ירושלים שלי

כיתה י'ב, תלמה ילין. לכיתה נכנסת המורה לספרות הרצלינה, אישה נחמדה ואף מה שברק (השופט) היה מכנה נאורה. בדמעות בעיניה היא מוקיעה את התלמיד אורי אילון שלקראת מבחן הבגרות בחיבור בחר בנושא שסיפק משרד החינוך: "ירושלים שלי", אלא שהפך את הקערה במילותיו ורעיונותיו. כמעט 15 שנים לאחר מכן אני עובר דירה לעיר הקודש. בית הכרם. בית זמני לשלום נצחי. אני לא לבד ולא סתם כאן ובכל זאת עדיין מתקשה למפות את השכונות השונות, לשלם לרכבת הקלה, להיכנס לתחנה המרכזית. הנה לפניכם אותו מסמך אנושי מזעזע עם הערותיה של הרצלינה בסוגריים המרובעים. אני נדהם לגלות כמה השתניתי (קצת פחות פרובוקציות וזהות חילונית) וכמה לא השתניתי (אוטופיסטיות משיחית, וגם – הסיום המפתיע). לשנה הבאה בירושלים.

ירושלים שלי (16.2.1997)

"והלכו עמים רבים ואמרו לכו נעלה אל הר בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה, ב', 3)

כמה רחוק חזון זה של ישעיהו בן אמוץ מן המציאות העגומה בה שרויה ירושלים כיום… 2500 שנים טרם גרמו לנו לכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות, לצערי אף רחוק היום בו עוד לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה… ובשורת השלום המיוחלת באה מאוסלו, עמאן ואולי אף מתל-אביב, אך ודאי שלא מ"עיר השלום" ירושלים.

ירושלים של היום היא עיר תחת כיבוש צבאי ומדיני [מאיפה ביטוי שכזה?] שנמשך כמעט שלושה עשורים, עיר מתחרדת, רווית שנאה ופונדמנטליזם יהודי-מוסלמי. זוהי ירושלים בה לא ביקרתי מזה שנים רבות, וכנראה שבפעם הבאה שאבקר בה אצטייד בדרכון עליו תוחתם החותמת "פלסטין", שכן מעדיף אני להצטייד בדרכון וויזה מאשר בשכפ"ץ וג'יפ משוריין. ירושלים למודת הקרבות, הכיבושים והתהילות נכבשה בעיני רוחי על-ידי הפחד, אותו כובש אכזר [מיהו הכובש האכזר?] אשר אינו מאפשר לי, לנער החילוני מתל-אביב, לבקר כך סתם ולטייל בבירה (המעורערת) של מולדתי במלאת 50 שנים להולדתה וכמעט 2000 שנים להולדתו של ישו. [אורי – אתה בחור נבון ביותר, ועל כן אני יכולה ללא חשש לומר לך – כל הפיסקא פראית בהגזמתה. אני מטיילת בירושלים שלי החילונית ללא פחד, נהנית מיופיה שאין שניה לה בעולם! ואיש אינו רודף אחרי. וכל מה שאני צריכה זה לא ויזה אלא נשמה!]

אך זו, ירושלים של היום, איננה ירושלים שלי. ירשלים שלי הינה מטה-פיזית ואיננה נפגמת ממאורעות ההיסטוריה, ודאי שלא מראש עיר כזה או אחר. ירושלים שלי היא ירושלים של ישעיה: יותר מעיר היא חזון, יותר מאבנים, בתים ורחובות היא אידיאל. אל ירושלים זו, של אחרית הימים, נושא אני את עיני באמונה שלמה אך בפכחון מלא. אל ירושלים שתהא מרכז רוחני לעולם כולו, ירושלים שתושתת על ערכי הצדק, התרבות והשלום.

זוהי ירושלים של מעלה, בה הקדושה שורה לא בשל אבן או קיר, בית או קבר, אלא בשל קדושת האנשים בה. ירושלים זו מביטה אל ירושלים של מטה, זו שפסקה להיות "ירושלים של זהב" וכעת היא רק שחורה מכף רגלה ועד כיפתה, זו שנאמר עליה באיכה "דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד כהניה נאנחים ובתולותיה נוגות"… אך יופיה של זו העליונה אינו נפגם כלל וכלל. שכן היא האידיאל-החלום אשר נישא בלבבות העם במשך 2000 שנות גלותו, למרות שנשכח דווקא כאן, בארץ הקודש, עם תום הגלות.

סבתי וסבי ז"ל גרו בירושלים, אמי כילדה גדלה והתחנכה בבית חרדי ירושלמי, ובגיל 18 שמה קץ ל"שושלת המפוארת" של שבעה דורות רצופים בירושלים. עבורי הדרך ליירושלים בה נסענו בכדי לבקר את סבי וסבתי מתמצתת בצפייה בגרוטאות חלודות שבצידי הכביש [אפשר לצפות ליחס של כבוד למש ש"קדוש" בעיני חילוניים, מקימי הארץ ב- 1948!], בכך שאמי ואחותי שרות שירים עצובים ("באב אל וואד"), ובכך שמאלצים אותי לחבוש כיפה על ראשי מיד לאחר ההתרגשות מהמפגש הקצר עם השלט הפרחוני "ברוכים הבאים לירושלים". עוד כילד חיפשתי ולא מצאתי את קסמה הגדול, שכולם מצאו בעיר הזו. כשלקחו אותי לכותל המערבי התעניינתי לאו דווקא באבנים האלמות אלא בפתקים ובסודות אשר הם נושאים. כשסיפרו לי שהאדמה עליה אנו עומדים קדושה היא, אני דווקא חיפשתי את השלג שנערם עליה. ואת אחותי…

ירושלים זו של ילדותי אבדה לי בהר הזיתים, כשמעל קברו של סבי ביום ה- 30 למותו, מצא לנכון אחיו לשאת דרשה על הסיבה לכך שג'יפ משוריין של הצבא ליווה אותנו בדרכנו, דרשב שכללה הכפשות על ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל, ואת המסקנה הבלתי נמנעת שאין לנו על מי לסמוך אלא רק על אבינו שבשמיים. אז הפסקתי להאמין בדו קיום אניתי בין הקבוצות השונות במצב הנוכחי בעיר,  והתחלתי לאמץ את תוכניתו של יהונתן גפן בדבר הקמת מדינה בירושלים, שתכלול את קיצוני הדתיים-לאומנים קצוות העולם. תוכנית המוותרת אמנם על "סלע קיומם" של קבוצות מסוימות מעמנו, אך מזכה אותנו באחוז שפיות גדול יותר. [אתה יודע אורי, גם אלה בבית חולים לחולי נפש ממש בני עמי הם!]

לאחר אותו אירוע בהר הזיתים נדרתי לשוב ולבקר בירושלים רק כתייר במדינה הפלסטינית שתקום, בעזרת השם, במהרה בימינו. רק אז, אני מאמין, תוכל ללחזור עטרה ליושנה, רק אז יוכל הר הבית להתנשא למרחוק לא רק בגלל גובהו הרם אלא בזכות יסודותיו המוסריים והרוחניים. עד אז אמשיך לבקר את ירושלים כמפגין בלבד, לראותה מבעד לחלון האוטובוס ולזעוק חמס מול מושב הליצים (הלא הוא משכן הכנסת) ומשרדי השחיתות (הלא הם משרדי הממשלה). אמשיך לזעוק כישעיהו: "עורי עורי לבשי עוזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלם עיר קודשך". אמשיך לחפש ולבקש אתא ותה ירושלים האמיתית שהובטחה בחזון אחרית הימים, עד אשר תתעורר מתרדמתה הקונצנזוסיאלית [לא ברור מה פשר ביטוי זה!]

וכתשובה לניסיונות להלהיבני עם מילות "הר הבית בידינו" של מרדכי גור החייל, אחזור ואספר את סיפור התאבדותו ההירואית של מוטה גור האיש.