחו"ל, עדיין על רשימות שדה התעופה. בטיסה חזרה לברלין הקראתי ליוליה ולשמונת המאבטחים שחיפשו בתיקינו את "חפש בי פקח צעיר" של חנוך לוין. היה מרגש.
האם קיבלת את ההשראה ל"חפש בי" ממני?
נראה לי שדווקא שהות בגלות הופכת אותך למסוכן יותר. יותר קשה להם לשלוט עליך…
לפחות מבין 12 חודשי השנה, זכיתי לאהוב איתך את אותה האחת… לזכר הערב המופלא (מילים: יורם טהרלב):
את חירותי
שמרתי לי אותך
כמו כוכב בסער
את חירותי
עזרת לי לעמוד
בכל כאב וצער.
ולצעוד בדרכי גורלי
עד תבוא גם עלי השלכת
ולרקום חלומות על קרני הלבנה
וללכת ללכת
את חירותי
למען רצונך
את שבועותי הפרתי
את חירותי
לשמור בריתי איתך
את חולצתי מכרתי
סבלתי הרבה וכאבתי בלי די
רק למען אמון בי תתני
נטשתי ארצי וטובי ידידי
ושלך רק הנני.
את חירותי
הורית לי לוותר
על תפנוקים ונועם
את חירותי
לימדת את ליבי
גם בבדידות לשמוח.
את שלימדת אותי לחייך
למראה הרפתקה שחלפה לה
ללקק את פצעי במיסתור ולקום
וללכת לי הלאה
את חירותי
בלילה קר אחד
הפרתי את בריתנו
כך לבדי
ערקתי מהשביל
עליו פסענו שנינו.
בגדתי בך חירותי הטובה
אל הכלא פסעתי בצער
אל הכלא החם אשר שמו אהבה
נאספתי כמו נער
וסוהרת יפה בתנועה רחבה
נעלה את השער.
אני בטוח שקיבלתי ממך השראה רוחנית, למרות שחשבתי שהקראת להם רק את הסיפור הקצר הזה מ"הו!" ולא את חנוך לוין. שיהיה, הדור שלי כבר אף פעם לא יהיה הראשון לעשות משהו.
אני באמת שואל את עצמי האם השב"כ עובד ביחד עם סוכנויות גרמניות? יכול להיות שאפילו לשב"כניקים זה לא נעים לבקש מסוכני משטרה גרמניים לעקוב אחר יהודי קטן.
יוסק'לה – הדור שלך יהיה הראשון לחיות בעולם שלאחר המהפכה.
שי – תודה על השיר ועל הערב ההוא. אני חותם על כל מילה מלבד שני הבתים האחרונים שמשקפים בעיניי בצורה מדוייקת את כל מה שמוטעה בתפיסת האהבה המודרנית.
עוד שתי הערות מאוחרות:
1) ריבוי הלינקים נובע מסקירה שעשיתי למייל בוקס שלי שהוא היומן השטחי של חיי.
2) למי שיש חשק לשלוח לי מכתב, גלויה או חבילה (שמעתי "טחינה"?) יכול למצוא את הכתובת בעמוד האודות שחידשתי.