כבר שישה שבועות (כולל שבועיים בשווייץ) מאז שאנחנו כאן. מוזר שהתרגלתי לכתוב בלשון רבים. ואולי הדיבור היחידני הוא לא פחות מוזר. החיים כנמשל. ריבוי החיים. סיפורם של אלה שחיים וסך כל חייהם. הרבה שואלים אותי למה חזרתי, תמהים על ההחלטה לעזוב את גן העדן לטובת נתניהו, מרחמים על ההתרסקות הצפויה שלי אל מול המציאות המדכאת. אבל אני בינתיים ממש שמח להשריש שוב שורשים בכנען (כל עוד אני לא צריך לעבור דרך התחנה המרכזית בירושלים). אולי זה קשור ללשון הרבים. אני לא לבד בעסק הביש הזה. וגם – אני חייב להודות על המשימה שנשאה אותי לכאן שממשיכה לתת לי תקווה או משמעות: ליצור מודל לחיים של שלום. אני כותב ונחרד מהאחריות. לשאת תקווה במזרח התיכון בתקופה הזו - איזו אחריות…
אז מה עשינו? נחתנו ישר לכנס בנווה שלום, שם שמעתי את סיפורו המדהים של פעיל השלום גרשון בסקין ומעורבותו בהשגת העסקה שאיפשרה את שחרורם של אסירי החמאס וגלעד שליט. מסקנתו: איטס אול אבאוט טראסט. כלומר האמון האישי הבסיסי שנבנה בינו לבין אינטלקטואל איש חמאס שפגש בכנס במצריים איפשר ערוץ פתוח לגופים הגדולים שנכשלו שוב ושוב ביצירת דיאלוג. בזכות הכנס הזה (בנווה שלום, לא במצריים) גם חזרתי לעבודתי הישנה כמנחה מפגשים של נוער יהודי וערבי. כמה גדלתי מאז וכמה השתנו מחשבותיי על הבניית זהות ומקומו של הקונפליקט בחיינו, ובכל זאת אני זוכר למקום הזה, לנווה המדבר הזה, חסד נעוריי. זוכר איך כסטודנט צעיר השאלות ששאלו אותי הסטודנטים שהגיעו מנבלוס-שכם דחפו אותי לשנות את חיי, לחצות גבולות ולהקים את "אנרכיסטים נגד הגדר".
ועכשיו, בחזרה לעתיד, עדיין הספקנו למסוק את הזיתים האחרונים בבלעין. וואג'י שביקר פעם בתמרה התלהב מהאפשרות להביא את רעיון מערכת אגני ההיקוות לבלעין (שמשמעות שמה "בלי מקור מים"). ואילו אני כשחציתי את תוואי הגדר שהוסרה בהוראת בג"ץ ידעתי להרף את התחושה שתלווה אותי כשאחצה את הגבול לסוריה: שילוב של התרגשות ושאריות פחד שאין לו אחיזה במציאות הפיזית (אולי כמו כל פחד, ובכל זאת כאן גבולות המציאות הזויים יותר, או שמא גבולות ההזייה מציאותיים יותר).
המשכנו מבלעין לענתא, שכונה בירושלים המנותקת משירותי העירייה ועכשיו, בתום בניית החומה מסביבה, מנותקת גם משאר חלקי הגדה. אלו היו הימים שלפני חג הקורבן המוסלמי ואנחנו למדנו על איך מבריחים קורבנות עזים בפתחי הניקוז של המים שמתחת לחומה. נזכרתי בקצין בצבא ההגנה לישראל שסיפר בראיון לעיתון שהצבא למד מניסיונות של צבאות אחרים בהיסטוריה שהתמודדו עם הגנה על קו של חומה, בין השאר גם מהצבא הגרמני שמנע הברחה של מזון לגטו ורשה. חשבתי שגם לנו יש חג קורבן, ואיך כמעט בכל חג אנחנו חוגגים את היותנו קורבן. עדן מתחיל ללכת לגן. גן ילדים ציוני, יהודי, בהתנחלות. ואני נחרד אל מול המסלול הזה שסופו מי ישורנו. ובאותו זמן גם אני גם לומד איתו וממנו לפורר חומות, להבריח עיזים בפתחי הניקוז אל החופש המיוחל.
אנחנו עוברים בין שלל המחסומים המתירים ואוסרים אישורים ואיסורים שונים, מחסום לבינלאומיים ומחסום לפלסטינים ומחסום למתנחלים, והקבוצה שלנו נאלצת לשנות זהויות ולפלרטט עם החיילים כדי לחמוק ממשטר ההפרדה. וביחד אנחנו מגלים דווקא את הקושי להמשיך מענתא לידידה שגרה בקיסריה ובחצר ביתה עץ זית עתיק בן מאות שנים ולדמיין מה עבר עליו, איפה ניטע ואיך הגיע לכאן. בין קמטי הגזע החכם והמיטיב חרוטות המלים: אל נא תעקור נטוע. ואני נזכר בימי שישי, אחרי ההפגנות של "אנרכיטים נגד הגדר" בבלעין או במסחה, לחצות את רוטשילד באופניים ולהתפחלץ אל מול הנורמליות (המושג "נורמליזציה" מקבל משמעות חדשה) הנוחה המתעלמת החוגגת השוכחת המדחיקה את הקץ ואת החצר האחורית הנאנקת מגז מדמיע, המושפלת ממחסום, המנוטרלת מכדורי גומי, המדממת מכאב.
רציתי לכתוב על השמחה שבלחזור ארצה לבנות ולהיבנות וזה מה שיצא. כבר השעה מאוחרת, ועוד מעט השנה ההיא שחיכיתי לה כל-כך הרבה שנים מגיעה. שנה טובה. רציתי לכתוב על יריחו שנותנת לי תקווה בתודעת השפע שלה – איך שני הגברים שפתחו לנו את השער למעיין הנובע שמספק את מי השתייה וההשקייה של העיר החקלאית הזו, לחשו על אוזנינו בכבוד והשתאות שפעם בשנה "היא (המעיין) מדממת". כלומר המים הופכים אדומים מהאדמה, ולמשך שלושה ימים הם סוגרים את הצינורות "ונותנים לה לטהר את עצמה". רציתי לספר על השכנים המחליפים ביניהם בננות תמורת מלפפונים, ומפצירים באורחים לאכול וגם לקחת ולחלק לשכניהם שלהם כי האדמה הנדיבה נותנת יותר ממה שהם יכולים לאכול. רציתי לכתוב על הילדה בבלעין שידעה רק משפט אחד באנגלית: "איי לאב יו!". אני מבטיח לך ילדה שזו תהיה ההבטחה האחרונה.
הכל מתחיל ונגמר באמון.
אמון מאפשר את הכסף (שהרי כולנו מאמינים, גם הישראלים וגם הפלסטינים, שפיסת נייר חסרת ערך היא בעלת ערך). אמון מאפשר גבולות (שהרי כולנו מאמינים, גם הישראלים וגם הפלסטינים, במדינה, בגבול ושפה זה אנחנו ושם זה הם). אמון מאפשר אוניברסיטה (שהרי רק מי שלמד שם וקיבל חתיכת נייר שנקראת תעודה יכול להיות עובד הייטק למשל). אמון יאפשר גם את שינוי הדיסקט ויצירה של מרחב טוב יותר, שלו יותר.
אמון וחזון שאפשר לשנות.